רקע
יוסף מונדי
הזיות, חלומות, סיוטים
בתוך: יומן נוכחות

 

חלום פדראסטי, כמעט ספרותי, טרם נסיעתי לאירופה    🔗

הכול התחיל מחולון. עברתי את גבעת החול והתחלתי לעוף, ואני עף, עף, ומתחתי עמודים גבוהים. עמודים אלה הם יסודות של בניינים שנהרסו עם הזמן. הם מורכבים מלבנים חרוכות. היתה כאן ללא ספק שריפה. סוף סוף אני נוחת. המקום רחב ידיים. על הריצפה אבנים גדולות ועשב רב צומח בין החריצים. אני רואה מאות אנשים. הם עומדים בשורה ערפית, כאילו עומדים בתור. אני מתקרב לאיש אחד שעומד שם ושואל אותו למי או למה הם מחכים? למיבחן, הוא עונה למיבחן חשוב וקובע. אני מבין שהמיבחן קשה ומסמל את המעבר מן החיים אל מחוזות המוות.

לי אישית היתה בחלום מטרה אחרת עלי היה למצוא את מארסל פרוסט. ניגשתי לתא טלפון, וצילצלתי לפרוסט, אך מהצד השני ענה לי מארק טווין. הוא היה מלא כעס על כך שאני מטרידו. מאוחר יותר מצאתי את עצמי ליד בית בפרברי העיר. לא ראיתי איש. זאת היתה וילה מפוארת, אך עזובה, סיגנון הבניה של שנת 1925. נכנסתי לסאלון, מולי ראיתי ספה. המקום היה ריק, דלת נפתחה ומחדר עמוק יצא לפתע פרוסט. הוא היה מבוגר, עייף ולבש חלוק־בית יקר. הוא התיישב על הספה, כשהסתכלתי שנית ראיתי שלידו יושב נער כבן 16 ופרוסט ליטף את שערותיו. נחרדתי, כיוון שהנער הזה הייתי אני, ואז הביט בי פרוסט בעיניו הגדולות והעצובות ואמר: מדוע אתה מפריע לי? אתה לא רואה שאני חולה?


 

חלום אפוקאליפטי    🔗

כאילו הייתי נשוי לאשה אחרת והיתה לי בת בשם לביניה. היינו צריכים לבורח, מכיוון שפאריס עמדה להיות מופצצת בפצצות־אטום. בדרך נעלמה אשתי, אך העובדה הזאת לא הטרידה אותי. הייתי עם בתי לביניה, שאהבתי אליה גבלה כמעט בטירוף. היא היה בת שבע. תפסנו טרמפ בדרך לוורסאי. אחרכך נאלצנו לרדת, משום שהאוטו פנה לכיוון אחר לגמרי. הלכתי עם בתי, ומולנו התקרבה שורה של יהודים דתיים. הם לבשו גלימות צהובות. דיברתי איתם. הם הציעו לי להצטרף אליהם וכך נוכל להינצל. היו להם שני נימוקים. אחד – הם קומוניסטיים, שני – הבית בו הם מתכוונים להסתתר מצופה בחומר הנקרא “מגנום”, והרי ידוע שהקרינה הראדיואקטיבית אינה יכול לחדור דרך חומר זה. סירבתי להצטרף אליהם והמשכתי ללכת עם בתי, שהיתה מתוקה עד כאב. הלכנו זמן מה ולבסוף הגענו לתחנת־רכבת קטנה. מהרמקולים שמענו את ההודעה: “ברגע זה נפלה על פאריס פצצת־אטום”. ראיתי אור לבן והרגשתי חום עצום. הפלתי את לביניה ארה, כיסיתי בגופי את גופי ושנינו נשרפנו.


 

חלומות מתוסבכים של כובש ערים;    🔗

חלום ראשון    🔗

זאת היתה הוצאה להורג, קיר מבטון של בניין חדש לגמרי, כמה בחורים בורחים, ביניהם אני. אנחנו במדים, אנחנו חיילי צה"ל. בשטח מסתובבת קבוצה. מצד אחד נדמה ל שהם שייכים למשמרות האדומים ומצד שני נראים כהיפים. הם לא מסוממים. הם מצליחים לתפוס חייל אחד משלנו, לחייל פנים רזים ומבט מאוד פוטוגני (למעשה נדמה לי שזה היה סרט בשחור לבן). הם מעמידים אותו לקיר. בחורה אחת מחזיקה תת־מקלע, ואילו למפקד הקבוצה יש אקדח. החייל שלנו נידון למוות והוא מנסה להתווכח איתם ולשכנע אותם שלא ירצחו אותו. המפקד כמעט שוכנע, אך הבחורה עומדת ללחוץ בכל רגע על ההדק של תת־המקלע, המצב הזה נמשך זמן מה, ופתאום נמאס למפקד, הוא שולף את האקדח ומכניס צרור כדורים לראשו של החייל והבחור נופל.


חלום שני    🔗

לפני יומיים חלמתי ששלחו אותי כחייל לחברון, לשמור על העיר. הייתי לבוש מדי קרב, ונפל עלי פחד נורא. היינו מסיירים בעיר כשלפתע נתקלנו בחומה. ראינו שם ערבי ואם אינני טועה הרגנו אותו. מאוחר יותר הייתי בסביבת המיפקדה. משום מה נדמה היה לי שהביאו את ראש ממשלת רומניה צ’אושסקו לביקור בחברון, אך היתה זו עורמה מצידנו כיוון שהוא הודיע מראש שאינו מוכן לבקר ולראות את השטחים הכבושים. המושל קיווה שצ’אושסקו לא יבחין בין עיר לעיר. המושל אמר לנו אתמול במיסדר בוקר שאין כל חשש שהצלבנים ישובו לחברון, ואין להם כל סיכוי לבנות מחדש את מינזריהם. הייתי שומר ליד מחסן התחמושת. נשיא רומניה הסתובב במקום. תושב מקומי ניגש אליו וגילה לו את האמת, ומשנוכח בתרמיתנו פרץ צ’אושסקו בצעקות איומות. מאוחר יותר התעוררתי.


 

חלום טאואיסטי, אני משוכנע באמיתותו טרם נסיעתי השניה והחשובה לאירופה    🔗

כאילו הייתי ביער, ומשתתף בקרב של פרטיזנים, כלומר, אני הייתי פרטיזן. הקרב שלנו היה אבוד. היתה לנו רק מרגמה אחת, ירינו בלי סוף והיינו בטוחים שכל פגז זה בול. ידענו שכל פגז מחסל את האויב, אך למרות זאת הוא המשיך לגדול ולהתעצם.

אחר־כך הייתי בתוך מרתף, בביתי שלי. ירדנו למחתרת. זאת היתה הברירה היחידה שלנו והיינו חייבים לברוח. לא ידענו דרך איזו ארץ נוכל לעבור. מישהו בינינו הציע את יוגוסלביה. המפקד היה אומר לי ללא הרף: מהר, מהר, מהר, אך משום־מה התעקשתי לקחת עימי את ספריו של פרדיננד סלין ורישום אחד של יענקלה, המסמל שעון זמן שהיה תלוי על הקיר. רציתי להוציא את הזכוכית ולקפל את הרישום, אך לא הצלחתי. ידי רעדו ופחדתי להיפצע. בחוץ המתין לנו ג’יפ, המצב החמיר, וידענו שבעוד כמה דקות לא תהיה לנו כל אפשרות לעזוב את העיר ואז ניפול בידי האוייב שלנו, הצמא לשחוט אותנו בצורה האכזרית והפרימיטיבית ביותר. חברי עמדו לעזוב אותי ולהשאיר אותי לבדי במרתף, אך לא היה בכך כל טעם, כי היינו ממש אבודים. לפתע נכנס לדירתי חכם סיני. מצחו היה רחב, לסתו נטתה הצידה, היה גבוה ושמן, הוא נראה רגוע. חייך והיה לו מבט אבהי. שאלנו אותו איך אפשר לצאת מהסבך והוא נתן לנו פיתרון סתום. והנה תשובתו: “יש להפתיע את הנמר”.


 

המצב הנוכחי, שלושה חלומות, חטיבה אחת.    🔗

ראשון    🔗

הדגים עם מסכות חמצן על הפנים בורחים לכיוון מערב. הגלים גבוהים מאוד, כעשרה מטר. בדרך אין איים, רק ים פתוח, ועלינו לשחות כעשרה מטר מתחת לגלים, כי אחרת לא נוכל לשאת את התנודות החזקות. היינו נעצרים מדי פעם כדי לנוח. חייב הייתי לצוף על פני המים כדי לנשום אוויר. מעליי היו השמיים כחולים להפליא. פעם ראיתי שמים כאלה בהפלגה אחת בין גנואה לנאפולי. הרוח הייתה חזקה מאוד והגלים שטפו את הסיפון. הפעם לא הייתי ליד חופי איטליה. ידעתי שאני שוחה באוקיאנוס לכיוון מערב, כיוון שהים התיכון הפך להיות האוקיאנוס. מעל ראשי עפו אלפי ציפורים לכיוון מזרח. הן היו מקסימות ביופיין, גזע נדיר גרר אחריו גזע נדיר יותר. היו אלה גזעים חדשים וגם נשכחים, שעין האדם הנוכחי לא ראתה קודם לכן. בשעה שהייתי נושם את האוויר ותנודות חזקות של הגלים העיפו אותי מצד לצד, חגה מעלי ציפור בעלת כנפיים כחולות ומקור אדום ובישרה לי: כיוון שליכלכתם את השטח, אתם שוב מגורשים, ואנחנו הציפורים נבוא לגור במקומכם. שמי הארץ ודאי ישמחו לקבל אותנו. רציתי לצעוק ולענות לציפור, כשרעשים מלמטה העירו אותי. היו אלה הפועלים הערבים הגוררים אצלנו בבית את פחי־הזבל לרחוב. הסתכלתי בשעון. השעה היתה ארבע לפנות בוקר.


שני    🔗

פרננדו ארז רוצה להרוג אותי. לפרננדו ארז עיניים כחולות. אני יודע שהוא חזר מסוריה. הוא הצליח להעביר חומר שחור וכבד מבלי שיתפסו אותו, ועכשיו יהיה עשיר.

אני עושה זאת למען הפרנסה, אומר פרננדו ארז. עלינו להתקיים. זאת המלחמה האמיתית שלנו, הקיום. אני מנסה לברוח; אך פרננדו רודף אותי. משום מה נדמה לו שאני מלשין ואני מייצג את הבולשת. זה לא נכון. אינני מעשן שחור, הכי הרבה לקחתי עשב.

זה היה בירושלים, מול ההירודיון, יכולתי לראות משם את ים המלח. אני יודע שהאיסיים עדיין יושבים בתוך הכוכים ומחכים לרכב אלוהים שיקח אותם לשמיים כמו אליהו. הם צופים בצוהר, עיניהם לוהטות בין יריחו לבין ההרים, בין סדום לבין עמורה.

הנבטים מול מיצפה־רמון מצחצחים את חרבותיהם, הם רוצים למנוע מאתנו את ההתרוממות. במיצפה הכוכבים מצלמים הפרופסור מהיידלברג ובנו הקשיש בעזרת האסטרופיזיקה כוכב שביט מהגלקסיה החמישית. עלינו לשכלל את האמצעים הטכנולוגיים שלנו, מי יודע, אולי בעוד מיליארד שנה מישהו מגלקסיה שבעים יצפה בנו.

במושב רמות־מאיר אצל משה, אני רואה לפתע אלפי מפלי מים ופרחים מקסימים. כמה צבעים, כמה צבעים. ההזיה הזאת כל כך מתוקה. אני מסוגל לראות בהקיץ, ושוב פרננדו ארז המושחת מת להרוג אותי. עלי לברוח, כי אחרת אמות. האני שלי רוצה לחיות בכל מחיר. אני נאנק בתוך החלום, אני מסוגל לשמוע את קולי. מאמא… מאמא… מאמא… אני צועק כמו ילד קטן: מאמא… מאמא… מאמא… לבסוף אני מצליח לפקוח את עיני. על ארון הבגדים עור השטן עדיין דבוק. הצבע שלו ירוק עד כדי ריקבון והוא מלא קמטים. אני מסתכל בתימהון, אינני פוחד ולאט לאט הוא נעלם והארון הלבן שוב נקי.


שלישי    🔗

הייתי צריך להגיע מתל־השומר לצפון תל־אביב. השעה היתה שתיים אחר חצות. מצאתי טקסי ליד המחנה. לא הייתי חייל. הסכמתי עם הנהג לנסוע לפי המונה. באמצע הדרך עצר הנהג ואמר לי שעליו לסדר עניין אישי ועלי להמתין. עשיתי כדברו כיוון שלא היתה לי ברירה. בינתיים המשיך המונה לעבוד. כעבור עשר דקות חזר הנהג ונסענו לביתי. הגעתי ליד הבית. אני רואה שבמונה רשום הסכום של 26 לירות כלומר, עלי לשלם כ־35 לירות מפני שלסכום הקודם מתווספים אחוזים. המונה לא מעודכן בארץ הזאת. אני מרגיש שהנהג מנסה לרמות אותי. הרי בשעה שהוא עצר באמצע הדרך המשיך המונה לעבוד למרות שהוא הלך לסדר את ענייניו ולא את ענייני. מדוע עלי לשלם בעד ענייניו? זה אי־צדק. הנהג אדם כבן חמישים, יש לו שער שיבה והוא דומה לחבר קיבוץ. אולי הוא באמת חבר קיבוץ, מי יודע? אני מתחיל להתווכח איתו; אך הוא עומד על שלו ודורש ממני לשלם לו את כל הסכום. אני מבין שנעשה לי כאן עוול ומתעקש. נלך למשטרה, אני אומר, והוא מסכים. משום־מה אנחנו בסביבת רחוב אישתורי הפרחי. מה פתאום הגעתי לשם, הרי ברחוב זה גרת לפני עשר שנים. מטה המשטרה נמצא עכשיו ברחוב באזל במקום מכבי האש, וממול מובן שמר פוקס ממשיך למכור עוגות. אנחנו מגיעים לשער ברזל. הוא נפתח כעת. אנו נמצאים באולם ארוך וצר, כאילו היתה זאת תחנת רכבת תת־קרקעית. באחת הפינות אני מבחין בקבוצת אנשים, גברים ונשים, הם לבושים סמרטוטים ואשה אחת שמנה נראית מאוד שיכורה. הם מתווכחים ביניהם ומביטים עליי. אני חש חרדה ואומר לנהג שעלינו להסתלק מכאן. נדמה לי שאנשים אלה יכולים להרוג אותי. הם נראים לי ממש אלימים. הנהג פונה אלי בזעם: אז מה אם הם אלימים? אתה לא חושב שגם אני בעוד כמה שנים אהיה כמוהם? לי אין ביטוח סוציאלי ואף אחד לא מגן על זכויותי. אני עובד עצמאי ואם אחלה או אפצע, אף אחד לא ישגיח עלי. אני לבד! הפחד שלי נעשה איום. אני כבר מוכן לשלם לו את כל הסכום, רק שיוציא אותי מכאן. בראותו שאני מסכים הוא מחייך ומוביל אותי בחזרה לדלת, אך ליד השער הוא סוחב אותי הצידה ומעיף אותי לתוך החשכה.

כעבור כמה ימים אני מתעורר באולם תיאטרון. אני על הבמה. הייתי מהופנט. אינני לבד, על הבמה עוד כמה קורבנות. הם מבצעים כל מיני תרגילים מגוחכים והקהל שואג מצחוק. אני מבין שהפכתי להיות בדרן בעל כורחי. כיוון שאני מפוכח למרות שאני עדיין בתוך חלום, ברור לי שעלי להתחמק מידיהם הזדוניות, כי הליסטים האלה מנצלים את כישורי לרעה. אני עדיין מעמיד פני מהופנט ומבצע תרגילים מצחיקים, אך שיהיה ברור, לא באתי לכאן כדי להצחיק איש. באולם אני רואה חיילים השייכים למשמר הגבול. אני קופץ לאולם ונטפל לאחד השוטרים בתקווה שיעצור אותי. אני מקלל שוטר, אבל הוא מחייך וחושב שזה חלק מההצגה. שוטר שני לידו מכיר אותי ומבין שאני קורבן. הוא פונה לחברו ואומר לו: אתה לא מבין! אדם זה רוצה שיעצרו אותו. אני פונה לשוטר השני ומקלל אותו. הוא טוב אלי ואומר: אתה במעצר! המענים שלי מבינים שבשבילם אני אבוד. השוטר מוביל אותי החוצה. אנחנו ליד השער. השוטר הזה אוהב תיאטרון. אתה יודע, הוא אומר לי, לדעתי יש להציג את הטירה של קפקא בחיפה בגני הכרמל. המחזה הזה זקוק למקום פתוח.

סוף־סוף אני חופשי, אך השוטר ממשיך ליתר ביטחון ללוות אותי. לפתע אני רואה את נהג הטקסי יוצא אף הוא אל הרחוב, אך מדרך צדדית. עדיין לילה. כעת אני מבין שהכול היה מתוכנן, והנה שייך למעשה לקבוצה שחטפה אותי. אני צועק לו מרחוק: הלוואי שאחד מהחברים שלך יגמור אותך יום אחד בסכין!

הנהג נעצר ומנסה להתקרב אלי: הוא מצפצף על השוטר מכיוון שהוא חזק. הרשות המגינה עלי אינה יכולה להזיק לו. כוחותיו שאולים ממקום אחר, אני רועד ומבין שבקלות יסחב אותי חזרה אל האולם. העיניים שלו דבוקות לצווארי פתאום הוא מוותר וממשיך בדרכו, כדי למצוא קורבן אחר, ואני הפעם הזאת ניצלתי.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 66384 יצירות מאת 4096 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22139 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!