עבור אנשי הלילה שקיעת השמש היא קריאה. כך גם אצלי: אני שורך את נעליי, מסתפק רק בארנק ומפתח. טלפון אני לא צריך. אחרי מה שקרה, מה עוד יכול להתרגש עליי?
הערב עוטף אותי בשמיכת חושך. אני חושב שבאפלה פניי פחות מכבידות בצערם על העוברים והשבים וכך אני חופשי להתקדר במחשבותיי. זה לא אני הולך, אלו רגליי שנושאות אותי כמו מאליהן. היום הן מוליכות אותי אל קריית המוזיאונים, מורידות אותי אל עמק המצלבה ואל הצינה הלילית שמרחפת בין עצי הזית הנטועים ומשם מעלה לשכונת רחביה.
העלייה מאומצת, אך אני לא מתעייף. אני בקצב טוב. מסוגל ללכת חמש שעות רצוף כמעט בלי הפסקה. מאז שהתחלתי לשוטט הכושר שלי השתפר. רגליי לא הותשו, כמו ביקשו לפצות על הישיבה המרובה בשבעה ועל ההמולה שהציפה אותי.
מול לוח מודעות פינתי אני עוצר. השלט מפרסם את עצמו ומבטיח שבצומת הרחובות עוברים 10,000 אנשים ביום. הקהל הרחב מוזמן לתיקון ליל שבועות בהשתתפות רבנים, אנשי רוח ועיתונאים. מגויסים וחיילים משוחררים מקבלים הזדמנות חד־פעמית ללמוד הנדסה. הלוואות מוצעות לכל מטרה בתנאים נוחים ונדמה שהעולם כמנהגו נוהג; ממשיך להתגלגל בתנועת המסחר המורגלת שלו.
אני ננער מבוהל מחריקת בלמים. רכב עוצר בפתאומיות, שנייה לפני שהתנגש בי. מהמכונית השחורה המבריקה יוצא איש צעיר לבוש בבגדי יציאה ואפוף ריח אפטרשייב.
“מה, אין לך עיניים?”
“לא שמתי לב, אני מצטער….” האיש נצמד אליי ורק מתקצף יותר. “אתה מצטער, הא? מה, אתה לא רואה לאן שאתה הולך? אתה לא רואה שאתה חוצה באדום?”
“באמת שלא שמתי לב,” אני משפיל את עיניי וכנראה שאיפוקי רק משלהב עוד את הצעיר שמכוניתו חוסמת את הכביש. נהגים מצפצפים וקוראים לשנינו, “סעו כבר! יאללה, סעו!”
“אתה רוצה להידרס?”
אני מביט בו במבט קרוש והצעיר מתלהט, “יא בן זונה, יא סבא, יא זקן! אולי באמת רצית להידרס פה באמצע העיר… יא חרא אחד…” הוא מחרף ומגדף אותי בהנפות ידיים כל הדרך עד לרכבו, ולפני שהוא נכנס פנימה הוא יורק בנדיבות על המדרכה ומטיח קללות גם בנהגים הצופרים ולאות פרידה הוא עושה לי תנועה מגונה ונעלם בזינוק במעלה הכביש.
לאחר הסתלקותו ניגשים אליי כמה עוברי אורח שמתנערים בשאט נפש ובצקצוקי לשון מהתנהגותו. קולי בוקע ממני כמתעורר מתרדמה של מאות שנים, “הכול בסדר,” אני מנחם אותם. הם לא מבינים שיגוני כל כך עמוק עד שגסותו של הצעיר לא יכולה לזהם אותי.
אני ממשיך לפסוע ללא מטרה עד שסחרחורת קלה תוקפת אותי ואני צועד לקיוסק הקטן ברחוב רמב"ן. בלילות האחרונים עצרתי מדי פעם לקנות שם שתייה ולמדתי לחבב את הנימוס המעודן של בעל הקיוסק חבוש הכיפה שתמיד הניד לי לשלום ושאל אותי באדיבות מתוך זיכרון עם הרגליי אם אני רוצה מיץ תפוזים.
הקיוסק מציע נחמות רגעיות כמו פיצוחים, שוקולדים וקפה. כל כמה שניות נשמע קול זפזופ צומרני מהמנורה האולטרה סגולה התלויה וריח שרוף של חרקים נצלים מתפשט באוויר. שני גברים ממלאים טופס של לוטו ברצינות גמורה. בעל הקיוסק מאחורי הדלפק משיא להם עצות והם לא מבחינים בי. הסחרחורת שהתחילה בקרקפת מפלחת לרגע את ראשי והעולם כולו נצבע שחור. שנייה לפני שאני צונח אחד מהגברים תופס אותי, “אתה בסדר, אחי?”
הם מדברים מעל ראשי: אולי נפל לו הסוכר או שיש לו לחץ דם נמוך ובעל הקיוסק יוצא אליי ומושיב אותי על כיסא פלסטיק ושופך עליי מים קרים. המגע הצונן מעיר אותי ובקול זחלני אני שומע את עצמי מספר שהייתי צמא ואחר אני שותק ופוכר את אצבעותיי ואז אומר, “הבן שלי נפל בעזה לפני שבועיים. באסון הנגמ”ש."
הם קופאים לרגע, אבל אז אחד מהם מתעשת, “רגע… באסון של הנגמ”ש הממולכד שנהרגו בו שמונה חיילים?"
“כן,” אני לוחש ובעל הקיוסק מצקצק בלשונו, “השם ירחם… זה נכון מה שאומרים שלקח שעתיים עד שחילצו אותם?” בלי לחכות לתשובה, הוא פותח פחית קולה ודוחף אותה לפי.
כשקצין הנפגעים הושיב אותי ואת רותי וסיפר לנו את הפרטים הידועים עד כה והבטיח לעדכן אותנו בפרטים המלאים לאחר שיסתיים התחקיר הצבאי, הנהנתי לו פְּזור־דעת בדיוק כפי שאני מהנהן עכשיו לבעל הקיוסק שמניח יד על שכמי. אני מבקש לספר שעבורי הפרטים לא משנים, מה שמשנה אלו הקרביים שלי הקרועים מריקנות.
"ואני… " קולו של בעל הקיוסק רועד. “איבדתי את האחיין שלי, הבן הבכור של אחותי. עם תחילת המלחמה לפני חצי שנה.” האיש שלצידו מהמהם, “איזה חייל הוא היה,” והשני משלים, “ואיזה בן. נשמה טובה.”
בעל הקיוסק מציין נרגש, “אדיר לוי מגבעתי… אתה זוכר?”
וכבר הוא גוהר מעל הכיסא שלי, מאגף אותי מימין. “תאר לך שהוא נלחם חודשיים, וקיבל אישור לצאת לחתונה של אחותו שהייתה ביום חמישי ולחזור יום אחר כך. הוא השתתף בחתונה ועשה שמח, מה זה שמח. בכל התמונות רואים אותו רוקד, מוחא כפיים, מה לא. הוא היה יכול להישאר בבית עד יום ראשון, להישאר לחגוג שבת חתן עם המשפחה אבל אדיר היה מפקד כיתה ולא רצה שהחיילים שלו יֵצאו בלעדיו לפעולה. אז הוא החליט לחזור לעזה בשישי בצהריים. בשבת בבוקר כבר דפקו אצל אחותי כמה קצינים בדלת וזהו. מאז אחותי הרוסה. נגמרו החיים שלה. תאר לך, מִשיא השמחה, שהבת שלה כלה, ללוויה לקבור את הבן…” החברים מאשרים את תדהמת האסון של בעל הקיוסק. “אתה מבין איזה קטסטרופה? אתה קולט את האבסורד?”
“איום ונורא,” אני מהנהן ומתאווה לספר על ענר. אך הוא כבר גוחן לעברי ומזמין אותי לראות את התמונות של אדיר, “איזה ילד יפה הוא היה. בוא תראה איזה ילד יפה.” חבריו מציתים סיגריה ובעל הקיוסק מגולל תמונה אחר תמונה. “כולם אומרים שהוא דומה לי. מה אתה חושב, אנחנו דומים?” אני מצמצם את עיניי ולבסוף פולט את שביקש, “כן. אני חושב שיש משהו.”
אחר כך הוא משתף אותי בהתכתבות האחרונה בינו לבין אדיר אך אני מאבד סבלנות והוא ממשיך ומספר שמאז המקרה אחותו אוכלת את הלב, למה היא לא התעקשה איתו שיישאר לחגוג איתם בבית, ואיך היא נתנה ככה לבעלה להסיע אותו לתחנת האיסוף.
אני קם ומחזיר את כיסא הפלסטיק למקומו ובעל הקיוסק מתרגז על הקטיעה. הרי היו עוד כמה תמונות שהשתוקק להראות. הוא חוזר מאוכזב לעמדתו מאחורי הדלפק. “כמה זה הקולה?” אני שולף את הארנק.
“הקולה עליי.” הוא אומר ולא מביט בי. כשאני מתרחק משם אני מרגיש את דקירת מבטם של חבריו בגבי ויודע שעשיתי משהו לא בסדר, אבל רק בכיכר פריז, כשאני בוהה במזרקה שנראית אירופית ולא קשורה למפגינים ולשלטים שמקיפים אותה, אני נזכר שבטח ציפו שאתרום את הכסף שלא שילמתי לצדקה ושוב אני מרגיש מנודה, כמי שהחמיץ את כללי הטקס הברורים לכולם, מלבדי.
אני נותן שטר של עשרים שקלים להומלס הקבוע של הכיכר. הוא מחייך למראה השטר ומזדקף לרגע משכיבתו על מצע הקרטונים. “הרבה כוכבים היום,” הוא אומר. אני מביט לשמיים ורואה שאת הירח מקיפה הילה מעומעמת שמשמעה שגם מחר יהיה שרב כבד לפחות כמו היום ופתאום שוב יוצא ממני משפט בקול חנוק, “הבן שלי נהרג.”
דקה ארוכה של שתיקה נמתחת ובלא־רצון אני נגרר להוסיף, “במלחמה.” אני לא מצפה לתשובה, אבל ההומלס נאנח, מרכין את מבטו לאדמה. הוא משתטח חזרה על הרצפה על הקרטון שהוא שני מטרים של ביתו וקובע, “כולנו נמות בסוף.” אני מתקנא בו. משתוקק להתעטף כמוהו בתבוסתנות כחומת הגנה, לפרוש סופית ממירוץ החיים, להצטרף לענר.
רותי גרושתי חזרה לעבוד מיד אחרי השבעה. השגרה הייתה ההצלה שלה. כמו אז שהתגרשנו והיא הסתערה על הבירוקרטיה ופתחה לנו תיק, וקבעה דיונים בבתי המשפט. ידעתי שיותר משהיא מבקשת להיפטר ממני, היא מזדרזת לנקות את עצמה מעול המשימות. רותי לא סלדה כמוני מחילול הפרטיות הכרוך במילוי טפסים בירוקרטיים, אלא ההפך: דווקא לעגה למפלצת זוללת הפרטים האישיים. בעיניה היו החיים משימה ארוכה שאותם יש להדביר, וזאת הסיבה שכיהנה כמנהלת בכירה בחברה גדולה, ואני הפכתי מעיתונאי, למורה ואז למדריך טיולים ותמיד סבלתי מחסרון כיס, ללא פנסיה מובטחת.
מיד אחרי השבעה חזרה רותי ללו"ז הצפוף ולישיבות בראש מורם וגו זקוף כי לא רצתה שאף אחד ירחם עליה, ולי היא הציעה להיפגש עם פסיכולוגית מאוד מומלצת כי השוטטות הלילית נראתה לה כסוג של בריחה, ואני קנטרתי אותה ואמרתי, שגם הפרזנטציות שלה ופגישות הזום וישיבות ההנהלה הן גם סוג של בריחה מסודרת ומדוקדקת לפרטי פרטים בלוח זמנים קשוח וצפוף.
כשקרסוליי נרטבו מהדשא הלח בגן העצמאות נזכרתי איך מיד לאחר שהודיעו לי על נפילתו של ענר, החלטתי להתהלך עם זיכרוני כמו מקל הליכה. לעולם לא להפסיק לחשוב עליו כי ברגע שאחדל, הוא באמת יפסיק להיות קיים בעולם. הנוכחות המטפיזית שלו תיעלם, האנרגיה שלו תתפוגג. לא יכולתי לדמיין לעצמי עולם בלי ענר ולא רציתי לדמיין לעצמי עולם כזה. הפסיכולוגית פכרה אצבעות ואמרה שזה בלתי אפשרי. שזה מנוגד לטבע. שאיננו יכולים להחזיק בתודעת הידיעה המכאיבה הזאת כל הזמן. אנחנו מוכרחים הפוגה של חסד. “זה לא אנושי,” היא הדגישה. סיפרתי לה על הלילה שלאחר השבעה, אז כשישנתי חזק מאוד, אולי הפעם היחידה שהצלחתי לישון שינה עמוקה, נטולת חלומות, חפת סיוטים. וכשהתעוררתי, הייתי מעורפל עד שלרגע באמת שכחתי ממותו ובעיניים חצי עצומות הלכתי למטבח ופתאום תוך כדי שהכנתי קפה היכה בי כאב הידיעה המחודשת והצליף בי במכות שוט חותכות בבשר החי ומרוב כאב, השתופפתי על הרצפה כאילו באמת עמד מולי קלגס במדים והיכה בי בשוט בעורו החשוף. ואני חיפיתי על ראשי בידיי וצרחתי.
מאז החלטתי לא להניח לשנייה למחשבות על ענר לחמוק ממני. לדמיין אותו חוזר מהצבא חיוור ועייף, לתאר אותו חוזר מהים עם סימני שיזוף, מותיר אחריו שובל גרגירי חול בכל הדירה. לתפוס אותו מצטדד במראה, מתענג מיופיו, מנעוריו. מבקש משהו, איזו משחה, להרגיע את הכתפיים השרופות והאף האדום. לדמיין אותו קם בשבת כמעט בצהריים מבקש ממני שקשוקה, אבל שקשוקה חריפה באמת הפעם, אבא. לדמיין אותו תוקע בי מרפק בצלעות ומגשש אצלי מה קורה בתחום הרומנטי. נו, אבא, אל תיתמם. מה קורה עם החתיכות. וואלה, נכנסתי קצת לטינדר וראיתי שגם בגיל שלך יש חתיכות לא רעות בכלל. ומה אתה מחכה אבא. יאללה, תפעל. החיים קצרים. תראה את אמא, לא מבזבזת דקה. החליפה כבר שלושה חברים, ככה צריך. עושה חיים. מה איתך. מה זה היובש הזה? תיהנה מהחיים, למה אתה מחכה?
ואף על פי שהפסיכולוגית פסקה שלא אוכל להחזיק בזיכרונו של ענר בלי להרפות, עניתי שככה טוב לי. מאז שנהרג הוכתבו לי מנהגים וטקסים קבועים של הצבא וחוקיו, של הרבנות הדתית וטקסיה. צייתי למנהגי האבלות, לסעודות המצווה ולמועדי התפילות, אבל קידשתי את הבחירה החופשית שלי לחיות את ענר ללא הרף במחשבותיי. ובלי מילים הֵישרתי אליה מבט ואמרתי ממורמר – ובטח שאת לא תמליצי לי להפסיק לחשוב עליו. הפסיכולוגית הנהנה ואמרה שהיא מבינה, ואחר כך נפרדנו לשלום וזאת הייתה פגישתנו האחרונה.
אני הולך ברחובות הריקים וחושב על ענר. והכאב אולי יתעמעם מעט בחלוף הזמן אבל ימשיך לנשוא בתנועה קבועה ומוכרת כמו סוסי קרוסלה בלונה פארק שתמיד ימשיכו להסתובב ברוטינה אך לעולם לא ייפגשו. כמו שאני הייתי אביו של ענר, ענר היה גם קצת אבא שלי ושמר עליי. אז נכון שיש לי בת סטודנטית שלומדת בבאר־שבע, אבל עדיין נותרתי יתום מאהבתו ומהשגחתו של ענר. הרי גם אבות נשמרים בידי בניהם.
אני מחליט לחזור הביתה. להיכנס להתקלח, להעיף מעליי את החולצה הלחה, לשטוף את הזיעה מגופי שהרגישה כאילו מישהו בא ומרח אותי בשכבת דבק ואז אולי אצליח לישון לשעה־שעתיים. עברתי דרך מלון המלכים שחזיתו מוארת, מקושטת באדניות פורחות של גרניום בכל הצבעים.
“אתה יכול לעזור לנו לתלות פה את התמונות של החטופים על עמודי פנסים?” התקרבה אליי ושאלה אותי נערת תנועה מתולתלת שעיניה בורקות. “זה ממש כבד, ואנחנו סוחבות הכול בידיים. אין לנו אוטו.”
“לא,” משכתי בכתפיי.
הנערה מנקרת אותי במבטה, “אתה לא חושב שזה חשוב?”
הזיק בעיניה מתלקח, “אתה חושב שאפשר להתרגל לזה שיותר ממאה חטופים נמקים בעזה?”
“זה חשוב מאוד, אבל אני לא יכול עכשיו.”
הנערה משחררת מאפה נחרת בוז ששמורה לנחותים שבבני אדם, אלו שפועלים לפי הטיות ליבם ולא סרים למחויבות הרוב. חברתה מתייצבת לעזרתה ועוד חברה מלאת תושייה נדחפת לחזית, משלבת ידיים על מותניה וכבר מרימה את קולה, “אתה לא חושב שזה קצת אגואיסטי לומר שאתה לא יכול עכשיו?”
לשמע הדקלום המטיפני והנלהב חיוך מנטף על שפתיי. הנערות מספרות שגם הן בעיצומה של תקופת בגרויות, אבל הן יודעות עד כמה זה חשוב לעשות את מה שהן עושות, ופתאום תחושת הסחרחורת חוזרת ואני מבקש להימלט מהמעגל שסוגר עליי, “אני עייף. הבן שלי נפל בעזה. מאז אני לא מצליח לישון.”
אמירתי גורמת לזעזוע קל ורגעי באוויר. הן מתירות לי ללכת אך ממשיכות להסתודד ולהתלחשש, ולבסוף אחת מהן קוראת, “אנחנו ממש מצטערות על הבן שלך. באמת מצטערות. אבל אולי דווקא אתה שיודע מה זה שכול, יכול להבין יותר את הכאב של משפחות החטופים ולעזור לנו?”
התרחקתי בלי להביט לאחור. צעד אחר צעד גמעתי את המרחק עד לביתי. את שער המנזר בעמק המצלבה סוגרת נזירה לבושת שחורים. כמה אנשים מפטפטים את שגרתם בהליכה זוגית מהירה ומתואמת צעדים. משום מקום מתקרב אליי כלב מעורב, גבוה ורזה. הכלב מרחרח את רגליי ואני מסלק אותו. “מה אתה רוצה? אין לי אוכל.” הכלב מכשכש מולי בזנב, כמו משיב, אני בכלל לא רעב. “לך מפה. קישתא!” בעטתי בו קלות.
אני ממשיך ללכת והכלב דבק בי בפה פתוח ובלשון משורבבת. מדי פעם הוא עוצר ליד שיח הרדוף מאובק ומרחרח אותו. לעיתים מרים את רגלו ומשתין בצד הדרך אבל אז בשעטה מדביק את הפער ונצמד אליי.
הוא כלב של אף אחד. אין לו קולר על הצוואר ובכל זאת כנראה שהוא מבין אותי כי כשאנחנו מגיעים למעבר חצייה והכלב כמעט מתפרץ לכביש, אני צועק עליו “עצור!” והכלב נענה לפקודתי וצמרמורת עוברת בגבי מההנאה הפשוטה שמישהו נענה לי.
ציותו הופך אותי למנהיג ואני כבר מתכנן בראשי את מסלול חזרתי הביתה והכלב בנאמנות הטבועה בו, שמח להיות השומר של להקתם הזעירה. אנחנו הולכים בצעדים מהירים ומטפסים בעלייה עד לשכונת ניות.
בכניסה לבניין אילנה השכנה מנופפת לי לשלום. היא אולי בת שבעים וכבדת גוף והפסיקה לצבוע את שערה. גם קערת הצרות שלה גדושה. בעלה חולה והיא סועדת אותו שנים ארוכות.
את נפילתו של ענר בקרב היא לא מזכירה. בשבעה דאגה למלא את המקרר שלי במצרכים. אווררה את הבית, השקתה את העציצים, ומאז אני חב לה. היא שואלת אם יש לי אופטלגין ואני מבטיח לבדוק בארון תרופות. הכלב מרחרח נלהב את רגליה. “מה זה, אימצת כלב?”
“הוא אימץ אותי.”
שלושתנו עולים מתנשפים בחדר המדרגות. אני ממלא מים בקופסת פלסטיק ונתקף תחושת סיפוק לא מוסברת שהכלב שותה בתאוותנות. “תראי כמה שהוא צמא, ים שלם היה יכול לשתות.”
אחרי שבדקתי את ארון התרופות אני מתנצל, “נגמר לי כל האקמול וגם האדוויל,” אילנה בקושי מקשיבה לי. היא מתרכזת בכלב ואחר כך מציצה בנייד. “אני יודעת של מי הכלב.”
אני מוזג לי ולאילנה כוס לימונדה קרה, “של מי?”
“ברחוב שלידנו עברה לא מזמן לגור משפחה שהאבא נהרג במילואים בצפון. האישה לא הצליחה להמשיך לגדל לבד את הילדים ביישוב המרוחק שגרה בו ועברה לגור קרוב להורים שלה בירושלים ולקחה את הכלב איתה. כמה ימים אחרי המעבר היא פרסמה בפייסבוק הודעה שהכלב האהוב שלה אבד,” אילנה נדחפת להראות לי תמונה משפחתית עם הכלב ששמו, כך מסתבר, הוא אומץ.
“אז אומץ הוא יתום,” אני מסיק וגל חיבה של שותפות גורל מתעורר בי כלפי הכלב הרעב. אני פותח את המקרר ומחפש לתת לו משהו לאכול. הכלב כשותף ותיק בבית דוחף ראש למדפי המקרר. אני מוצא חבילת נקניק, “בוא אומץ, תאכל משהו…”
ראשה של אילנה תקוע עדיין בנייד. “תראה,” אומרת אילנה, “בפוסט אחר כך היא כתבה שהיא כבר לא מבקשת עזרה בחיפושים. שהיא מבינה שהכלב יצור חופשי שרגיל להסתובב בחוץ ושהוא כנראה משוטט בדרכים ושהיא מבקשת שאנשים טובים ידאגו לו לאוכל ולמים…”
“הכלב יתום,” אני מהמהם שוב ומניח לו פרוסות נקניק. הכלב בולע את החתיכות במהירות מסחררת ואני מבקש למצוא עוד משהו בשבילו בסירים. במקרר יש שאריות אוכל רקוב שלא ניקיתי מאז השבעה ולרגע אני מתבייש בהזנחה ובעיפשון ומחליט לנקות בהזדמנות הראשונה. אילנה מצידה נתקפת פתאום חיפזון, מלטפת לפרידה את ראשו של הכלב ועוזבת.
ואז אנחנו נשארים שנינו. אני מכין לעצמי כריך עם נקניק ומלפפון חמוץ ואומץ תופס לעצמו פינה סמוך למרפסת שיש בה בריזה ורובץ שם.
“מצאת את הפינה הכי קרירה בבית, הא?” הכלב מביט בי בעיניו החומות, הקורנות חוכמה וזוקף אוזניים.
“אם ענר היה פה, הוא היה מתאהב בך מיד. הוא כל כך אוהב כלבים. הוא היה לוקח אותך לריצה באצטדיון של גבעת רם. אתה יודע איזה ילד הוא? יש לו כושר של סוס מירוצים.” עיניו של הכלב עוקבות אחריי נוגות.
מלא התלהבות אני מספר על ענר. איזה ילד היה ואיזה נער גדל להיות, ואיזה לוחם אמיץ וכמה שהחיילים אהבו אותו. אני מספר לו כמה התגאיתי בו בהשבעה בכותל, בסיומי מסלולים, וכמה בכיתי בלוויה שלו. בכיתי והייתי גאה בבן שחינכתי וגידלתי, ועם הגאווה פילחה את גופי תחושת ההחמצה הנוראה על כל מה שנכרת ונגדע, ולא היה סכר לתוגתי. הצער סאה ועלה על גדותיו והציף את איבריי הפנימיים עד שכמעט פקעו ונקרעו. מזל ששירה בתי הייתה שם ואחזה בידי ומשתה אותי מטביעה ביגון.
אני חולץ את נעליי, מתפשט מהחולצה. המאוורר מערבל את האוויר ופורע את שערות השיבה הקלושות שנותרו על ראשי ועל חזי. וכך, כל הלילה, חצי עירום, עולים בי זיכרונות חיים ואני שופך את ליבי לפני הכלב שעיניו עצומות והוא מקשיב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות