1    🔗

בצעד כבד טיפס לאִטו סוכן המכירות שוּסטר במדרגות הבית בהדר, וגרר אחריו בקול רעש והמולה את המזוודה הגדולה והבלויה שהכילה את כל החוכמה והידע – הכרכים החדשים של אנציקלופדיית “מכלל”.

אוי ויי זְמִיר, כמה קשה למכור, קשה מאוד, ובמיוחד בימים אלה של המיתון. אם לא יפסיקו עם המיתון הזה, אוי ואבוי, המכירות ילכו פייפען. אולי גם המדינה. אבל גם כשהוא מתלונן בינו לבין עצמו על המצב, הוא תמיד זוכר שפעם היה גרוע פי כמה, והנס שאירע לו בכך שניצל לבסוף מהמשרפות, אינו כתוב באף אנציקלופדיה. למה לא בעצם? הוא היה יכול לתרום למחברי אנציקלופדיית “מכלל” – אף שאפילו לא ידע מי הם, כי לכאורה רק למכור הוא יודע – ערך שלם משלו כמו תרומת איברים וולונטארית כזו של סיפור חיים.

שוסטר דפק על הדלת הראשונה. השכנה, גברת גֶרטה, פתחה, שׂערה סתור במקצת ולא מסורק, ועמדה קצת נבוכה בחלוק המרופט שלבשה. הוא הסתכל על החלוק שלה, היא על בגדיו המרופטים, ושניהם כמדומה הבינו האחד את השני בלי מילים. כל אחד מהם חשב שהשני כנראה מ’שם', אך אם שוסטר האמין לתומו שאולי זה ייתן לו בהמשך נקודות זכות אצלה, הוא בהחלט טעה.

“שלום גבירתי, שמי שוסטר ואני סוכן של אנציקלופדיית ‘מכלל’,” הציג את עצמו בכובד ראש ובטון חמור־סבר שלא הצליח להיפטר ממנו, ונאנח קלות. “ב’מכלל' יש כל מה שאת רוצה לדעת על היסטוריה, גיאוגרפיה וטבע, צמחים ובעלי חיים, אמנות ותרבות, וכמובן גם על מלחמות עולם ועל השואה.”

“מלחמה ושואה, זה אני יודעת טוֹף מֵאוט. לא צריך אנציקלופדיה מלמד אותי,” קטעה אותו השכנה גרטה במבטא הונגרי כבד.

שוסטר העמיד פנים כאילו לא שמע את דבריה, וגם לא טרח לבדוק אם היא אכן ניצולת שואה כמוהו, כנרתע מעט מקוצר־הרוח שהפגינה, והמשיך להרצות כמו בעל־כורחו. הוא חייב למכור וכדי למכור הוא צריך לפעמים להעביר הרצאה שלמה, כאילו הוא עומד על קתדרה באוניברסיטה העברית כמו פרופסור בובר המנוח שמת לא מזמן. בטח שהוא שמע על בובר. מי לא שמע על בובר. הרי בן גוריון הגיע לביתו לפגישה ארוכה ולא השתכנע משיחתם בארבע עיניים, שלא צריך להוציא להורג את הצורר אדולף אייכמן. הקורבן לא צריך להיות גם השופט וגם התליין, טען בובר. שוסטר לא הסכים איתו. הוא היה שמח לתלות את אייכמן במו ידיו. אילו בובר לא היה עוזב את גרמניה בזמן, ואילו כל המשפחה שלו היתה הופכת לאפר כמו משפחת שוסטר, בטוח שהוא היה מדבר לגמרי אחרת, אבל כנראה שיש תחומים שאחד שעבר את השואה על בשרו כמו שוסטר, מבין בהם יותר מאשר פילוסופים דגולים.

בהרצאות לקונים רצוי לא להאריך מדי. אבל בין אם מאריך או מקצר, שום דבר לא עוזר, כבר שבוע שהוא לא מכר אף כרך של האנציקלופדיה. כולם חוזרים על הפזמון: “אנציקלופדיה זה יפה מאוד, אבל אין כסף. מיתון מיתון, אשכול אשכול…”

“האנציקלופדיה שאני מוכר כוללת אלפי ערכים מכל התחומים. זה טוב בשביל ההשכלה של הילדים,” הוסיף שוסטר את הטיעון הקבוע – ואף קיווה לא אחת שיהיה זה הטיעון המנצח – בכל פעם שהוא מנסה לשכנע הורים לרכוש אנציקלופדיות עבור ילדיהם.

“אין לי ילדים,” השיבה גרטה בפנים חמוצות.

שוסטר בעל הלשון החלקלקה לכסן לעברה מבט חמדני: “גבירתי, אף פעם לא מאוחר לעשות. ואני לבד ואת לבד וקשה להיות לבד, אחחח כמה שזה קשה, במיוחד עכשיו כשיש מיתון,” דיבר על לִבה כאילו המיתון הוא גם באהבה.

הוא חייך אליה חיוך רחב ומדושן שחשף את שיניו הצהבהבות והאכולות מניקוטין. מראהו לא הֵקל במיוחד על מלאכתו: בטנו התופחת כמו איימה לפרוץ מבעד לכפתורי חולצתו החומה והמוכתמת בזיעה שמנונית. אבל מעולם זה לא הפריע לו לנסות שוב את מזלו.

מאז שחרורו ממחנה הריכוז, שוסטר פיתח תיאבון בריא והכניס לפיו כמעט כל דבר־מאכל, הגם שהרופא בקופת חולים הזהיר אותו, שהוא עלול לסבול מכולסטרול ומלחץ דם גבוה, וכל זאת בנוסף למחלת לב וקרחצנים נוספים. השם ישמור, צורעס לא חסר. “אם לא תשמור על הבריאות, אתה תצטרך לבלוע הרבה תרופות,” אך שוסטר לא לקח ללב את האזהרות של הרופא, וחשב שבמקרה הכי גרוע, הוא יתחיל לעבוד כסוכן תרופות. שוסטר האמין שמי ששרד את הנאצים, כמוהו, שום מחלה, במחילה, כבר לא תהרוג אותו. מה גם שהפרסריוּת החזירה לו במקצת את שמחת החיים.

“תתביישת לך, איך אתה מדברת עם אישה אתה לא מכירה. יותר טוב לבד מאשר עם אדם גסת־רוח כמו אתה, שיכולה למכור אתה־יודע־מה ולא אנציקלופדיות!” הטיחה בו גרטה וטרקה את הדלת בפניו.

“ומי אמר לך שאני לא מוכר?” שוסטר לא נשאר חייב. “יש לי במזוודה, אם את במקרה רוצה לנסות,” פלט בשמץ לעג מריר לעבר הדלת הסגורה.

 

2    🔗

שוסטר ניסה את מזלו גם בדלת הסמוכה, אצל משפחת הורוביץ, וקיווה שלא שמעו שם את הֵדי המריבה עם השכנה גרטה. העבודה כסוכן מכירות, לימדה אותו שלא טוב ששכן אחד מאזין למה שהוא אומר למשנהו, כי אם כולם יבקשו הנחה גדולה, איזה רווח יישאר לו? גורנישט מיט גורנישט. הרי להוצאת הספרים ‘יבנה’ הוא חייב, אם ירצה ואם לא, לשלם את החמישים אחוז שלה, ובניגוד למה שאומרים לעולים החדשים, מאחוז לאחוז כוחנו יורד.

הגברת הורוביץ פתחה לו את הדלת. זו השעה שבדרך כלל רק עקרות הבית נמצאות בבתים ולא הבעלים. וזו גם השעה עבורו לפתח ציפיות קטנות, ואולי גם לגנוב חלומות זרים.

“שלום גבירתי, שמי שוסטר ואני סוכן של אנציקלופדיית ‘מכלל’, המילה האחרונה באנציקלופדיות,” הציג את עצמו במין שכנוע עצמי. “אני יכול להציע לך במבצע עם שלושים אחוז הנחה ובתשלומים.”

גברת הורוביץ נהגה בו בנימוס המתבקש. היא נתנה לו לשחרר את לשונו החלקלקה ולהתבטא, אבל לא השתכנעה. “יש לי כבר את ‘המילון החדש’ של אבן שושן, ואני לא צריכה.”

"זה לא אותו הדבר, זה מילון וזה… " ניסה שוסטר את כוחו בעודו ממלמל לעצמו: ‘עוד מקרה קשה, אבל מה לעשות שהחיים מזמנים לא מעט אגוזים לפיצוח’. “סליחה, אני עסוקה מאוד,” קטעה הגברת הורוביץ את הסבריו. “יש לי צ’ולנט על האש,” הוסיפה בפסקנות יבשושית, וסגרה את דלתה החורקת.

 

3    🔗

‘מויחל טויבעס,’ חשב שוסטר מבלי להתייאש.

את החוכמה הזו למד במחנה הריכוז, שהיה בית ספר לחיים, שאסור להתייאש ושאסור להגיד לעצמך, ניטא מער קיין האפענונג, שאין יותר תקווה. אילו הרים ידיים כבר אז כמו הרבה אחרים, הוא היה הופך לאוד, ולא מוצל. אבל זה לא קרה כי הוא ידע תמיד להתחמק. תמיד. התחמק מכיתת יורים. התחמק מהגזים. התחמק מהמשרפות. תמיד טוב לדעת להתחמק, אך ממנו עצמו, כשהוא מציע את מרכולתו ומוכר אנציקלופדיות, אי אפשר להתחמק. זו כל החוכמה על רגל אחת, והיא לא כתובה באף אנציקלופדיה, והיא נכונה לא רק למחנות ריכוז אלא כמובן גם למכירות.

השואה לימדה אותו להסתדר לבד, מבלי שאיש יעזור לו. הכול הוא עשה לבד בעשר אצבעות, עד שנקטעה לו אצבע אחת ועוד חצי אצבע במפעל הרהיטים הצבאיים שאליו הוא נשלח לעבוד בכפייה, ונשארו לו רק שמונה וחצי אצבעות.

גם את הבור שהורו לו לחפור לעצמו, כשהנאצים חשבו שבלי אצבע וחצי הוא כבר לא יוכל לשמש אותם, הוא חפר לבד. חפר וחפר, ניסה להרוויח זמן, וכשחיכה לירייה, פתאום בא איש אס־אס אחד, שהיה המפקח במפעל, ופקד על השומר שרצה לירות בו: “אותו לא. אותו אני עוד צריך. עם שמונה וחצי אצבעות הוא עובד טוב יותר מכאלה שיש להם עשר אצבעות.”

אבל דווקא עכשיו, כשהוא אדם חופשי, פקדה אותו התחושה שאף אחד לא צריך אותו. אף אחד. מכירות של אנציקלופדיות – גורנישט, אישה – גורנישט, ילדים – גורנישט, אצבעות – גורנישט, ומשום כך הוא כבר לא יכול לעבוד במקצועו כנגר כמו פעם לפני המלחמה. בארץ אף אחד לא הסכים לקבל אותו לעבוד בנגרייה שלו עם שמונה וחצי אצבעות, והוא עשה הסבה ועובד כסוכן מכירות של אנציקלופדיה ששוקלת כמעט כמוהו, חצי טון. ואין ברירה, צריך למכור אותה כמו שמוכרים רהיטים. תמיד צריך למכור. ולא להתייאש, כי ככה החיים לימדו אותו.

להתפרנס הוא הרי חייב. אין חוכמות. את הרנטה מגרמניה שהוא ביקש, שהיתה יכולה לעזור לו בחיים, טרם אישרו לו, עושים בעיות, מבקשים שיביא עוד ועוד מסמכים שהוא היה שם. ומאיפה הוא יביא להם מסמכים? וממי הם רוצים שהוא יביא מסמכים? מה, המספר שחקוק לו על הזרוע לא מספיק?

שוסטר טיפס עוד קומה אחת והגיע אל משפחת רענן.

הגברת רענן פתחה, והבן שלה יוסי הקטן הציץ מהסלון בסקרנות.

“שלום גבירתי, שמי שוסטר ואני סוכן של אנציקלופדיית ‘מכלל’,” הכריז כשהוא מיוגע ופניו מיוזעות מן הטיפוס עם המזוודה הכבדה והעמוסה לעייפה.

עוד בטרם הספיק להסביר ולהרחיב במה המדובר, הגברת רענן קטעה אותו ואמרה: “אני יודעת מה זה ‘מכלל’.”

‘עצם העובדה שהיא יודעת אולי תשחק הפעם לטובתו,’ חשב, וניגש ישר לעניין: “אם ככה, אני יכול להציע לך במחיר מבצע ובתשלומים.”

“אין לי כסף,” ניסתה הגברת רענן להתחמק מרוע הגזירה. “וחוץ מזה, הציעו כבר לבעלי במקום העבודה בהנחה גדולה.”

לגברת רענן היה מראה נשי ושובה לב יותר מזה של שתי שכנותיה, הגברת גרטה והגברת הורוביץ, והיא גם היתה צעירה מהן, אלא שהיה לה בעל. ‘כשיש בעל זה אולי טוב למכירות, אבל פחות טוב להזיות. תתמקד עכשיו במטרה שלך,’ נזף שוסטר בעצמו ושאל בטון ענייני ככל האפשר: “בכמה הציעו לבעלך?”

“בחמישים לירות,” גילתה הגברת רענן.

‘זאת תקנה ממני בסוף,’ חייך שוסטר לעצמו.

“גבירתי, אני מוכר לך בארבעים ושמונה,” הזדרז שוסטר לעשות לה הנחה. “המדינה הוקמה בארבעים ושמונה, וגם האנציקלופדיה תעלה לך ארבעים ושמונה. תגידי לי, מה יותר טוב מזה?”

“אמא, אני רוצה ‘מכלל’!” קפץ יוסי הקטן שישב בסלון והסתכל בחוברת צבעונית של תרגילי חשבון. “גם לחיים ולאמנון יש. ההורים שלהם קנו להם כבר בשנה שעברה כשהיינו בכיתה בי”ת, ובלי זה, לא אוכל להיות התלמיד הכי טוב בכיתה," הוסיף וחזר להציץ בחוברת הצבעונית, יותר בזכות הצבעים מאשר בזכות תרגילי החשבון.

הגברת רענן שתקה. היא העדיפה שהסוכן ילך, אך לא רצתה להסות את בנה יוסינק’ה לעיני הזר.

“נו, את רואה גבירתי כמה שהבן שלך חכם. הוא יודע שבלי ‘מכלל’ אי אפשר להגיע רחוק. אפשר דרך אגב לבקש כוס וואסער?” שאל כדי להרוויח קצת זמן, וכדי שהגברת רענן לא תטרוק לו את הדלת בפרצוף כמו שתי קודמותיה.

 

4    🔗

הגברת רענן השאירה אותו לעמוד כעני בפתח, והלכה להביא לו כוס מים מהברז.

בנה יוסי הסתכל עליו בסקרנות ושאל את עצמו, ‘מי שוקל יותר, האיש הזר או המזוודה שלו’. שוסטר לגם בצמא מכוס הוואסער שהביאה לו הגברת רענן, ובין גמיעה לגמיעה, כשהגרוגרת שלו עולה ויורדת כמו מטוטלת, המשיך לפרט באריכות את סגולות האנציקלופדיה: “ל’מכלל' יש כבר שש־עשרה כרכים. סליחה גבירתי, שישה־עשר. אני עברית למדתי ב’חיידר', אבל המאמע לושען שלי זה יידיש. גבירתי, את יודעת מה, אני באמת רוצה שהבן שלך יצליח בלימודים, אז אני יעשה לך עוד הנחה. ארבעים ושבע לירות ונחלק את זה לחמישה תשלומים. את רואה כמה שאני גמיש?”

לרגע שאל את עצמו איך מחלקים ארבעים ושבע בחמש, אבל הוא כבר ישבור את הראש איך לפתור את הבעיה הזאת.

גברת רענן שוב הבליגה ושתקה. מוטב שילך.

שוסטר לא החצין שום סימן שהוא מתכוון ללכת. הוא אף פתח מעט את המזוודה החורקת שהשמיעה נקישה קלה, בתקווה שהגברת רענן תתעניין קצת יותר, ומסר ליוסי הקטן, שהתקרב אליו בסקרנות, את הכרך הראשון של האנציקלופדיה לעיון. “הנה אינגלה, תראה בעצמך כמה שהיא טובה,” פנה אליו, יודע שהילד הוא קלף המיקוח הכי טוב שלו.

יוסי עלעל בספר בעמידה, ואז קפץ לעיניו הערך ‘אנציקלופדיה’. היה כתוב שם: “מאגר כתוב של מידע רב הנועד להרחיב את ההשכלה ואף לבנות בסיס ידע החיוני להצלחה בלימודים.”

“הנה תראי מה כתוב כאן!” הקריא לאמו בהתלהבות ובקול רם, תוך שהוא מסמן באצבעו על העמוד. “זה הרבה יותר מעניין מהחוברות האלה, וגם אני רוצה להצליח בלימודים,” פנה אליה מבלי להסתיר את התרגשותו.

“איזו אמא לא רוצה שהבן שלה יצליח?” נזפה הגברת רענן קלות ובלחש בבנה, אבל לשוסטר המשיכה לפנות בטון מתחמק: “אדוני, הכול טוב ויפה, אבל אין לי כסף. אני צריכה לחכות שבעלי יחזור מהעבודה.”

“אוייף וועלכע שעה? באיזו שעה בעלך חוזר, גבירתי?” חקר אותה שוסטר בטון מנומס ככל האפשר.

“בעוד שעתיים וחצי,” השיבה לו קצרות הגברת רענן בתקווה שתשובתה תספיק כדי לשכנע אותו ללכת כבר לדרכו מרצונו הטוב והחופשי ולהפסיק להטריח אותה עם האנציקלופדיה שלו.

 

5    🔗

במקום להתייאש שוסטר דווקא עשה צעד אחד פנימה בלי שהוזמן, אל תוך מבוא הדירה של הגברת רענן, כשהוא גורר אחריו את מזוודתו הפתוחה למחצה והמגושמת כמעט כמוהו.

כשהגיע לסלון, שאליו הצליח לנווט את הדרך בכוחות עצמו, צנח על הכורסא, פתח אותה לרווחה כמי שלא רוצה להחמיץ את ההזדמנות, ומלמל: “לא אכפת לך שאני יחכה כאן לבעלך, נכון? כבר כמה ימים לא מכרתי אף אנציקלופדיה ואני גמור. אף אחד לא מרחם בימינו על ניצולי שואה, ומה שאני צריך לעבור כדי להתפרנס…”

“איי איי איי,” צקצקה הגברת רענן, “לכולם בימינו קשה. טוב שלבעלי עוד יש עבודה. מיתון זה לא צחוק.”

“ושואה עוד פחות,” תלה בה שוסטר את מבטו במין עצב מהורהר ומרוחק. “אילו רק ידעת מה עברתי.”

“אנחנו לא מהשואה, אדוני. אנחנו מכאן, סברה,” השיבה לו בחוסר עניין וללא שמץ של מבוכה.

שלא יחשוב שרק לו היו צרות. גם למי שנולד בארץ היה תמיד נורא קשה; אביה מת כשהיתה ילדה, ואחרי שהתייתמה לא היה מה לאכול. הערבים צרו בימי המאורעות לילות רבים על ביתם והיה צריך לחסום את הדלת ברהיטים ובברזלים. אבל מוטב לא לעשות איתו תחרות למי היה יותר קשה, אולי לו, מה היא יודעת, ואם הם יתחילו להתווכח על קוצו של יו"ד, הוא עוד עלול להישאר אצלם בסלון עד הערב, וכל מה שרצתה היה שהסוכן ילך לדרכו.

“גבירתי, ילד שלך יודע על השואה?” שאל שוסטר במין ניסיון אחרון לגעת בליבה.

“מלמדים בבית ספר,” השיבה הגברת רענן בשמץ קרירות, תוך שהיא מפנה את גבה אליו ועושה צעד לעבר הדלת כרומזת לו שהשיחה הסתיימה.

“לא מלמדים כלום,” התרעם שוסטר, “וגם אם כן, אף מורה לא יודע מה שיודעים אלה שהיו שם, ואני הייתי שם ויודע.”

ניכר היה על שוסטר שהוא רוצה שהגברת רענן ובנה ישאלו אותו מה הוא יודע ומה עבר עליו שם, אבל הגברת רענן עמדה על המפתן, כעומדת על המשמר, ולא התכוונה לשאול. היא חיכתה שהאדון הזר יבין את הרמז, יגמור לשתות את הוואסער שלו, שהיה להם קצת טעם של חלודה מהברז, יקום וילך, ואף התרתה בבנה במבט נוקב שגם הוא לא יפנה אליו בשאלות. די בכך שהעיר הערה אחת יותר מדי, שעכשיו עולה לה די ביוקר. אך למרות מבטה המתרה, יוסי הקטן עצמו הסתקרן לדעת לְמה בדיוק שניהם מתכוונים, כשהם חוזרים ומדברים על ה’שואה' הזאת, מילה שכבר שמע פעם אבל אמו סירבה בשעתו להסביר לו. אולי בעצם הוא ימצא את הפירוש שלה באנציקלופדיה, מה שדירבן אותו לשדל אף יותר את אמו שתרכוש אותה למענו.

“אפשר לשתות עוד כוס וואסער?” הפציר בה שוסטר בטון מתחנן למדי, הגם שתחנונים היו זרים לו. זיעתו ניגרה על פניו היגעות וחולצתו נספגה בכתמים עכרוריים, ובעודו מנסה לנגב את הזיעה בשרוול הוא התרומם, ויוסי הבחין לפתע במספר מוזר, ארוך ומעט מטושטש שהיה חקוק לאיש על זרועו. הוא הביט בתהייה באמו, אלא שהיא עיוותה את פניה כלפי האורח הלא־קרוא שפלש לביתה, ושהתנחל יחד עם המזוודה שלו בסלון המקודש שלה, עם הספות והכורסאות העטופות בבדים כהים כדי שלא יצברו אבק, ובאותה נשימה לא מתבייש לבקש ממנה עוד ועוד כוסות מים, כאילו לא חבל על כל טיפה, כמו שבכסף חבל על כל פרוטה. הוא אף הרשה לעצמו לפתוח באדנות את המזוודה ולשלוף ממנה כרכים נוספים, ומבלי לשאול לרשותה הניח אותם על המפה הרקומה שעל שולחן הפורמייקה בסלון המקודש שלה.

יוסי התעלם מרמזיה הגלויים של אמו, חזר והתיישב מול האורח בסלון. הוא הדף את החוברות הצבעוניות מעליו והניח על ברכיו את הכרך הראשון של האנציקלופדיה, מבלי שהצליח לאפק את רצונו לפענח בעזרתה את הסודות האופפים את הזר עם המספר. הוא השתוקק לפנות אליו בדברים, ואף חש כעס על אמו המנסה להשתיק אותו במבטיה המצמיתים, ואינה מתירה לו לפנות אליו באף שאלה.

ובינתיים, בעוד שוסטר שותה בצמא רעשני מכוס המים השנייה, יוסי עיין באנציקלופדיה כשהוא מדלג בין הערכים של הכרך הראשון שריתקו אותו במיוחד, מן האות אל"ף עד האות גימ"ל, וטועם מהם במקצת. בין השאר קרא שם: “אוסטרליה – ארץ הקנגורו והבומרנג”; ועל “ברדלס – סוג של נמר ממשפחת החתולים ובעל החיים היבשתי המהיר ביותר, המסוגל להגיע למהירות של מאה קילומטר לשעה.”

הגם שאמו חימרה בו בעיניה שיניח כבר לספר, הספיק לקרוא פסקאות אחדות מתוך הערך הארוך על גרמניה, שבהן נכתב ש"במלחמת העולם השנייה צבאות בעלות הברית – היכו את גרמניה ואת גרורותיה והנחילו לה תבוסה ניצחת עד שהיא חתמה על הסכם הכניעה הסופי ב־8 במאי 1945."

יוסי לא הבין אמנם את משמעות כל המילים, אך האמין שהוא יודע עכשיו קצת יותר על המלחמה. ושוב מיקד את מבטו במספר החקוק על זרועו של שוסטר, שעורר לא מעט את סקרנותו אך בו־בזמן גם הטיל בו מורא שהתקשה להסביר לעצמו.

 

6    🔗

כשמר רענן נכנס הביתה, הוא הופתע לראות את הזר הלא־קרוא היושב עם מזוודה בסלון, מוחה ללא הרף את הזיעה שעל פניו בעזרת שרוול חולצתו, כשכמה כרכים של ‘מכלל’ פזורים סביב ברישול. הוא התפלא שאשתו הרשתה לו לפלוש לסלון, להתיישב על הספה ואף להניח ספרים כבדים על המפה שעל השולחן. הרי לו ולבנו יוסי הקטן, הגברת רענן אף פעם לא הרשתה לשבת שם, כאילו הספות והכורסאות הן לנוי בלבד.

כשאביו נכנס, יוסי הניח את הכרך לרגע בצד, ופנה אליו בפנים מאירות: “אבא, תראה איזו אנציקלופדיה יפה!”

עוד לפני ששוסטר הספיק לפצות את פיו ולהציע לבעלה הנחה, הגברת רענן הזדרזה לומר לסוכן המכירות: “לא צריך לקנות. הבן שלי כבר קרא כמעט הכול.”

שוסטר התעקש. “גבירתי, הוא קרא רק חלק קטן מאוד, בקושי כמה ערכים מהכרך הראשון, ויש עוד חמישה־עשר כרכים עם הרבה ערכים!^*”

“יותר משעתיים ישבת לנוח אצלנו בחינם, אז אולי תעשה לנו עכשיו עוד הנחה וככה בעלי יקנה ממך,” נמלכה פתאום הגברת רענן בדעתה. ואולי בנוכחות בעלה היה לה נוח יותר להתרצות למבטים המתחננים שלִכסן בנה לעבר אביו.

“האנציקלופדיה באמת יפה וחינוכית,” התרצה אף האב, “והנחה קטנה באמת תעזור לנו להחליט.”

שוסטר חרק שן, וניגב שוב את הזיעה בשרוול חולצתו. כל אלה שמבקשים הנחה, שתי לירות, שלוש לירות, גורמים לו להזיע אפילו יותר. הוא קימט את מצחו וחישב. את המצח אפשר לקמט, את הלב – לא. הוא חיבב ממבט ראשון את האינגלה הפיקח הזה, אבל הוא לא יכול לעשות הנחה עד בלי די, כיוון שהם יישארו עם האנציקלופדיה, והוא יישאר קירח עוד יותר ממה שהוא ויפסיד את המכנסיים. אבל עסקה צריך לעשות, אז מה הפתרון?

“מחיר אחרון ארבעים וחמש, גרוש לא פחות,” נשמע הפעם נחרץ מתמיד, “כל לירה היא כמו אוויר לנשימה בשבילי.”

“ארבעים וחמש זו גם השנה שהמלחמה העולמית נגמרה,” קפץ יוסי מיד, מתגאה להפגין בפני הוריו את בקיאותו. אחר כך מבטו נדד לעבר המספר החרוט בזרועו של שוסטר, כמי שמנסה לגלות, ולו במעט, את הסוד הצרוב בלִבו של איש המכירות.

* * *

אנציקלופדיית ‘מכלל’ התפרסמה בתחילה עם שבעה כרכים ובהדרגה הלכה והתרחבה. בשנת 1963 ראתה אור מהדורה מורחבת עם שישה־עשר כרכים, ושלוש שנים לאחר מכן התפרסמו שלושה כרכים נוספים של “הצומח והחי”. עורך האנציקלופדיה היה יצחק אבנון. עם צאתה לאור, בשנת 1952, מחירה הנקוב היה עשרים וחמש לירות. לאחר מכן, המחיר שכלל כבר תשעה כרכים הוכפל לחמישים ואחת לירות ובשנת 1966 האמיר מחירה למאה ושלושים לירות, וכל זאת למרות תקופת המיתון. לצורך הסיפור, מחיר האנציקלופדיה נקבע לחמישים לירות.