שמי נאפ. אני תולעת עץ. אני שוכן בתוך ארון־ספרים שנבנה במאה ה־18. החיים שלי קצרים. מטרת חיי היא לכרסם את העץ עד שהארון יתפורר. למעשה זאת מטרה לטווח ארוך, כי אין לי כל ודאות שעוד בחיי אזכה לראות את סיום משימתי. אך אין בכך כל חשיבות היות וזאת המטרה הסופית של הגזע שלנו. תפקיד הכירסום נמסר לנו מדור לדור. אם אמות, בני ימשיך בכירסום, ואם גם בני ימות, בנו ימשיך במלאכה עד שנגשים את המטרה. אני עיוור, אין לי ידיים ולא רגליים. אני נע וזוחל בעזרת שרירים שהם בעלי חוזק אדיר בהשוואה לגופי הזעיר שאורכו לא למעלה מחמישה מילימטר. למרות שאני דר בארון־ספרים, מעודי לא נגעתי בנייר. הוא לא ערב לחיכי. אינני תולעת ספרים, אני תולעת עץ. בתור תולעת עץ חינכו אותי לבוז לתולעי הספרים. עוד משהו, מילדותי נאמר לי שהם האויבים שלנו, לא מפני שהם מאיימים להרוס את כלכלתנו המדינית; להיפך, בנקודה הזאת שהיא למעשה נקודה בסיסית של קיום, אין לנו כל קשר איתם. אנו לא מכרסמים נייר ואילו הם לא מכרסמים את העץ ואת שרידי הכלורופיל. העם הזה פשוט לא מוצא חן בעינינו משום שהם שונים מאיתנו. תולעי הספרים חצופות, בלתי מחונכות ומכוערות. אמנם אנחנו שונים זה מזה; אך בכל־זאת יש לנו מטרה זהה, עליהם לפורר את הספרים עד להשמדתם הכללית ואילו אנחנו את העץ. מטרתנו המשותפת היא ההרס. למרות השנאה הגזעית הקיימת בינינו אנו נאלצים לחיות יחדיו בגלל אויב משותף לשני העמים והוא: “האדם”. אבותינו סיפרו לנו שהארון שלנו נמצא בבית מפואר השייך לבני־אדם מאוד עשירים. לפעמים אנו שומעים את קולותיהם. הם נשמעים באוזנינו גסים וחסרי מובן. אין אני מבינים את משמעות הצלילים האלה הואיל ואנו מסוגלים להבין אך־ורק את שפתנו. אנחנו איננו שייכים לגזע האנושי ולא מרגישים צורך להיות שייכים לגזע האנושי. הנני תולעת חושבת. לכן ניתנה לי הזכות לרשום את הווידוי הזה, למרות שהחשיבה נחשבת לדבר מצחיק בקרב הגזע שלנו. אין לי זכרונות, אני חי אך־ורק את ההווה. למרות שחוקרים מסויימים יכולים לזלזל בגזע שלנו, דעו לכם שאבותינו בנו משטר לתפארת. יש לנו מנהיג הקובע את חיינו ואחי התולעים נשמעים לו בחפץ לב. ייתכן שזאת דיקטאטורה; אך זה המשטר שהורגלנו לחיות בו ואף תולעת אינה חושבת להתמרד או לשנות את החוקה. אין אנו רשאים לצאת מהארון שלנו כדי למצוא ארון אחר עד גמר משימתנו הקדושה, שהיא התפוררותו המוחלטת של העץ. המנהיג שלנו טוען שהעץ, אותו אנו מכרסמים בשקדנות ובסבלנות, הינו עץ הדובדבן. טעמו משובח. בכל אופן, כך נאמר לנו, שטעמו משובח ואין לנו שום אפשרות לוודא אם זה נכון, כי אין אנו רשאים לעזוב את הארון בכדי לטעום עץ אחר. בנקודה הזאת אני משוכנע שלתולעי הספרים יש עדיפות ברורה עלינו, כי הן יכולות לכרסם ספרים שונים בעלי טעם מגוון. בהיותי נער אחזוני ספקות חמורים, רציתי לדעת אם אכן העץ שלנו הוא הטוב שבמזונות האפשריים. לכן החלטתי להימלט מהארון – ולהימלט, עלי להסביר את עצמי ולהבהיר לקורא – זאת באמת העזה מטורפת, כי אף תולעת, עד כמה שידוע לי, אף אחד מבני הגזע שלנו, לא חשב כך לפני. באותם הימים, התגנבתי עד לספר אחד ושוחחתי עם תולעת ספרים (דבר אסור בהחלט). הסברתי לה על תוכניותי וביקשתי ממנה עצה. תולעת הספרים עודדה אותי באומרה שהספק שלי מוצדק ועלי לטעום גם עץ אחר בכדי להבין שהדובדבן הוא המשובח בין העצים. המשכנו לשוחח ותולעת הספרים שהיתה מלומדת מאוד הגיעה למסקנה שאין לה מושג מה תכלית הכירסום שלנו. אמרתי לה שאם אין לה ביטחון במעשיה, הרי עליה להפסיק לכרסם. תולעת העץ צחקה ופסקה שלמרות צידקת דברי, עליה להמשיך לכרסם אפילו ללא תכלית, כי כך פסקו מנהיגינו ואלה חוקי אבותינו. עלינו לכרסם את הנייר או את העץ עד שנמות. מה שנראה לי בלתי־צודק הוא עניין המוות, אני לא מבין מדוע עליי להיעלם יום אחד. המנהיג שלנו דתי, תולעת מאמינה, לדעתו לאחר המוות אנו עוזבים את גופינו הזעירים בכדי לקבל צורה אחרת, נעלה יותר. אנו גם נתחיל לראות באמת ונחדל לחוש את המציאות בעזרת העור שלנו. תולעי הספרים הן בלתי־מאמינות. הן טוענות שלאחר המוות אין כלום, פשוט לא־כלום, אנחנו נעלמים ונרדמים לנצח, בואנו לכאן הוא מיקרי והכירסום שלנו מסמל את סוד היקום; אך אין לנו כל אפשרות להבין את הסוד משום שהוא מחוץ להשגתנו השכלית. אבותינו מספרים שבזמנים קדומים יותר נערכו קרבות אדירים בינינו לבין תולעי הספרים. אלה היו מלחמות דתיות, נפלו חללים רבים משני המחנות. לבסוף שני הגזעים הגיעו למסקנה שאף אחד מהם לא יוכל להשיג הכרעה בשדה הקרב. לכן הוחלט לחתום על שביתת־נשק אין־סופית. לא שלום ולא מלחמה.
עד עכשיו, למרות שאני כמעט זקן, אינני משתייך ואינני מזדהה עם אחי ואחיותי בני גזעי המאמינים בהמשך הקיום לאחר המוות, אני חי בחוסר ודאות, ולכן ניתן לומר שמבחינה רגשית אני שייך לגזע תולעי הספרים; אך, לצערי הרב, אין לי כל סיכוי להגר ולחיות אצלם, קיבתי לא סובלת נייר, היא מסוגלת לעכל אך־ורק את העץ.
סיפרתי לכם כבר שבהיותי נער שאפתי לברוח מהארון ולטעום עץ אחר. יכולתי להגשים את חלומי בשעה שנערכה חגיגה גדולה בעיקבות התפוררותו של מדף אחד. מצאתי חריץ ויצאתי לאוויר העולם. ברצוני לציין שמעשה כזה נחשב בעיני מנהיגינו לבגידה איומה וסטייה מהותית ממטרתנו הסופית. לאחר שנמלטתי אחז אותי פחד עצום וגם היה לי קר. בארון תמיד חם, הייתי המום, התחלתי לנוע, פתאום הבנתי שאני חופשי, כן, חופשי. הייתי תולעת חופשית. שכחתי מהקור. הייתי כשיכור, שרתי, השתוללתי והייתי מאושר. מזון היה שם בשפע, יכולתי לחוש ריחות של עצים בלי סוף, ריחות משגעים, נראה שהדירה בה הארון שלנו נמצא לא רחוקה מחורשה או מיער. כבר הייתי מוכן להיפרד מהארון ולזחול למטה, כשיד אדם רצתה למעוך אותי, אותי! התולעת הקטנה, מה עשיתי לו, נמלטתי, מצאתי חריץ אחר ושבתי לתוך הארון. בכיתי, כי ידעתי שהפסדתי את החופש לנצח, כיוון שמנהיגנו ארב לי והוביל אותי למעצר ואמר שעליי להירקב שם שנים עד שאבקש מחילה. לי לא היה איכפת הייתי מסוגל להירקב בחור ההוא עד סוף חיי ולא לבקש מחילה; אך יום אחד פרצה שרפה, שרפה נוראית. הארון התחיל לבעור, העשן החניק אותנו, פרצתי את הסורגים וראיתי ששני הגזעים שכחו את השנאה הטבעית שלהם והתקבצו יחד בניסיון להימלט יחדיו. סוף־סיוף היתה הבנה בינינו, השרפה כובתה מייד ואני קיבלתי חנינה לאחר שהעמדתי פנים וביקשתי מחילה. נהייתי צבוע.
מאז עבר זמן רב, כרגע אני נשוי לתולעת מהגזע שלי ויש לנו תולעים קטנות שמטבע הדברים אני מלמד אותן כיצד עליהן לכרסם את העץ. אני מלמד מתוך כפיה. איני מצפה לכלום. אני מכרסם. אינני חולם, אני מכרסם. ייתכן שעוד בחיי אזכה לראות את הארון מתפורר לחלוטין ואז ייתכן שהגזע שלנו יושמד או שנצא ונמצא ארון אחר ונתחיל מחדש את המלאכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות