שער 1

 

אוקטובר    🔗

השקיעות של אוקטובר הן געגוע. אולטימטום מחשמל לתקופה שחלפה. תקופה חשופה יחסית, רגשנית, צחקנית, אבל גם מעוררת רוגז וצער. למשל, אהבה או שנאה שמתחננת אפילו למות, ורק לא להשתגע מעומס המחשבות על נקמה.

לרוב, זוכרים את אוקטובר כחודש השקיעות היפות מכולן וגם, במעורפל, כמה בכי נשפך בין הסדינים המגובבים.

זמן של סופים עצובים ומחשבות שנתקלות בקירות בטון, פתוחות לפרידות שמחייבות לפחות את אחד הצדדים לצאת למרחקים אמיתיים, לשלוט היטב בכאב.

השלכת המתמהמהת של אוקטובר היא סימן כמעט יחידי ליופי הקצר שהיה, שבלט כמו שקר רך, כמו עונג שהתערסל פעם אחר פעם, כמו דקירה שננעצה פנימה ועכשיו מבקשת שהשמש תופיע סוף סוף בקצה.

 

1.    🔗

עשרה גברים בתשלום הופיעו בשחור־לבן, כדי למלא מניין. בקרבתם עמד זקוף חזן־זמר־אופרה צעיר, שהוזמן לבקש חסד של אמת על המת. במרחק מה לפניו עמדו, זקופות לא פחות, ארבע האקורדיוניסטיות המהוללות מבניין אחד ליד הים.

אל אלה הצטרף גם גבר מבוגר, הדוּר, ישוב בקלנועית מבהיקה בירוק־סגול, ומצדדיו שני מלווים, הדורים לא פחות, מעוררי רושם וסקרנות.

החזן היה הראשון לראות את השלושה האלה, עוד לפני ההתכנסות, והיה ברור לו מייד שהם זרים, הכי זרים שיש בקבוצת האבלים הקטנה והכי חגיגיים בחליפותיהם.

העשרה השֹכוּרים היו המינימום הנדרש ללוויה תקנית בדרך אל המקום האחרון שלא יחדש את עלומיו. הכול כנדרש וכנהוג לפי כללי כבוד המת, לפחות לפי הבנתן של האקורדיוניסטיות. ארבע נשים, ארבעה דורות ממוצא רומני, כולן בתל אביב מאז 1948, כשלא היה בכל העיר בית מרקחת אחד ואם היה חצי בית מרקחת אז התרופות היו חסרות, אף אחד לא חשב שמגיע לעגלה ולסוס כביש אחד עם התחלה וסוף, כל כביש נפרם בלי תוכנית ועם כל מיני שבילים סבוכים אם היה נחוץ להגיע מכאן לשם. ובכל זאת היו באים באהבה רבה לעיר הזאת לשמוע קונצרטים של אקורדיון, בשביל הנשמה והזיכרונות מפעם.

בשעת בין ערביים קרירה ושקיעת זהב מעל ארבעה כובעים מעוצבים, רחבי שוליים, לראשיהן, צעדו הארבע זקופות בזו אחר זו, תמירות, לא מחליפות ביניהן מילה ולא מבט. ככה נראו תמיד, גם כשהיו בדרכן לכניסה מרשימה בארמון כלשהו באירופה, היכל תיאטרון של עיר בירה נחשבת: הס, הנה הן באות, מעכשיו אין להפריע להן בעבודתן. ארבעתן למדו מילדותן לחצות כך, במהירות ובגאווה הראויה, כניסות, מעברים, מרכזים מוזיקליים נחשקים, אולמות נוסעים בשדות תעופה.

זה עשרות שנים שהן שומרות בתיאום מרשים על אלגנט בארבעה צבעי פסטל או ארבעה גוני שחור־דארק ולראשיהן, לרוב, כובעים תואמים, בעלי שוליים או בלעדיהם, תמיד זקופות להפליא (כל אחת שיננה בתורה, מיום שלמדה ללכת, את הכלל: אצבע ימין למרכז הסנטר; דחיפה קלה; יישור כתפיים – ויש זקיפות קומה), המבט רם ונישא, גבוה מעל הצוואר, הרחק מהבטן השטוחה, השאובה בקפידה פנימה.

בנקישות עקבים בקצב אחד קבוע, היו חוצות מעברים בדרכן אל מרכז הבמה. לא חשוב מה עברו באתמוליהן הקשים, או הפרועים, או השקועים עמוק בעוגמת נפש – זה היה חוק היהלום, שעמד מעל כל החוקים. גם עכשיו, בעצבונן, הן שומרות על אותה משמעת מדודה, עילאית, זוהרות כאילו קריית שאול היא אולם ענק, מלא חשיבות ופאר מקצה לקצה, המצבות המקומיות הדוממות הן קהל עילית בינלאומי שהשתתק בציפייה לתחילת הקונצרט.

ארבעה דורות בחליפות מחויטות לפי הזמנה, מידות 40–42, תמיד בצבע אחד בגוונים שונים שנבחרו ברוב טעם מבין שלל צבעי הקשת. לכל אחת טבעת ועגילים משובצים יהלומים ואבני חן ססגוניות, מתנוצצות. בנוסף היו מתקשטות גם בפנינים, בשעוני זהב, בנעלי עקב חצי־אורטופדיות מאיטליה או מאוסטריה, במראה פנים קורנות כמו לפני צילום. לעיתים הופיעה על פניהן גם נוקשות של מבוכה שהיה בה זיק של פיתוי.

נקישות של עקבים נמוכים בקצב אחיד, מבט לכאן ולשם – ימין. שמאל ימין שמאל, השתהות קלה, ושוב ימין. שמאל ימין שמאל. ככה בדיוק נשמעו גם באולמות עד 1,000 מקומות, שהתמלאו בשוחרי אקורדיונים וכלים אורחים, המתינו להן בנשימה עצורה, היה ברור שהכירו את כוחן לשמח קהלים עוד ועוד, עד שכרון החושים.

גם היום, ה־10 באוקטובר, הן היו לבושות בחליפות, הפעם בארבעה גוונים נבדלים של שחור־דארק־גברדין, חולצות סאטן מחויטות בפנים או בחוץ, ז’קטים דמויי עור, מבריק או מט – מתאימים, כל אחד, לשחור שלה. למתבונן מן הצד היה ברור שהן מלוות את המסע הקטן הזה בדרגה גבוהה של קִרבה. צעדים מדודים, לא מהר, לא לאט, בכיוון השקיעה, אל המקום הסופי למי שתש כוחו ונמצא לו מקום מנוחה בחלקו הקדמי, הוותיק והמבוקש, של בית הקברות בקריית שאול.

חלקה 1, הראשונה מתוך שלוש־עשרה החלקות שנקנו מתוך ראיית הנולד – או המת, בעצם – עוד בשנות ה־50: המחשבה היתה לאפשר לכל דורות המשפחה להתקבץ, אחרי 120, ולהישאר קרוב ככל האפשר לחלל מלחמת השחרור המשפחתי שנטמן שם. שלוש־עשרה חלקות שהיו מאז בחזקתה של ראשת המשפחה, סבתא רבתא, הדור הראשון לארבעת דורות האקורדיוניסטיות.

מאחורי תהלוכתן הקטנה, צעדו החזן ועשרת הבחורים הצעירים שהוזמנו על ידי סבתא רבתא בתשלום סמלי. תפקידם היה להתפלל שהדרך למרומים של המנוח אכן תהיה נוחה ונעימה ככל האפשר.

שלושת הזרים סגרו את השיירה. גבר מבוגר ומרשים מאוד, גם מאחורי המשקפיים המסוגננים שציעפו את מבטו, נהג בקלנועית חשמלית משוכללת, ומאחוריו עוד זוג – גבר זר, יפה להפליא, ולצידו גבר זר צעיר. השלושה שמרו מרחק קטן מאחור, ונדמה שגם הם מורגלים בקצב קבוע, אף שקשה היה לשער לאיזה צורך מעשי עשו בו שימוש, שלא כמשמעת־הופעות מתורגלת־ומיומנת של ארבע האקורדיוניסטיות.

מבטה של האישה הצעירה ביניהן, דור 4, הסולנית של להקת האקורדיוניסטיות והמנהלת האדמיניסטרטיבית שלה, כמעט שלא עזב את השמיים, שצבעיהם רעשו מעל באדום־צהוב־סגול־ורוד־כתום. שלושת הדורות שצעדו לפניה היו מרוכזות בצלילי המזמור של הצועד הראשון, זמר האופרה והחזן של קהילת ציריך לשעבר, שהגיע במיוחד לאירוע. קולו הלך והתגבה, אולי כדי לרצות את אדון עולם, יושב בסתר עליון המצווה מלאכיו לשמרך בכל דרכיך וגו'. הצעירה עקבה אחר תחנוניו ליושב במרומים לקבל את הנשמה העולה אליו מעלה־מעלה־במעלה, הכול כדי לזכות את הנותרים על פני האדמה, אבל דור 2 של האקורדיוניסטיות לא היתה סלחנית כמוה.

“הוא מזייף,” אמרה דור 2, סבתא.

“אל תהיי קטנונית,” הציעה הנכדה.

ואילו דור 1, הסבתא רבתא, שמרה על תנועות קטנות ושקטות. פעם לימין, פעם לשמאל.

גם שאר ההולכים הנידו ראשיהם כמאזינים לניגונים מופלאים ביותר. “חבלים נפלו לי בנעימים,” שר החזן לפני המת, “שיוויתי השם לנגדי תמיד, לכן שמח לבי ויגל כבודי.”

זה מה שמזמרים למת בהליכתו לקבר, חשבה לעצמה דור 3, שמח ליבי ויגל כבודי.

ובינתיים החזן־זמר־האופרה החליף מזמור, ועבר לשיר על “שקר הסוס לתשועה, וברוב חילו לא ימלט”ֿ – ובעודה מהרהרת בסוסים ובשקרים קלט המבט ממרחק קצר חולדה קטנה, ילדונת ממש, וזו, במהירות ובלי שום פחד, עברה בין ההולכים, ונפגעה, פעם אחר פעם, דווקא מרגליהם של נושאי האלונקה, ארבעה מכרים מצד המת, שאיתו היו נוהגים להתפלל בערבי חג שהוזמנו ותוגמלו מראש כדי להבטיח שיגיעו בזמן לשאת את חברם המת. למרות זאת הם הגיעו באיחור קטן, חטפו מסבתא, והלכו בשתיקה, חפויי ראש, לעמוד מאחורי עץ.

החזן, בשמיעת־זמר־האופרה הרגישה שלו, שמע משם את התלחשותם הנעלבת, עד שהיא תרשה להם לצאת מאחורי העץ, אבל היא הרשתה רק אחרי ההספדים, כשהמת היה מוכן לצאת לדרכו האחרונה.

החולדה כמעט שנמחצה ברגליהם של נושאי האלונקה ואף גרמה לחלקם לאבד שיווי משקל בדרכם לפחות פעם או פעמיים, מה שעורר בהלה קלה לארבעת הדורות שבאו מבניין אחד קרוב לים. בסך הכול חולדה ממש קטנה, כמעט בלי משקל, עור ועצמות, אבל היא עצבנה שיירה שלמה של הולכים שנגעלו מנוכחותה החבוטה, ובכל זאת היא קפצה מכאן לשם ופנימה והחוצה כדי להינצל, נופלת מרגע לרגע למדרך הרגליים של הצועד הבא. היה רגע שכבר היתה מעוכה למדי, כמעט גמורה, ובכל זאת התרוצצה בין ההולכים, הגעילה אותם נורא ובעודם מגדילים את צעדיהם שלא לפגוש בה ולסיים כבר את ההצגה הזאת בהליכה נאה, לפחות לפי הכבוד השמור לג’ייאנטס, הענקים של ניו יורק, לא פחות.

בשלב מסוים חדלה החולדה הילדונת לזוז. כאילו נתקעה באמצע השיירה, וחוץ מליפול פעם הנה ופעם הנה, לא התקדמה הלאה. עד מהרה, השאירו אותה משתתפי השיירה הקטנה מאחור, והיא נשמטה והלכה מזיכרונם, חיה, גוססת או מתה. אהבה או שנאה יודעות גם שלא להסתיים לעולם, עברה המחשבה במוחו של האורח הזר, המבוגר מכולם, שישב בקלנועית המבהיקה בצבעיה והיה מלווה באיש מכובד לא פחות שלידו הלך הבחור הצעיר.

“יש עננים שמתקרבים,” אמרה דור 2, סבתא סופיה, על שם סופיה לורן, ונשמעה מאוימת, בוהה בשמיים, מחפשת הסבר כהרגלה. דור 3, אודרי, על שם אודרי הפבורן הרימה משקפיים שחורים ונזפה על הרעש המיותר שהתעורר.

דור 1, סבתא רבתא גרטה, על שם גרטה גארבו, לא ראתה ולא שמעה כלום, היא נחלשה להרף והניחה יד רפה על החזה. אספה פנימה אוויר בניסיון לקבל כוחות מנכדתה, דור 4, אינגריד, על שם אינגריד ברגמן. הרושם היה כמעט תמיד שצעדיה של הצעירה נראו בטוחים לגמרי, כמעט על כל אדמה שבחרה ללכת בה. לעומת מי? לעומת מי שהיה לה קשה יותר מלכולם, לסבתא סופיה: נולד לה בן בכור שהשם שלו מתחיל באלף. במקרים מסוימים ולעיתים רחוקות היא מספרת שאחרי הבר מצווה הוא החליט לעזוב את הבית ולעבור לאיזה בית כנסת בצפת ושם החליף שם. רק את האלף בהתחלת השם השאיר. אמר לרב שהכין אותו לבר מצווה שלא סבל את האחות שנולדה להם, עוד פעם בלי אבא. אז מה כבר יש להגיד על מקרה כזה?

העננים השחירו והתעבו יותר ויותר עם הצללת השלכת וצבעיה המפוארים. ובינתיים כולם מתנהגים למופת בלוויה הזאת, ה־10 באוקטובר ועדיין לא היתה התעניינות באורחים שהשתלבו בסוף השיירה הקטנה. בכוונה. ארבעה דורות לא רצו אורחים, לא בסלון, לא במלון, לא במסעדה ולא בחגיגת יום הולדת משפחתית. תמיד חגגו כל הארבע עם השכן, שהיה חי ובריא עד אמש. הן לא רצו אחריות על שום אורח וגחמותיו, וכשהיו בינן לבין עצמן גם ידעו על מה לדבר, ואיך לדבר וכמה שצריך. הן הכירו בכך שארבעתן לבדן יודעות מתי לשתוק ולחשוב לחוד. הן ידעו מתי להחליף את הקצב המלטף לפס קול קצבי, חצופי, ענייני מתגרה, ידיים למעלה, לצדדים, כפיים, הופ, הופ טְרַלָלָה, ועל השולחן הקטנה שלהן – דור 4 האלוהית שלהן. היא היתה מסתובבת במהירות כמו צוענייה מודרנית, כמו מחט של פטיפון על שולחן קטן, או כמו שסבתא סופיה וכמו אמא שלה אינגריד אומרות, אף פעם לא יורד עליה החושך, שזה לא מאוחר אצלה אף פעם. נכון, ההבדלים ביניהן לא היו ממש גדולים, הפרידו ביניהן בערך 20 שנה, אולי אפילו פחות או קצת יותר כמעט מאותו דור, כמעט אותו סלנג, ובהפרש של חצי יובל בלבד – שלושה דורות מסכימות שהקטנה מכולן, החיוורת מלידה, שנולדה מזרע סודי בבית החולים של בוקרשט, היא רומנייה אותנטית למרות שנהרתה בכלל בעזרת תרומת זרע משווייץ; וזאת בניגוד לאהובה הרומני־המוסלמי של סבתא רבתא גרטה, שממנו סביר שנולדה היפה מכולן – סבתא סופיה.

אותו אהוב רומני־מוסלמי שלא מדברים עליו בקול, אהובה של דור 1, סבתא רבתא גרטה, היה אז בסיום לימודיו, בן להורים מוסלמים מעיראק ששלחו את בכורם ללמוד רפואת שיניים בבוקרשט כמו שעשו אחרים במשפחתם. היא, רבתא גרטה, אלמנת מלחמת השחרור, חזרה אחרי תום שנת האבל על בעלה הצעיר לבוקרשט הבירה. היו מתוכננים לה קונצרטים עם שני חברים ותיקים, אברמיקו עם הכינור ואחיו מרצ’ל עם הקלרינט. אחרי יותר מחודש של הופעות שתוכננו היטב, חזרה גרטה דור 1 לתל אביב כמתוכנן, ולא האמינה שבנסיעתה החפוזה הספיקה להתאהב עד כלות, בסוד גמור, במוסלמי מעיראק, שבא ללמוד רפואת שיניים בבוקרשט.

אחת לשלושה או ארבעה חודשים, היתה השלישייה – גרטה, אברמיקו הכנר ומרצ’ל הקלרניטן – מתאחדת להופעות בבוקרשט, והאולמות היו מפוצצים. גרטה היתה נוסעת עם המטפלת והתינוקת לשני חדרים בבית המלון ובסוף ההופעות היו חוזרות בטיסה לדירה שליד הים.

העיראקי שלה ידע על ההיריון, בזמנה היא הודיעה לו, אבל הוא כמובן לא יכול היה לבוא לתל אביב, ולא ראה את התינוקת עם צבע עיניו הירוקות כזית, עורה השוקו המעורבב טוב טוב בחלב. היא היתה ילדה קטנה ויפהפייה, נדיבה ומלכותית כאילו הכתר מונח בטבעיות על ראשה, והיא סובבה אחריה ראשי עוברים ושבים מכל המינים והגילים.

כל מי מהמקורבים שזכו לראותה והסתקרנו, שמעו שהיא בתו של גיבור ישראל שנהרג במלחמת השחרור ושנולדה יתומה, המסכנה, וכדי שאנשים לא יחטטו יותר מדי, ולא יעלו במקרה על אי הדיוק הבלתי הגיוני בתאריכים שבין מות הגיבור לבין בואה לעולם של בתו כביכול, היא החלה לבנות בניין למשפחה שהיה ברור שהיא הולכת ומתרחבת. בינתיים נאמר לכמה סקרנים ספורים שצריך קצת התחשבות, בבקשה, שהרי הנושא הזה רגיש ומכאיב מדי, ועדיף, בבקשה, שלא לדבר עליו כלל.

אבוי, שאלוהים ישמור על מה שקרה מאז לשלושה דורות קדימה. הבחירות הרומנטיות של האקורדיוניסטיות לא היו, בלשון המעטה, טובות ללהקה. אף אחת מהבחירות הללו לא התאימה בכלום ושום דבר לארבעת הדורות של האקורדיוניסטיות, וגם יותר מארבע שגיאות נצרבו בזיכרון בתולדות המשפחה ששורשיה ברומניה ושאיפותיה, כך התברר עם הזמן, מפליגות למקומות מופרכים למדי. אלא שהשגיאות הללו, כדרכם של זיכרונות לא רצויים, דהו עם הזמן או צללו בים השיכחה הגדול, שממנו לא עולים קולות או תמונות – ולא הוזכרו עוד, כשם שברור שמעולם לא זכו לתיקון כלשהו.

גרטה־דור־1 והמוסלמי העיראקי שלה ניתקו לכאורה קשר אחרי אותה זוגיות קצרה, ואף אחד לא חשב אחרת. או לא רצה לחשוב. חשבו, העדיפו לחשוב, שהם נפרדו בשקט, בהבנה מלאה, בלחיצת יד ונשיקה על הלחי, אחרי שהסתיימו סבבי ההופעות ברומניה והזמן יכול לרפא.

מבחינת קרבה ראשונה, שנייה, שלישית, הם המון זמן כבר לא בקשר, זה נגמר עוד לפני שזה התחיל, ויצא על זה סיכום רהוט: כל המתעניין בתולדותיה של סופיה הקטנה, שנולדה לפתע פתאום שחומה מעט, יחסית למשפחה. למה לבלבל את המוח, נאמר למי שבכל זאת נתקע וחישב תאריכים והטיל ספקות, לא בהתחלה, בכל אופן.

אף אחת מהאקורדיוניסטיות לא פגשה באמת את האיש שדור 1 רצתה אותו יותר מכול. היא והמוסלמי יפה התואר מעיראק ידעו שאין להם עתיד. שסכנת נפשות להם אם ינסו להירשם כזוג בתל אביב או בעיר הולדתו הקסומה, בגדד, שם בנה לו אביו האוהב, ממקורבי חצרו של המלך פייסל השני אבּן גאזי, איש השושלת ההאשמית וכך קרוב משפחתם של מלכי ירדן, ארמון לבן בין חולות וכבישים שלא מגיעים לשום מקום, בציפייה ליום שבו ישוב הבן המלומד למולדת כדוקטור מדופלם לרפואת שיניים ואף יהפוך במהרה, כך קיווה האב, לרופא המועדף לטיפול בשיניהם של באי חצר המלוכה.

אלא שהציפייה התארכה עוד ועוד, הבן השתהה עוד ועוד בגולת בוקרשט ובושש לשוב לבגדד המעטירה, עד שלמרבה העצב הודח המלך פייסל השני בהפיכה צבאית ונתלה בכיכר העיר, וכל החלומות הוורודים והמוזהבים של אבו־אל־דוקטור עלו בתוהו.

בשנים הבאות, בעשורים הבאים, כשהיו האקורדיוניסטיות – תחילה כצמד, ואז כשלישייה, ולבסוף כרביעייה – נוחתות להופעות בבוקרשט, הן החלו לזהות בהדרגה את דמותו המסתורית, קלטו אותו מרחוק, קלטו שאמא, סבתא, ואז סבתא רבתא, גרטה, מכירה אותו מקרוב והם מדברים, עם הזמן ניחשו שהיא ישנה אצלו מפעם לפעם, ראו אותם משוחחים בלובי של המלון שלהן, אך אף פעם לא נכנס לחדר האמנים, לא התקרב לבמה. רבתא לא אמרה מילה עליו, אבל היה לה קשה להסתיר את דמותו כשהיתה צצה שוב לקראת המופע הבא. לפעמים היה מגיע בטבעיות רבה להופעה שלהן באמסטרדם, או בציריך, או ברומא, אבל מבחינתן היא תמיד ישנה לבדה, או שככה האמינה גרטה רבתא. הן לא רומו אבל שתקו ולא שאלו שאלות על הרופא מבוקרשט, שנעשה יפה יותר משנה לשנה.

בינתיים התברר שכל השנים הללו כבר היתה לו חברה רומנייה, מנתחת אף אוזן גרון בבית החולים הגדול בבוקרשט, חייכנית, ביישנית, לא מתערבת יותר מדי בעניינים שאינם שלה. דווקא סופיה, דור 2 קלטה אותה ראשונה, בהופעתן בארמון רב־רושם בסקוטלנד. “הוא לא לבד, תתכונני,” אמרה כשחזרה ללובי עם קפה, אבל שריר לא זז על פניה של אִמה. היא היתה יפה להפליא בקונצרט ההוא ולסופיה היו דמעות שלא נשרו לשום מקום על שום הרפרטואר שצליליו עלו לשמיים.

כל השנים האלה הם היו ונשארו קרובים זה לזה עד כאב. גרטה רבתא ידעה על קיומה של המנתחת החייכנית, ידעה שהוא החליט לצעוד הלאה בחייו. שהוא רוצה ילד שהוא יוכל להיות בטוח שהוא הילד שלו. היה לו אומנם עוד ילד, מהאחות בקליניקה שבה עבד פעם, אבל הוא לא היה יכול להיות בטוח שזה באמת בנו. יש לילד הזה גנטיקה מצוינת, הוא אוהב אותו עד כלות, כך סיפר לה בדמעות. הוא מרגיש שהוא בשר מבשרו, אבל הבדיקה אומרת שאין להם קשר דם, כך שזה מעניין אותו פחות. לגבי הבת שלה סופיה, שנולדה בתל אביב בעקבות הסיפור היפה שלהם בבוקרשט, היה ברור לו שלא צריך שום בדיקות גנטיות – הוא יודע שהיא שלו, לגמרי ולנצח היא בתו עצמו ובשרו, אלא שלמרבה הצרה הוא חייב לחיות את חייו הרחק מסופיה לורן שנולדה להם.

“אני לא יכול אפילו לגעת בה,” אמר לגרטה ומשך באפו הסולד.

היא הקשיבה לו, היא שמעה טוב טוב שהוא בבניית זוגיות חדשה עם הגברת אף אוזן גרון, והיא חששה להשתגע.

איך לא תשתגע, איך?

היא בחרה בו למשפחה, הכי קרוב שאפשר, ואילו הוא בחר הכי רחוק. הוא התחדש בחיים, הלך לפה ולשם, אחורה וקדימה, הסתבך וקם, וקם, וקם. היא משכה את השעות יותר מעשר שנים והטביעה בהן ברוב צער וגעגוע גם את בתם היחידה, ככה חששה – אבל זה דווקא לא קרה. כך העידה לימים הבת עצמה, הרומנייה התל אביבית, העיראקית הקטנה. ההפך קרה, אמרה לגרטה, “אמא, את הגיבורה שלי, תמיד חיזקת אותי בצרפתית שלך, בשחמט שלך ואיך את מתקנת לנו מיתר שנקרע.”

ובכל זאת, גרטה־דור־1 זכרה תמיד איך בכתה כמו שלא בכתה מימיה ביום ששמעה שהמוסלמי יליד עיראק היקר שלה, המקסים וטוב הלב, בנה לו חיים חדשים בלעדיה. היא לא השיבה לצלצולים שלו, אחר כך גם לא לאימיילים בתיבת הדואר הסודית, אף שקלטה בזווית העין מילים טובות, הבטחה לשחרור שיביא לה רק שמחה, הרבה מילים מיוחדות למחר יפה יותר.

גם אחרי שנים הוסיפה לדמות שהוא עדיין זוכר אותה, עדיין מבטיח לה אביב קל יותר, סתיו עם שלכת ארוכה בצבעים מרהיבים, ירח יפהפה ופחות מניפולטיבי. יום אחד, נדמה לה שהוא שב וחוזר ומבטיח לה מבין הצללים, יום אחד את לא תראי אותי עוד, אני לא אחסר לך אפילו דקה. הכול קרה כמו שקרה כי לא היתה לך ולי הזדמנות, ואני הייתי פשוט מוכרח ללכת הלאה, לשמוח גם במדבר החיים שמאכזב הרבה. אהובתי, אני רוצה לומר לך סליחה, סליחה ושוב סליחה, כן, אנחנו שנינו, גם אני וגם את, חייבים לעצמנו בשורה מעוררת תקווה.

מה פתאום שתמאסי בחייך, אהובתי, שתרצי לחיות רק בתנאי שאני קיים? אני מבקש ממך, אנא, תתחנני על עצמך, על עתיד מבורך עם תקווה ליום אחד, למאה ימים, למה לא. אפילו לשארית החיים וגם הלאה.

יקרה שלי, אני רוצה שהבכי מרוב שמחה לא יעזוב אותך, ומספיק ובבקשה מספיק ההרגל הזה להגיד “מחר יהיה יותר טוב”.

כך הוא חזר וביקש והוסיף ברומנית במבטא עיראקי, אנא, היי טובה ללב הקטן, ללב הטוב שלך.

ואיך תגיד לו שרצתה רק להיות טובה אליו, לגעת בשפתיו, להישען על כתפו כדי להרגיש שוב את הקִרבה שהיתה – כמו רק אתמול זה היה? בשבוע שעבר? לפני שנה?

אבל אני רוצה לחזור להרגלים שלנו, ואתה רוצה לגמור אותם, חזרה באנחה, ביללה, בצעקה באוזניו, ברומנית ולא באנגלית או צרפתית. אולי כי יותר קל להם לדבר ככה מהלב.

יותר ויותר שתקה כשהתקשר, כאילו רצתה לעבור עולם ולא הצליחה. חששה שתישמע כמו אישה צורמת שמחשבותיה נתקלו בקיר חזק כלשהו. כשצלצל התרגשה מהמילים שלו וכל זמן שדיבר ניסתה לחשב מתי יצלצל שוב – עוד השבוע, בתחילת השבוע הבא? בחודש הבא? מתי יוציא אותה מהבכי הזה, אבל הוא ידע לטפל רק במה שיש, לא במה שאין.

ובינתיים שום שיחה ביניהם לא סימנה שהסיכוי באמת נגמר. היא ידעה, כל השנים, בינה לבינה, שיום אחד, מתישהו, הם יֵלכו לאור ירח עד קצה שדרה כלשהי, במקום כלשהו, ומשם לביתם היפה בראש גבעה כלשהי. ככה היתה נרדמת, ואחרי שעה מתעוררת כי שמעה צלצול או הריחה משהו שרוף אבל זה היה רק הלב שלה.

לעיתים אפילו חוסיין מלך ירדן המנוח היה מופיע אצלה בחלום, לפעמים גם אשתו המלכה נור, אבל פחות, והיא היתה מבקשת את התערבותם לטובת הדוקטור הרומני, בנו של המקורב לחצר המלכות העיראקית, והיתה לו, למלך חוסיין, הבטחה לנחמה, אם כי הוא לא ירד לפרטים.

היתה לה גם תפילה שחיברה לעתיד מואר, לשמיים עתירי כוכבים, הרבה מילים טובות התעופפו בחייה, בעיקר על הילדה הקטנה שגבהה עוד ועוד. ובכל זאת, היה קשה להישען על מילים טובות בלבד – והעצב והצער לא עזבו באמת, הוסיפו ושלחו אותה למרחקים של אין שמש, אין ירח או כוכבים, גם אדמה או רצפה לעמוד עליה לא נראתה שם, ואם היתה כזאת היא לא הרגישה בה.

קולו של החזן־זמר־אופרה עלה והתגבר ככל שהתאמץ להתרחק מהחולדה. בבריטון של קטיפה הוא שר פסוקים של אבל ומזמורי תהילים של ביטחון בשם ובישועתו, המושמעים על פי המנהג בדרך אל המקום האחרון, ואילו ליד הקבר עצמו, לאחר הקבורה, כפי שהסבירה בלחש השווייצרית הקטנה אודרי, דור 4, לאִמה אינגריד, דור 3, שלא היתה בקיאה בכגון אלה, “הוא יגיד תפילה לעילוי נשמת הנפטר ובקשת מחילה.”

“אז למה כל פעם עוצרים?” שאלה האם.

“ככה זה, המזמורים מתחלפים, ועוצרים בהחלפה. הנה עכשיו, נגמר מזמור תהילים צ”א, שזה ‘יושב בסתר עליון’, וליד הקבר הוא בטח יבכה בתפילת אל מלא רחמים, כי למנוח שלנו אין משפחה."

החולדה נעלמה. אולי ברחה. משהו קרה לה, ואז התברר שהיא היא צנחה מהמכנסיים של אל מלא רחמים.

הבריטון המלטף יישא עוד מעט תפילה למנוחה נכונה לנשמת הנפטר בגן עדן. רבתא תבכה הכי בשקט שאפשר, כי אין לה כבר כוח. היא אומרת לעצמה שהם מעולם לא נפרדו, לא באמת – הם תמיד היו בקשר אמיץ שאף אחד לא ידע עליו, אף אחד לא שיער את דבר קיומו של המנוח הפלאי הזה. כן, בחלומות הלילה היא עדיין נערתו, והוא? הוא ישמור עליה מפני החלומות הרעים על פרידה ואובדן.

דוק דמעות הופיע בעיניה של סבתא רבתא. היא מעדיפה לשתוק ולא להעלות בינה לבינה את זכר המוסלמי מעיראק.

דווקא נכדתה אינגריד, דור 3 לאקורדיוניסטיות, היא שנוהגת לדבר מפעם לפעם על אהבה נכזבת, על הסתלקותה מחייה של אהובתה משווייץ. מאז תקופת לימודיה בציריך, משם חזרה עם תואר במוזיקולוגיה פלוס פילוסופיה פופוליסטית, הזכירה לא מעט את הזמן, הדגישה שלא צריך להתייאש מקיומו הפסיבי לאורך השנים. פסיבי לכאורה, חזרה והדגישה, מהורהרת, ואז הוסיפה באוזני אודרי דור 4, השווייצרית הקטנה שנולדה לה לפני 24 שנה, שככה זה. ככה. לא צריך לשאול למה זה קרה, ילדה של אמא. למה, זה לא מעניין אותנו בתור תשובה לבעיה, חזרה ואמרה לה, אלא איך. איך זה קרה כן מעניין. צריך לזוז ממחשבות על למה. למה. למה. יותר טוב לגדול ולשאול איך.

איך זה קרה לסבתא עם הסטודנט הזה מבוקרשט, או איך זה קרה לי דווקא עם ההיא מציריך.

וכן הלאה.

הפרידה היתה קשה. הכי קשה שהיה אפשר לנחש. נאמר מעט על חוסר הסיכוי, הן בכו הרבה, קנחו אפים, השתעלו, נאנחו, שוב בכו, אבל היא עדיין לא ידעה שהיא נפרדת מאהובתה אבל אחרי חמש שנים תחזור לתל אביב עם בת בבטן, שדווקא תעשה אותה, ואת יתר האקורדיוניסטיות, למאושרות באדם. היא קראה לה אודרי על שם הפבורן, הכוכבת האיילית גדולת־העיניים של “ארוחת בוקר בטיפאני”, ובשם חיבה “השווייצרית שלי”.

ככה זה, סיכמה סבתא סופיה, שהיתה לא פעם המנסחת והמסכמת בלהקת האקורדיוניסטיות למשפחותיהן. הזמן, חזרה ואמרה תוך כדי מחשבה, הזמן, אם לא נהיים עקשנים על הזיכרונות שמתעדכנים עם השנים, הזמן עובר בלי להוציא הגה, בלי נשימה או פס של מנגינה שעוברת בין אנשים וגם בלי תנועה אחת אפילו – הזמן מסדר את העובדות המתעדכנות בזיכרון, כן בנות? כל אחת לפי הקובייה על השש בש שלה – והקובייה הכי חזקה, שסומנה עם השנים יותר ויותר, היתה של השווייצרית הצעירה, דור 4, הנישאת על כפיים של שלושת הדורות הקודמים שאהבו אותה בכל ליבם אבל גם סימנו לה את הזמן ואת מחיאת הכף.

האקורדיוניסטיות שלפניה האמינו בקסם שהיא מפזרת בקלות סביבה, אבל גם שיש בה סימנים של חלומות פז בשעות שהזמן מתקתק קדימה. הן לא חסכו ממנה סימנים, מילים, הצעות של סדר וארגון בעת צחוקן או חיוכן – כל אחת בדורה בדרכה שלה ועל פי רוחה. מהר יחסית הפנימו שהרומנייה השווייצרית נולדה עם הנס הזה שמייחסים למזל, שזה יותר ברור מהמילה נס, כשמדובר בהצלחה.