עוד לפני שידענו על ה״מחדל״ הצבאי, בעצם ימי מלחמת יום־הכיפורים, פקדה אותי תחושת התיסכול. כאשה, היה לי תיסכול שלא היה לשום גבר. אחר כך נוכחתי שלא הייתי יחידה. אם נשים מהתנועה־לשיחרור־האשה עמדו מאחרי שולמית אלוני כדי להביאה לכנסת, היה זה משום שהמלחמה חידדה בהן את הצורך לייצג את תיסכול־חייהן בכנסת, כדי להביא לשינויים.

בשעת־חירום, מטפל הגוף הלאומי (כמו הגוף של היחיד) בדברים על־פי סדר־עדיפות של הגנת־החיים. משום כך יכולים יחידים ופלוגות שלמות, בעורף או בחזית, להילחם בלי שינה ולתפקד ללא מזון. סולם הצרכים משתנה. הצרכים ה״בסיסיים״־לכאורה כמו אוכל, מין, שינה – הופכים פחות בסיסיים, כדי להשיג את האוויר לנשימה, שרק הוא נשאר צורך סגולי.

בשעת־חירום מבקש כל פרט להתלכד עם הגוף הלוחם. אין לפרש זאת כצורך לאומי שמתעורר, אלא כצורך גופני הנובע מתחושת ההשתייכות האנושית של כל חלקיק־אטום אל עצמו. כל פרט עוזר בכך לקיומו כפרט. נכון הוא שהתיפעול של הגוף ותחושת־המשימה גם הם, כשלעצמם, עוזרים להתגבר על פחד המלחמה, אבל זוהי תופעת־לוואי. אני מדגישה את הכרח ההשתתפות האקטיבית במלחמה כצורך חיים של האורגניזם. ה״אורגניזם״ של האדם רחב יותר מהתחום הפיסיקלי של גופו. האדם איננו אדם, בלי להכליל את האורגניזם הסובב. החברה היא המולקולה, והאדם הוא האטום.

ציבור הנשים נשאר במלחמה בבית. כנשים, הן יכלו רק לדאוג. תיפקודן של הנשים בימי־שלום איננו משתנה בימי־מלחמה. אדרבה, הפונקציה הריקה שלהן מתרוקנת עוד יותר כשגיבורי המחזה המפעילים אותן (הבעל או הבנים) מתגייסים. אין דורש לתפקידיהן או ל״כישוריהן״. ואינני מדברת על נשים שיש להן תינוקות. אני מדברת על רוב־רובן של הנשים. אפשר לתת לנשים חולות לסרוג כובעי־גרב, אבל לא לנשים המסוגלות לנהוג טנק (או לפחות מכונית). אמהות לתינוקות יכולות לסרוג או לאפות עוגות. מה שקרה בקרב הנשים במלחמה היה לתופעה ישראלית מובהקת: כולן אפו־עוגות וסרגו־כובעים ושלחו־שי־לחייל. אלה שסרגו, לא חשו בתיסכול. חשו אותו אלו שרצו להיות שותפות למאמץ בדרכים יותר ״גבריות״ ולא היתה להן כתובת או – אם היתה כתובת – לא נתקבלו.

מאות אוטובוסים הושבתו כשנהגים גוייסו למילואים. לא היו נשים כדי לנהוג אוטובוסים? או אולי הנשים אינן מסוגלות? אלא שאי־אפשר לדחות נשים ממיקצוע גברי בעיתות־שלום (מפני שאין הוא ״נשיי״) ולדרוש שתישמרנה במאגר הלאומי, כעתודת־חירום המוכנה להתייצבות לשריקת משרוקית. עניין החלוקה לתפקידים גבריים או נשיים מתנקם בחברה בימי־חירום. לכן יכולה שעת־מלחמה לשמש מיבחן של שינויים ערכיים – אם לא למען הנשים, הרי למען האומה. נשים החודרות לתא של נהג אוטובוס בעת מלחמה, יש להן סיכוי סביר להתקבל למיקצוע לצמיתות; ויש גם למיקצוע סיכוי לחדול מלהיחשב כגברי.

במלחמת יום־הכיפורים בלטו נשים בכל תפקידי הסעד בעורף, במידה שנמצא להן מקום. אבל הן בלטו עד־כדי־כך שבכמה מירפאות ובתי־חולים תלו פתקים שאין עוד צורך בנשים. הנשים הפכו מיטרד בעודף הרצון־הטוב, שלא היה לו איפה להיקלט. גם לחיילים כבר לא היה צורך בעוגות – אך הנשים המשיכו לאפות.

לעומת זאת, לא היו נשים בתפקידי־ניהול, או בתפקידי־בורג שמילאו הגברים לפני המלחמה. שיחררו גבר ממילואים כדי לא לשתק בית־חרושת לגופיות, מפני שרק הוא ידע להפעיל את הכפתורים. לא היו נשים לתפקיד זה.

אין נשים בהג״א – והרי זה תפקיד ל״חלשים״. אבל – לגברים חלשים. אין כמעט נשים בניהול בתי־חרושת. אין נשים לניהול סופרמרקטים או לניהול הפיקוח על חלוקת המיצרכים. אין נשים בהנהלת מל״ח – המטה לשעת־חירום. בבעיות הקשורות בחלוקת מזון מטפלים גברים, שאינם יודעים לכלול אבקת־חלב ברשימת המזון החיוני. מפני שאינם יודעים מניין בא היום החלב לתינוק.

אין כמעט עיתונאיות לשעת־חירום. אין כמעט נשים הכותבות על צבא או על פוליטיקה. ודאי שאין עיתונאיות בקו־החזית (להוציא אחת או שתיים) מפני שאין נשים בחזית בכלל. מאותה סיבה, אין כמעט נשים בצוות צלמים, או שדרים, בקווי־החזית. רוב העיתונאיות כותבות בעת מלחמה קינות, או ״יומנים״ מהבית. לא דיווח על קרבות.

לפי הסטטיסטיקה, כ־380 אלף נשים (מבין 700 האלף שאינן עובדות מחוץ לבית) אינן מטופלות בילדים. מתוך מיספר זה, רק תשעת אלפים איש – נשים וגברים כאחת – נרתמו על־ידי המרכז להתנדבות בשכר, שהופעל בזמן המלחמה.

המיסגרת כולה צלעה. גם עצם הצורך לקרוא להתנדבות־בשכר, הוא עיוות שהוא תולדה הכרחית במדיניות המשתיתה את החינוך על תחרויות וציונים. ההתנדבות, והאחריות הקולקטיבית, מתים וכלים בחינוך לתחרות אישית. לכן נאלצה ישראל ״לנדב״ את האזרחים בכוח. אתה תורם משהו, אבל מורידים לך אוטומטית את ה״תרומה״ מן המשכורת, גם אם אינך מסכים. בשעת מלחמה משלמים לך שכר (אומנם קטן) כדי שתרצה להתנדב, וכדי שההתנדבות תישא אופי רציני. כל זה, במקום שההתנדבות תהיה התנדבות של ממש, או שהגיוס יהיה גיוס של ממש.

אינני רוצה להאריך בבעיות הכלליות הנ״ל שהשתקפו גם בעורף, כחלק מה״מחדל״. עיקר הדגש כאן הוא על מחדל מסויים בעורף, שאותו אני רואה כתוצאה מעיוות חלוקת־התפקידים המנחה אותנו בעיתות־שלום, ומתנקם בנו בימי־מלחמה.

הנשים במלחמה התעוררו להבין כי החברה אינה רוצה בהן מחוץ לבית – גם בתפקידי עזרה. נשים שלא היו קודם־לכן חברות באירגון נשיי מובהק – לא יכלו להיקלט במאמץ המלחמה. אשה בחיפה שהציעה עצמה עם מכונית ״סטיישן״ פרטית במחלבת ״תנובה״ (שנזדקקה למובילי חלב), נענתה על־ידי פקיד: ״גבירתי, אנחנו לא צריכים נשים.״ נשים נעזרו בפרוטקציה, לראשונה בהיסטוריה, כדי לזכות בעבודה ״בהתנדבות״. בפרוטקציה השתחלו לאיזה מיפעל קטן כדי לארוז כפפות־גומי. כמעט מזל ״נתמזל״ להן לעזור בהדחת כלים באיזה מיזנון נידח שנשאר פתוח על אף שלא היו בו קונים.

נשים שלא היה להן תפקיש של ממש, הישלו עצמן במעשים תפלים, שוליים, שהן עושות משהו חשוב. אירגוני נשים, ונשים בוועד־למען־החייל אירגנו, כדרכן בימים רגילים, מכירות של דברי אמנות וסתם פריטים. אירגנו תצוגות, באזארים, אולמות, קריינים, קהל, ומכירה – והכסף זרם לכל מיני קופות. נשים אירגנו מישלוח מתנות וחבילות־שי, אספו טרנזיסטורים, עד כי נדמה היה שנטלו על עצמן את אפסנאות צה״ל. בתקופה של גיוס מילוות־חובה ממשלתיים לקניית נשק, העסיק עצמו את הוועד־למען־החייל באיסוף כספים, שהיו צריכים להיות מוזרמים לביטחון. גם עובדה זו, וגם קיומם של ועדי הנשים הוכיחו, בעת המלחמה, איזה ביזבוז של כוחות, איזה חוסר יעילות, וכפילות, ושגיאות מוסריות, כרוכים בתיסכול של נשים שאין מנקזים את מאמציהן באופן רציני.

אי־שיתופן בעולם הרציני, של הגברים, הבליט את חוסר־המשמעות של חייהן, במיוחד בשעת־החירום. התפקיד היחידי שהחברה הותירה להן – תפקיד האימהות – לבש, על כן, מימדים חולניים. חל בה איבוד של היכולת להבדיל בין עיקר לתפל. החברה בשעת־החירום לא העסיקה את הנשים אפילו בתפקידי־אימהות (כמו ניהול בתי־חולים או בתי־ספר, או שאר ״תפקידי נשים״ כמו תפקידי מזכירות שאף הם עברו במידה רבה לידי גברים שלא גוייסו לצבא).

הריקנות של האמהות הפכה את דאגתן למגוסיים למישרה מלאה. הנשים הממתינות, כסובלות, כאבלות, הפכו מיתוס לאומי.

המלחמה אומנם העירה נשים מתרדמתן, כדי להבין שמדינה יכולה וחייבת להתחזק, רק במידה שהן משתפות פעולה במלחמת העורף; אבל היא גם העירה נשים, אפילו בקיבוץ (שהיו כבר סוללות־כבישים בעולם הגברים), כדי לראות דווקא באידיאל האשה־בבית, ובאימהות, את הייעוד העליון האישי והלאומי שלהן. שתי התופעות הנ״ל (אם־כי הלכו יד־ביד עם מורכבות התיסכול של האשה במלחמה) חייבות להבריא זו את זו על־ידי שיחרור שני המינים מאימת הבערות. אימת המלחמה מחזירה אנשים אל אמונות־תפלות מזה, אל הפיריון מזה.

במיוחד בתקופת המחלמה, גברה בי ההתקוממות נגד התפקיד הפאסיבי שהחברה כפתה גם עלי, כאשה. המלחמה הוכיחה לי עד כמה יכולה מחלת־החסימה להפוך לנוורוזה וחרדה.

מיותר להיכנס לוויכוח אם אשה מסוגלת, או לא, להטיס מטוס. רחוקים מאד אנו מניצול המינימום של כישוריה אפילו בעורף; ואפילו בייצורו של המטוס. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו להימצא בשלב הראשוני של הוויכוח התיאורטי והעקר, אם האשה מוכשרת כגבר – או לאו. מכל מקום, עובדה היא שהנשים מסוגלות להרבה יותר מכפי שהן עושות היום. יש להתחיל לעזור להן.

אין מקום בתקופה המודרנית, ובמיוחד לאור הצרכים בישראל, לגדל שוב ושוב דורות של אמהות שאין להן מה לומר אלא ״ראו עד כמה אנחנו דומות לשמש ולאדמה, אם־כל־חי״! אמהות שהן רק־אמהות אינן אלא אמהות חלשות, ולכן אינן מסוגלות לגדל בנים חזקים ועצמאיים. ואם איננו דואגים לאמהות, עלינו לדאוג, למען השם, לפחות לבנים!

בימי מלחמת יום־הכיפורים, כשישבתי או התרוצצתי, בתחושה של יתמות, בעולם לוחם שלא רצה את שירותי – נזהרתי מליפול בפח של קדחת־הסריגה או בפח האימהות האלוהית. אמרו לי אנשים חכמים: ״מה את רוצה, שנשים תצאנה למלחמה?״ לא היה לי סיכוי, אילו הייתי עונה על שאלה זו בתשובה שעמדה לי על קצה הלשון – ״למה לא?״

בעולם של 1975 אולי מזדעזעים עדיין מן העובדה שנשים תימצאנה בחזית, מפני שבעולם ה״מודרני״ הזה עדיין סבורים שהנשים הנמצאות בחזית – חזקה עליהן שתיאנסנה. חזקה על החזית שתקלקל את הבנות – ועל הבנות, שתקלקלנה את החזית.

היום עדיין נראית לחימת־הנשים אבסורד, וההצעה לשחרר נשים כדי לא ללכלך אותן במלחמה או בפוליטיקה, נדמית כפגיעה בציפור־הנפש שלנו. אבל זה, רק מפני שציפור־הנפש היא עדיין ״אמי זיכרונה־לברכה״, או – ״יונתי־בחגווי־הסלע״, ״מקוטרת מור ולבונה״. מכל אלה הרכבנו את בנותינו.

מרוב דאגה לבנותינו – הפכנו אותן לבובות, והעמסנו על כתפי נערינו את הדאגה הכפולה – לחייהם ולחיי בובותיהם. אינני מייחלת למלחמה הבאה, אבל אם תבוא – אינני רוצה ששום בן או בעל יפול במקומי. אני רוצה שוויון־זכויות מלא.