מאחר שהעולם הוא עולם־של־גברים, ברור מדוע כל מאבק של נשים בעולם זה מתפרש כמלחמה נגד גברים. כאשר הנשים נלחמו בתופעות של אלכוהוליזם או עבדות, הרי היו אלה תופעות מעולם הגברים. נשים לא נכנסו למיסבאות, ולא ניהלו את האחוזות שהעבידו את העבדים. הזכרתי לעיל, כי מלחמתן של הנשים לא היתה נגד הנישואין, אלא נגד חוקי הנישואין שהפכו אותן לקניין. אפילו באנגליה התרבותית והאלגנטית, בעלת מסורת הג׳נטלמניות, היתה האשה, עד לפני כמאה שנה, רכוש אביה, ואחרי נישואיה – רכוש בעלה. הבעל היה רשאי אפילו למכור את אשתו בשוק. ואמנם, בשוק הבהמות נמכרו באנגליה, ב־1875, כ־20 נשים.
חשוב מאד להסיק מפרק ההיסטוריה, כי נשים הפכו לוחמות נגד גברים, רק במידה שהגברים היו אלה שסירבו להעניק להן את הזכויות. הראיתי כי אינטרסים כלכליים הפכו את הגברים אוייבי הנשים, ולא את הנשים אוייבות הגברים.
הלוחמות הראשונות דרשו לעצמן זכויות, על־סמך הטענה הפשוטה שגם הן יצורי־אנוש. לכן, הוחלפו אחר־כך מילים בחוקה, ונעשו ״תיקונים״ מ״גבר״ ל״אנוש״1. בתביעתן זו, להיכלל במישפחת האנוש, נתמכו הנשים על־ידי גברים שונים במהלך דרכן. גם בארץ נתמכו הנשים בגברים רבים, ביניהם בן־גוריון, מאיר יערי, יצחק בן־אהרון, וודאי מצויים רבים אחרים, כולל שופטים רבים השומרים על עילום־שמם, וכן דתיים רבים.
גם באנגליה היה זה גבר, ג׳ון סטיוארט מיל, שהגיש ב־1866 את העצומה להכרת מאבקן של הנשים לזכויות פוליטיות. שנה לאחר־מכן, היה זה הוא שביקש להחליף את המילה ״גבר״ במילה ״אנוש״, בזכויות־היסוד של בריטניה.
הנשים שנתפלגו אחר־כך בדרכי מאבקיהן, נתפלגו גם מבחינת המניפסט. אלו טענו שרצונן בזכויות שוות לגברים, מפני שהן יצורי־אנוש; ואלו טענו כי רצונן בזכויות, כדי להציל את העולם הרע מן הגברים הרעים.
ההיסטוריה מראה כי הזכויות שניתנו לנשים נלקחו (בעבר) בחזרה. לכן, יש להיזהר מלנוח על זרי־הניצחון. חייבים להמשיך להיאבק, כדי להשלים מה שהתחילו הלוחמות הראשונות.
במדינות אמריקניות נלקחה בחזרה זכות האזרחות. גם באנגליה ובמדינות אחרות, לאחר שחדרו נשים לעורף בשעות גורליות לאומה, בעיקר בתקופת מלחמת־העולם הראשונה (כשנשים חדרו לכל מקום והקימו חילות־עזר לנשים, צוותים רפואיים, יצאו לקווי־החזית כדי לטפל בפצועים והוכיחו כוח־סבל והעזה, כושר אירגון ומרץ בלתי־נדלה), הן הוחזרו לבתיהן, כשהגברים חזרו.
שיחרור זה טוב! 🔗
אנו, בישראל, השגנו זכויות בחוקי הכנסת, אך הראיתי כבר לעיל כיצד ניתנים חוקים אלה לפרשנות, לשם חסימת הקידמה של הנשים. הראיתי כיצד סעיף אחד קטן בחוק, המעניק כביכול שוויון כללי, נוטל אותו בחזרה כשהוא מעביר לידי הרבנות את החזקה על כל העניינים האישיים. הצבעתי על כך שדיני האישות של ההלכה מיושנים ומשוועים־לשינויים, במיוחד בכל הנוגע לאשה, מפני שהאשה – ולא הגבר – היא המופלית־לרעה על־ידי הדת.
הראיתי גם כיצד השיבה אל הדת, שהיא תופעת־לוואי בכל המלחמות (המפגישות את האדם עם המוות), מחזקת היום בישראל את השפעת המסורת (המתבטאת ב״חינוך המיני״ לצניעות). החזרה אל הדת ואל הילודה מחזירה, כמובן, את הנשים אל הבית. המציאות הישראלית עדיין לא הכשירה עצמה לקלוט אמהות עובדות, והשיבה אל הבית מוסיפה להערים קשיים אובייקטיוויים ותיסכולים בחיפוש המשמעות, באופן בילעדי לגבי כל הנשים בישראל.
אין לחזור לאחור. להיפך, יש לסלול כבישים רבים יותר. יש לשנות את מדיניות בת־היענה של הנשים, כדי שתראינה כי עליהן להילחם בנגע במקום שבו הוא קיים, מבלי לחשוש מפני מאבק של ממש. כאמור, אין כל הצדקה אחרת למלחמה של נשים בנפרד משאר האנושות, אלא כדי להחזירן למחנה של האנושות כשוות־בין־שווים. על הנשים לראות כי בכל העולם הן ככת נפרדת שאי־אפשר לבטל את נחיתותה ללא מאמץ משותף. כל אשה בעולם, כשייכת לכת שנחיתותה בינלאומית, אינה נגאלת מן הנחיתות על־ידי הצלחה אישית או נישואין מאושרים. אי־השוויון שלה פוגע בה, כפי שהראיתי לעיל, וסוגר סביבה בחגורת חנק, שבמוקדם או במאוחר שמה לאל את כל הישגיה האישיים.
הרגעתי, אני מקווה, בספר זה, את שני המינים גם־יחד מפני החשש המוטעה כי ה״שיחרור״ הוא דבר רע. פרק ההיסטוריה מדגיש כי הנשים שלחמו לזכויותיהן היו דווקא עדינות (״נשיות״!) ורגישות לכל סוגי העוול. הן גם השגימו עצמן בחייהן הפרטיים כאוהבות, כאהובות וכאמהות. כולן היו בריאות, וכולן הוכיחו שדווקא מה שקרוי בפינו ״גברי״ הוא מה שיש גם לנשים (כחומר־היסוד של ה״אנוש״) כשהן מתפקדות במלוא הכישורים, ומצליחות לעבור את ה״חסימה״: חיוניות, ואומץ־לב. אשה שיש לה שני אלה, יש לה גם היגיון בריא. היגיון בריא איננו מאפשר שום אי־צדק, שום עיוותי־חשיבה.
אינני מתכוונת לנשים הקשוחות שעברו את החסימה, ונעשו מנהלות קשוחות, או מיני רס״ריות. אלו מפרשות את ה״גבריות״ כהיעדר מוחלט של רגש, ועל־כן הן מחקות מה שנראה לי פסול גם אצל הגבר. אינני מתכוונת גם לנשים החצי־משוחררות, שרגל אחת שלהן ב״מיקצוע״ והרגל השנייה ב״מיטבח״. אני מתכוונת לנשים משוחררות לחלוטין, המגשימות עצמן בשלמות והמבינות כי יש לשנות את החשיבה הגברים העומדת מאחרי חסימת הנשים. נשים אלה, כפי שהוכחתי, אינן קשוחות, אלא בעלות רוח נחושה – והבדל מהותי בין השניים.
אין אפשרות להקנות רוח נחושה מבחוץ. אין גם אפשרות רבת־סיכויים לשנות את רוחן של דור האמהות של היום. אבל אנחנו יכולים למנוע מן הבנות שבירת־רוח לעתיד. ״אב המחמיר בחינוך ילדיו עלול, למשל, לגרום לחוסר עצמאות בבתו, והתגובה שמגיבה הבת על דרך־חינוך זו מתבטאת בכך, שהיא מחכה את ילדיה שלה בדרך העושה אותם נוורוטיים.״2 ״אב־מחמיר״ עומד גם היום (כפי שהסברתי בפרקים לעיל) מאחרי החשיבה הפטריארכלית של הדת שלנו, והחינוף שלנו בבית־הספר, ובבית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות