אתמול רציתי לראות המגדל סנט־ז’אק. אני יודע שאלכימיסט בנה אותו בשפתכם: אלכימאי. הוא בנה אותו כך: מגדל גבוה ההולך מעלה. רואים מפלצת. אולי אני, כן, רואים מפלצת. אנשים מאוד חכמים עקרו את הגדר. הם רצו לשבור חלום הרמטי. הם רצו לגרש את האיש בעל העיניים הכחולות. את האיש שגר באף מקום. הם רצו למחוק את העיר הזאת הם רצו להרוג אותך נוסטרדאמוס, והם שכחו שהחרוזים שלך ממשיכים להתגלגל. אינני מתכוון לעקור את השמים. אני לא מתכוון לכלום. אני בחור טוב, יותר מדי טוב. קשה לי לתאר את הלילה במילים בודדות, את הלילה כאן במונפארנאס, כשאני מתגלגל לבד, כשוולודיה הולך אחרי, וולודיה כולו שחור, הוא צובע את הקיר, הוא צובע בשחור. נגן וולודיה, נגן! אין לנו מולדת, אין לנו אמא, אין לנו אחיזה, אנחנו לבד, כמו כלבים מסתובבים הלילה, כמו כלבים צמאים במונפארנאס אנחנו פוגשים את רמבו שוכב עירום ברוסבאד, הוא זועק את שירתו. הוא אומר: החזה שלי על החזה שלָך. אני נוגע לבריג’יט למטה וחם לי, אלוהים, חם לי, מישהו מנסה לרמוס אותי הלילה ובריג’יט נוגעת בי. היא מראה לי את העור, היא מראה לי את החזה שלה. היא רוצה ללכת איתי פייר־פייט, בריג’יט חזקה, כל כך חזקה ואני חלש ואני כלום.
כעת אני ער, בלילה אחר, לאחר גילגולים שונים ומריבות קולניות. החורף רחוק מאיתנו. אין חשש לכפור ואני לא מסוגל למצוא את אַרְלֶט. היא נעלמה. היא ודאי מכינה מחזה מורכב או מתעסקת בריו־מופטאר עם דיוניסוס. אני יודע שעכשיו היא גרה בריו־דֶקַרְט. מול ביתה צעירים שאפתנים לומדים טריגונומטריה. ארלט מבשלת בקומה שניה מרק בצלים, אמהּ המפלצתית מצליפה בכושי. היא צועקת בטירוף: אתם עדיין עבדים ואנחנו הגזע הלבן שולטים. ממולה בעל בית־הקפה משחיז את הסכין, הוא אלים, הוא לא אוהב חובות. הפראנק היום הוא כמו הדולאר. האני שלי בחלום הופך למשהו מסובך ובלתי סביר, לא יתכן שאברהם צובע את הקיר של בשחור ואין לו שום זכות להדליק מדורות ליד ביתי; אך הוא עושה את זה. ופתאום אני רואה את זה, את המדרגות העצומות האלה, את הפרוזדורים הממריאים אל השמים, גבוה, עוד יותר גבוה, את חדרי־ההמתנה הענקים. את מיליוני האנשים הזורמים למעלה. פניהם לבנות כשל מתים ורק עיניהם בוערות. יתכן שהם אינם חיים או שהם נמצאים במצב מעבר. אינני מכיר איש מהם. אולי אחד במרכז. אנחנו עולים מעלה. אני נדחף על־ידי אחרים המחפשים אותו כיוון ולמעלה חומה, חומה חזקה מברזל, והנה פיל שובר את החומה. הפיל שבר את החומה.
הערב הלכתי במיוחד לראות את המגדל סנט ז’אק. רציתי שיקרה לי משהו, שאפגוש איש זר, שאגלה סימן. במרכז, הפסל של פאסקאל, הכיפה מגינה עליו. החיות מזנקות מהקיר. לא ראיתי צלב. כאן לכל פרט יש משמעות. כשאני מסתכל כלפי מעלה נדמה לי שהמגדל רועד. לא רחוק פסלו של נרבאל, כמה חרוזים חרוטים על אבן, אולי כאן במקום הזה תלה את עצמו, מי יודע? זוג סקאנדינאבי מפענח את הכתוב. אשה חיננית עם כלב בליווי בעל שמן המעשן פייפ נכנסים לגן. אני מסתכל למעלה, קלושאר עושה לעצמו סיגריה. הוא מגלגל את הנייר, מסדר את הטאבאק ויורק. לא ראיתי שום דבר בלתי־צפוי, עלי ללכת. האזור הזה מוזנח. כל־כך הרבה קלושארים. הם שתויים הם שוכבים על הארץ, אחדים מהם קמים והולכים, לאן? אולי לרצוח? אולי לגנוב? כאן אין כל ספרות, יש רק רעב צימאון ליין ופחד מפני המוות. הדברים בסיסיים, ללא חלומות מלחמתיים. האבן בולעת את ההיסטוריה הקטנונית של האדם. כאן איש לא אומר לנו מה לעשות בבוקר ואיך לנשום בלילה והבחירה היא בידינו.
כשלעצמי, אומרת לואיז, אני זמרת, יש בקול שלי עוצמה אדירה, אני גם כותבת מחזות, צמחתי כמו אדיף פיאף מתוך הרחובות האלה. בהיותי ילדה הייתי מכניסה לאבר המין שלי אבנים וכך היה לי חם, כך הייתי מאוננת. אני בת 39, פעם הייתי הרבה יותר רזה. לפני חודש לקחתי ל.ס.ד. ודעתי נטרפה עלי, הרבצתי לשוטרים והם הרביצו לי, סחבו אותי בשערות לתוך הניידת, לא הרגשתי כאב, שום כאב, הייתי נמרה, שיתנו לי לחיות, זאת זכותי. כשאין לי כסף אני באה לכאן ומגישה, אני עושה את זה בשביל ארוחה בריאה, אני אוהבת לשכב עם אדם שמוצא חן בעיני, אני עושה את זה מתוך תענוג. אני אוהבת את העיניים שלך. הן שחורות; אך דע לך שמחר אוהב עיניים אחרות. אף פעם לא רציתי להיות עקרת בית. הופעתי אפילו בהצגה, איך שאני שיחקתי תפקיד של אשה מאוד עצבנית. בסוף היה עלי לרצוח את המאהב שלי. דקרתי אותו במשך חמישים הצגות. הצגנו את זה מחוץ לפאריס. כתוב לי תפקיד טוב, משהו ישיר, תתחיל להבין נשים.
אני נפרד מלואיז ופוגש את יאנק, הוא מזמין אותי לשתות. מה שמשגע אותי, אומר יאנק, זאת הדאגה שמא מחר לא אוכל לשלם את שכר הדירה שלי. אני לא אוהב לישון בחוץ. כעת התחלתי להיות מפונק. אפילו אני מחפש אשה שתשעשע אותי, ללא מעורבות ריגשית, אסור לה לחדור אלי כיוון שאני מבצר. אני זקוק לליטופים מעודנים ולהרבה צדפות, הרבה צדפות. לאחרונה גרתי חודשיים במארסיי. חזרת עם ארבעת אלפים, הקורסיקאים עזרו לי. אתה ואני במארסיי משגעים את העיר. הם זקוקים שם למוחות כמו שלנו.
אני עוזב את יאנק ופוגש את בוב, יורד גשם. שותים בירה. בוב לא מגולח. אתה רואה את היד הזאת, אמר בוב, בכל פעם שאני מנסה לשבור קיר, היד הזאת נפצעת. אני יודע שאי בכך כל היגיון אני יודע שבכדי לשבור קיר אני זקק לפצצה או לבולדוזר. אבל תמיד אני מנסה לשבור עם היד. אנשים פשוט לא מבינים אותי, הם חושבים שאני מטורף, יתכן שהם צודקים, אבל אני במעמקי נפשי מצדיק את הטירוף שלי, ולי, אומר בוב, יש מעמקים, אני לא רוצה שתזדהה איתי, או שתנסה להבין אותי. אני נולדתי למאבק. איש לא נתן לי כלום. תמיד לקחתי.
אני, אומרת ססיל, בהריון מבחור אמריקאי פרוטסטאנטי. כשנסעתי ללונדון לעשות הפלה, אמר הרופא שבאתי מאוחר מדי. הרופא היה אדיב וסירב לסכן את חיי למרות שהייתי מוכנה, והנה אתה רואה – הבטן שלי מתנפחת. האמריקאי שלי היה נדהם, הוא טען שמספיק לו ילד אחד מאשה אחרת, הוא לא רוצה להשתעבד. סיפרתי על ז’אן ז’אק רוסו ועל כך שאפשר למסור את הילדים לעזרה סוציאלית. זה לא הרשים אותו, הוא אמר שבתור אמריקאי הוא מאמין אך ורק בחוקתה של ארצות הברית שלדעתו היא נאורה, והוא מצפצף על דיעותיהם של פילוסופים צרפתים שחיו במאה ה־18. עכשיו הוא בלוס־אנג’לס, אני לא אסע אליו. אבל אתה צריך לנסוע לאמריקה, זה כל־כך רחב, אתה תמצא את מקומך שם, תפרח, תהיה איש אחר, אל תשוב לליבנט, הם עצלנים, לא זזים, צמאי דם, אנשי ריב, קטנונים, סע לאמריקה, סע! וכעת אפנה אליך, אדון סמרטיק. לפעמים אני רואה את החלום שלך למרות שאתה מרוחק ממני ויתכן שלא ניפגש אף פעם. אני מסוגל למדוד בקלות את הרשעות התהומית שלך. אני יודע שבחלומך הגס רצית לרמוס את החלום שלי. תאוותיך הן לא תאוותי. חשקיך הם לא חשקי. הבחורות שאהבתי בחיי – ידיך הגסות לעולם לא תשגנה. את מה שאני חוותי לעולם לא תזכה לחוש. ואם אפילו תיקח אח מאור עיני – את המחשבה שלי לא תוכל לרמוס. זה היתרון שלי עליך, אדון סמרטיק, כאן מעל לגשר אקסלמנס בשלוש לפנות בוקר, לאחר הליכה של עשרה קילומטר, כשהירח טבוע בעורפי והמגדל סנט־ז’אק חודר לסינה ויורד למעמקים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות