1    🔗

בשינה. באוכל. בעבודה. לפני השינה. אחרי השינה. לפני האוכל אחרי האוכל. לפני העבודה, אחרי העבודה. בפנטזיה. הארוחה טובה בזכותם או מחורבנת בגללם. השינה מצוינת בזכותם. חרא של שינה. די!!

לא. לא די. בטח שלא די. עד שלא יושחלו האחד לשני לא יהיה כאן די. זה לא ייגמר טוב. דברים כאלה לא נגמרים טוב. אני מסתכלת עליהם. נוגעת בהם. מלטפת אותם. אוחזת בהם בתשוקה. יורקת עליהם. מבריקה אותם. זה הכול עניין של זמן. הגוף שלי נעול על זה. מתכוונן על זה. זה יקרה. עוד קצת. רק עוד קצת. דבר חביב הפך למפלצת. אני חיה עם מפלצת. הפכתי למפלצת. לחֵץ. לכוונת. למטרה. ישות אחת. כלום לא מעבר לכך. מה שמסביב צריך להיעלם. זה לא נשמע אנושי. זה לא מתיימר להיות אנושי.

פעם זה היה אחרת. הורגלתי לחשוב שאין תכלית בירי. שיש להגיע אליו ללא מטרות צדדיות. אמנות לשם אמנות. האמנתי בכל לבי בקשקושי הזֶן הללו; ככל שתתעקשי לפגוע בצהוב כך תצליחי פחות. הבוז לאמפיריציזם. להישג. תחי המחשבה הטהורה. לעבור על הכול בראש. על יבש. לתרגל את הריכוז. לגייס את הנשימה ואת המודעות לעצם הרגע, עם הקֶשת או בלעדיה. להיות המרכז האדיש. הקָלע הקולע אל עצמו. הוא הפוגע והוא הנפגע.

אבל זהו. כאן אנחנו נפרדים – הזֶן ואני. נשמע מסובך? ערבבתי מין בְּשֶׁאֵינו מינו? כן. אלו החיים. מעורבבים. אין בהם שום דבר טהור. שום דבר אינו לעצמו. אני באירוע מסוג אחר.

נבו מאוכזב כי עזבתי את הקיוּדוֹ. המדריך שלנו. ואני חשבתי שאכזבה לא נמצאת בלקסיקון הטהור של הזן. בסופו של דבר העדיף שאעסוק בקשת אולימפית למטרות ספורטיביות בלי המישְמָש שעשיתי. כמו אותם חרדים שמעדיפם גויים גמורים על פני יהודים רפורמים. הטוהר. הטוהר המדומה והצבוע. אליו בדיוק אני מכוונת את הקשת. עליו הכוונת שלי מתחדדת כעת.

הם בסך הכול עשו שם כמיטב יכולתם. בהחלט לא כמיטב ידיעתם. את העיקר הסתירו ממני. מכולנו, הילדים. בלב העניין עמדה האידיאולוגיה. החיוכים ההגונים של אדוני הארץ. האם שמתם לב שאנשי האידיאולוגיה הזו, בדברם, חיוך מתוק רוחף לעולם על פניהם? לא אכנס לזה. זה מעצבן אותי. עליי להתרכז במטרה. זה לא שבקיוּדוֹ לא היתה מטרה. היא היתה שם כדי שאלמד להעלים ממנה עין. כדי שאגיע אל אותה מיומנות השרויה באחדות עם מצב של אי מודעוּת. משוחררת לחלוטין מן הרצון לפגוע בצהוב, בבול. לאן הביאה אותנו שכחת העצמי הזו? כולם עשו שם קיודו. זה הספורט היישובי. החל מהילדים בגנון, כולם בגָבְאֵל יודעים לדקלם אמרות כנף; אמנות לשם אמנות. תיאום הרמוני בין התודעה ללא מודע. אימון בשכחת העצמי. השליטה בקשת היא עניין של חיים ומוות. ושיא השיאים, כאמור, היא האמירה שיש לבוא אל הקשת בלב טהור. יושבים להם בלב השומרון, ויורים בקיודו בלב טהור. נו, באמת.

עכשיו, תודה לאל, נחסכות ממני הנסיעות ליישוב. כבר חצי שנה לא ביקרתי שם ואני לא מתכוונת לבקר בזמן הנראה לעין. אני פרסונה נון גראטה שם. מצוין. הם גם אינם מוזמנים אליי.

עידו, השיפוצניק שגר מתחתיי, הוריד, לבקשתי, את הקירות בדירה. עשה לי מחיר טוב. ללא קירות, חישבתי, מפינה אחת של הדירה אל זו שמנגד אקבל בקלות חמישה־עשר מטרים. טווח מצוין. אריאל אומר שמטורף לירות בתוך הבית. אבל למה שאקשיב לו? הרי אריאל הוא רוח.

שעות הבוקר המוקדמות שלי מוקדשות לאימון. אחר כך אני מתרגמת ומתמללת חומרים שחברת “יפעת” שולחת לי. לאחר שאני מסיימת את מכסת העבודה שנערמת במחשב, אני מתפנה לפרויקט החדש שלי; כתיבת סִדרה. אני מפנטזת למכור אותה לנטפליקס. קוראים לה “חץ. כוונת. מטרה.”

אני גרה בדירה של סבתי. במקור, היו אלו שתי דירות; שני חדרים מרווחים בכל אחת, בבניין ישן מאוד מעל השווארמה ברחוב נגבה, ברמת גן. כעת, כאמור, חברו להם החדרים, לאחר שעִדו שבר כמעט את כל הקירות. אני בריבוע ענקי ולו שלוש דלתות בלבד; לאמבטיה, לשירותים והפחות שימושית, ליציאה. העפתי מן העין מנורות תלויות, ספות, שולחנות וכסאות. את מעט הרהיטים הנחוצים הדפתי אל עורף הדירה. הצבתי את מטרת הקש בזווית הקיר המזרחי ואני יורה מהפינה האלכסונית לו, מנגד.

השחלתי את חלון הזכוכית אל הכיס שבקיר המזרחי, הגפתי את התריס וסתמתי את נישת החלון במזרון עבה וקצר שרכשתי. אין סיכוי שאחטיא את המטרה (החלון גם די בצד), אבל אם זה יקרה, שום חץ לא יימלט החוצה.

השחלת חץ בזנבו של חץ אחר, זו התכלית. חץ שיחדור אל גופו החלול של רעו ויינעץ בראשו. אינני באה בלב טהור, כפי שכבר ציינתי. אני עובדת את המטרה. אני מתעוררת בבוקר והמחשבה הראשונה שלי היא על אודות התכלית; חץ אל ראשו של חץ. מבעד לזנבו, ארוז בגופו של חברו. כמו מנטרה, אני חוזרת ושונה, אומרת את זה אל עצמי. שוב ושוב ושוב כאחוזת טירוף.

אני כולאת את עצמי מחוץ למציאות שסביבי. חץ בגרונו של חץ, מטרטר לי במוח. התשוקה במימוש משאת הנפש הזו עזה כל כך עד שאני מדלגת, לעיתים, על שלבי ההתארגנות ההכרחיים בבוקר; צחצוח השיניים והקפה. בפה מסריח ובבטן מקרקרת אני תוקפת. חץ בזנבו של חץ, אני משננת. החיצים שלי נצמדים זה לזה, מפצחים זה את חודו של זה. מרסקים, פוצעים ופולחים את ניצבי קודמיהם. אבל אני רוצה יותר. שיושחל החץ אל תעלת חברו, שיפלוש אל גופו, ויוותרו השניים תלויים זה בזה. יולחמו לאחד. בהתחלה כאבו הזרועות. השִכמה הטרידה. אבל הגוף הסתגל.

הירי שלי מכוון אל הרצון. מכוּון לפגוע בו ולפתח אותו. אחרי שנים של דיכויו, יוצא הרצון מתוכי בחופשיות. מאושר, הוא עף כמו פרפר וננעץ במטרה. נבו, כמו היורים האחרים בגָבְאֵל, מדקלם על אודות הרצון כמכשול. על שיש להיחלץ מהאני. אני לעומת זאת מאמצת את הרצון אל חיקי. אינני בורחת מהאני. אני שוקעת אל תוכו ויורה. הם יושבים שם בגבאל מרצונם, בניגוד לרצונם של אחרים, ומדברים גבוהה גבוהה על הרצון כאבן נגף בקיודו. אבא מייצר במסגרייה שלו שערים חשמליים, סורגים וגדרות כדי למנוע השגת גבול מאלו שרצונם איננו עולה בקנה אחד עם רצונם של אנשי גבאל. ואחר־כך הוא ואחי, הכישלון החינוכי של הוריי, יורים נטולי רצון במועדון.

גבאל היא גן עדן למי שבוחר לחיות בה. בתי מידות מוקפים גנים מטופחים. עצי תמר, תאנה וגפן. כל טוב הארץ. פרנסתם של אנשיה טובה. יחסיהם עם שכניהם הערבים יציבים. רבים מהם פרנסתם תלויה באנשי גבאל היוזמתיים ומקימי הפרויקטים באזור. גני השעשועים ביישוב מושקעים, טיולים בשבילי השומרון, סיפורים על הווה מפואר והגשמה עם זיקה אל ימי מלכות קדומים ונפלאים. בילדותי דימיתי את שבילי השומרון המתפתלים ועולים, כממריאים אל על. ואולם, עץ אחד חסר בו בגן עדן מִקֶדֶם זה. עץ הדעת טוב ורע.

נופי השומרון מופיעים בחלומותיי; שבילים שרגליי אספו ביום ונותרו מאחור בליל, כששער היישוב ננעל והשומרים מפטרלים על הגדר.

הדלתות נעולות.

הסורגים מוּרדים.

מנעולים.

המון מנעולים וסורגים ושערים חשמליים.

ומעולם לא הקשיתי. לא שאלתי מדוע.

החץ הנחלץ מן הקשת חוזר מן הקיר ונוחת בצלצול על הרצפה. אני מתעצבנת. עליי לצמצם את ליבת הגוף, ליבת המחשבה והרצון ברגליים הנטועות היטב ברצפה, כמו היו חלק ממנה. להתכנס אל הנשימה החדגונית המרחיקה גירויים חיצוניים. אל מול דריכת המיתר המחודשת, מתחדד פרצופו של אחי. אני משלחת את החץ ופוגעת בעינו. אחי העצלן, הנצלן, שנוא נפשי, אויבי בנפש. אני טוענת פעם נוספת את הקשת. ידי השמאלית מתרוממת לאט, מתרחקת ממני אל עבר המטרה כשהימנית מושכת במיתר. החץ הנפלט ממני פוקע את עינו השנייה של אחי. התיאוּם ההרמוני בין התודעה לַלא מודע נושא ברכה. השאיפה אל הבלתי־אפשרי אפשרית. אבל אולי לא הבוקר.

 

2    🔗

בימים שאני נוסעת לראשל"צ, אני יוצאת מוקדם בבוקר, לפני הפקקים. הטוֹיוטה־יד־שלישית סוחבת לא רע. הדרך שטוחה ומכוערת. אין סביבה הרים עגלגלים מלבד הר זבל שהפך לסוג של טבע. דרך עטופת חולין במפגיע.

במועדון יש ריח מוזר של סגור. אני פותחת את החלונות ואריאל ואני פונים איש לעיסוקו. ככלל אנחנו ממעטים לדבר.

בילדוּת, היו אלו קשתות עץ קטנות שאבי הכין מענפים שאסף. לירות היטב בגבאל משמעו להיות אהוב. תרגלנו, אחי ואני, נשימות, תנועות, כריעות ועמידוֹת. למדנו לכוון אל עבר המטרה ולשכוח את קיומה. החיצים שלנו התעופפו לכל עבר. ככל שחלף הזמן למדנו לשקוע אל הנשימה הסדירה ושכחנו גם ממנה. בְּתודעה צפה ובריכוז שנדיר למצוא אצל ילדים ברגיל, הייתי נותנת דרור לחץ. שִׁינַּנּוּ שהצהוב איננו היעד. רק התהליך חשוב. ובינתיים ממילא התפזרו החיצים בלבן, בשחור, לפעמים באדום. עמדנו על הקו עם נבו ועם אבא, עם מבוגרים אחרים מהיישוב ועם ילדים נוספים. הרגשנו שווים. בימים יפים ירינו בחוץ, בשטח הפתוח. בימים גשומים ירינו בתוך המועדון. המבוגרים ירו בקשת הקיודו היפהפייה. קשת שארוכה בחצי מטר מהריקארְב, הקשת האולימפית. ככל שהיא ארוכה יותר, קטֵן הלחץ על כל סנטימטר שלה. אין בה כוונת, אין בה מייצבים, אין בה תושבת לחֵץ. בניגוד לקשת המערבית שבה החץ יושב על מַנח סיליקון במרכז גוף הקשת, בקיודו החץ מונח על אגרוף יד שמאל האוחז בשליש התחתון של הקשת. לו היה מונח במרכזה, היה המיתר נמתח ביתר קלות. או אז טווח החץ היה מתקצר והקשת היתה פחות יציבה לאחר שילוחו. כולנו, הילדים, חיכינו ליום הגדול, בו נוכל לאחוז בקיודו. בינתיים ירינו בקשתות ילדים פשוטות. אבל התרגול היה זהה.

בסוף האימון בראשל"צ אני סחוטה. לפעמים עושה לאריאל ביד ואז אנחנו מזדרזים לצאת. הפעם, בחוץ מבול. בהגיענו, רחוב נגבה שומם מאדם. העננים, שעד כה נהגו איפוק כמו סוסים מאולפים, מתחילים להשתולל. ליד השווארמה מתגודדים שלושה תחת הגגון. בדוכן הקטן שעל המדרכה מול הבית, אסוף המוכר הקשיש בתוך מעילו. אני חונה ליד השווארמה וחוצה אליו את הכביש בריצה. המטרייה מתהפכת מעל ראשי והקשת המצוירת עליה נשברת. אני אומרת לאיש הקטן שספון בדוכן שאולי סוף סוף אזכה הפעם בחישגד.

אחר כך בבית, אני עושה הזמנה באמזון: סט של מיתרים וארבעה סטים של חיצים (בכל סט יש שנים־עשר). אני במחסור קבוע של חיצים כי הם מתפצחים באימונים. אחר כך אני צוללת אל הקובץ, “חץ. כוונת. מטרה”.

ואז גלית מתקשרת לברר מה עובר עליי. למה לא שומעים ממני. היא חברה שהכרתי במכון כושר בשנה שעברה. מבוגרת ממני. אנחנו נפגשות בהפסקות העבודה שלה בלנדוור. היא עובדת בחנות ספרים בקניון. מנפחת לי את הראש על ספרים ועל החבר שלה. נדהמה לשמוע שאני מגבאל. מעולם לא שמעה על מקום כזה. בפעם האחרונה לחצה שאירשם שוב למכון. לא הפגנתי התלהבות. אני גם לא מתלהבת מהישיבה איתה בקניון. יש המון משפחות וילדים. אני מרגישה כמו בלונה פארק ואני שונאת לונה פארקים. תמיד שנאתי. אחי אהב את זה, עלה על כל המתקנים המפחידים וצחק עליי שאני לא עולה עליהם כי אני שמנה ופחדנית.

 

3    🔗

כשהיו לי פגיעות טובות, הקנאה העבירה את אחי על דעתו. לא רואה, לא שומע, לא יודע. נבו הזהיר אותי שהפגיעות הטובות אינן המטרה. הוא אמר שהגוף שלי מדבר על טֶרֶף. והוא רצה ירי ענוֹג.

לא היה אכפת לי מההתעלמות של אחי אף על פי שהיו התעלמויות לתקופות ארוכות. חודשים אפילו. גם בבית, גם בחוץ. הוא עבר דרכי. התעלמתי בחזרה. אבא ואמא אמרו שאני מרושעת כי אי אפשר להתעלם מאח. אמרתי שהוא התחיל, אבל זה לא עניין אותם. לא הרגשתי רעה אבל אבא ואמא ואחי כל כך ביססו את הטענה שאני רעה, עד כי בליל הסדר כשהיינו קוראים את ‘כנגד ארבעה בנים’, ניתן לי התפקיד הקבוע לקרוא את ‘רשע’. שנים ארוכות מילאתי את המשימה שהוטלה עליי ללא מחאה. זה שעשע אותי. עד שלא.

כשהקנאה היתה משתלטת עליו, אחי היה נטפל אליי ומציק לי. באחת הפעמים, לפני אימון חשוב, החביא את הקשת שלי ונשבע שלא ראה אותה. היא נמצאה כעבור יומיים בארגז המצעים של ההורים. בהזדמנות אחרת חתך את המיתר והכחיש כל קשר לכך. אבל כשהייתי הולכת לאריאל הוא היה משתגע. כתבתי שם במחברות שלי בלי שאחי יציץ מעבר לכתפי. ואולם, אחי אמר, שאם אלך לשם זה יוציא לי שם של זונה. הוא בכלל לא ידע מי זה אריאל. אחי האידיוט. אף אחד לא ידע. רק חזרתי ואמרתי שאני הולכת לאריאל. והוא היה אומר: זונה שמנה זונה שמנה. היה שימוש חזק במילה שמנה בבית. גם במילה זונה. הנשים בעולם נחלקו לקדושות ולזונות. ככה גם אצל אבא. זו הגונה וקדושה וזו זונה, רואים שהיא זונה, מדברת כמו זונה. אחר כך גם אחי כבר דיבר ככה. נשים שמרימות את קולן הן זונות. נשים שמדברות בביטחון, שצוחקות בפה מלא הן זונות. הקדושות נמצאות במטבח, בבית הספר, בגני הילדים או שהן אחיות רחמניות, כמו אמא שעובדת במרפאה של היישוב. אני למשל, אף פעם לא הייתי קדושה. גם לא רציתי. אבל להיות זונה גם לא היה תענוג גדול אצלנו.

חיסלתי כעת שלושה משולשים מהפיצה ועוד כוחי במותניי. בתום האימון אתבונן במראה ואשנא את עצמי.

לולא הדירה של סבתא, שנפטרה לפני שנתיים, הייתי מתקשה. לא הייתי מצליחה לעמוד בתשלומי שכירות ומִחייה. סבתא הורישה לי גם מאה וחמישים אלף שקלים. בשנה האחרונה לחייה באתי לגור איתה ועם המטפלת שלה. היא עזרה לי בתשלומי שכר הלימוד. למדתי ספרות אנגלית בבר־אילן. סבתא האמינה בי. היתה לה ולסבא חנות לבגדי ילדים ברחוב ביאליק ברמת־גן, שהיא ניהלה ביד רמה גם אחרי שסבא נפטר. זיהום בדם הכניע אותה ואני הייתי לידה כשהרופאים בתל השומר התעקשו על פעולות החייאה מיותרות לאישה העקשנית שסירבה לחיות. בצוואתה כתבה שהיא מתירה לי לגור בדירתה ככל שארצה, בלי שאוכל למכור אותה. והיתה סנקציה: אם אבי לא יכבד את רצונה אני אירש את דירתה. לדעתם של הוריי ואחי היה ראוי שאחזור אל היישוב ואהיה מורה או גננת. אמא אמרה שמורה זה מקצוע טוב בגלל החופשות הרבות. אבא אמר שהקמת משפחה והולדת ילדים זה טוב, כי זו התנהלות יהודית. אחי אמר שאם אעזוב את היישוב, הלך עליי. ואחר כך אמר שאני ממילא מופקרת.

מאז שעברתי לגור בדירה של סבתא הוא מתקשר בכל יום. ביקשתי שיתקשר בערבים כי בבוקר אני עסוקה. אני יורה שעתיים ואחר כך עובדת על התרגומים. אחרי ארוחת הצהריים (פיצה, סנדוויץ, או משלוח מג’ירף) אני מתקדמת עם הסדרה שלי, ולפנות ערב אימון אחרון. אבל אחי מתעקש להתקשר בבוקר כשאני באמצע אימון. במקום לצאת למסגרייה עם אבא, אצלו הוא עובד, הוא מאחר לקום ומצלצל אליי, מקשקש בלי הרף רכילויות מהיישוב, שכלל אינן מעניינות אותי. כשאני רומזת שעליי לקצר בשיחה כדי להתאמן הוא אומר שאני מתנשאת. משלא הועילו הבקשות, למדתי להשאיר את הטלפון סגור בבקרים. כשאני שוכחת אותו פתוח, צלצול הטלפון מחריד את החלל ומעצבִּים הולך לי בוקר של אימון.

 

4    🔗

כבר חודשיים לא יצאתי מן הבית. נערכתי לכך מבעוד מועד. רכשתי את מוצרי המזון וההיגיינה ההכרחיים. וישנם, כמובן, המשלוחים. תודה לאל על המתאבדים של וולט. טלפון זריז והפיצה או הסושי כבר כאן. שלא לדבר על השווארמה למטה, שרק התור בסביח־של־עובד מתחרה בתור שלה. אני מצמצמת הפרעות. החוץ הוא הפרעה. הטלוויזיה היא הפרעה. פגישה עם גלית היא הפרעה. אני ממוקדת מטרה; חץ בחץ. שפיץ בזנב בדרכו אל הראש. אני פותחת את הטלפון רק לשם התקשרות עם חברת “יפעת”, שמספקת לי את עבודת התרגום, אף על פי שרוב התקשורת איתם היא במיילים. מטרת הקש היא בת שיחי היחידה. אני מרְצה בפניה ומטילה עליה את כל מחשבותיי, הגיגיי, ייחוליי ודמיונותיי.

הבקרים שלי מתחילים במתיחות וקצת משקולות, עד שישה קילו, כדי לחזק את הזרועות. אחר כך אני יורה חיצים שמפלחים את ליבותיהם של הנטועים כבר במטרה וננעצים בה. בתום כל אימון אני בודקת כמה חיצים נותרו לי. את הסדוקים או אלו שהחוד שלהם נפגם, אני משליכה. ישנם אחרים שרק לאחר גלגולם על השולחן – זנבותיהם והסנפירים הדבוקים אליהם תלויים באוויר מחוץ לשולחן – ניתן לראות שחל בהם עיקום קל והם איבדו את האיזון. גם אלו לא יועילו לי יותר.

לכל חץ שלושה סנפירים. שניים ורודים ואחד לבן. הצבעים שלי. לעיתים ניזוק אחד מהם. או אז יש לתלוש אותו, לנקות את שאריות הדבק ולהדביק סנפיר חדש.

אחר הצהריים מטילה השמש פסי אור מרהיבים על מטרת הקש, וזו מחזירה לה. זורחת ומלכותית. אני מושכת את המיתר, ללא חץ. חשה איך המרפק נעטף בקרינה המופלאה שמאחור. השמאלית שלי נמתחת אל עבר המטרה, המכורבלת בהילת זהב. במתינות אני מרופפת בחזרה את המיתר. מושכת שוב ובעדינות מוליכה אותו בחזרה אל מקומו. עיניי עצומות. אני כולי קשת. דורכת וחדֵלה. נדרכת ומרפה. גוף אחד אנחנו מוטלים אל המטרה שזוהרת מנגד כמו צלחת זהב ביזנטית.

האימונים התכופים מאיצים את בלאי המיתרים. אני מושחת אותם בשעווה. מעסה אותה פנימה, שכבה די עבה, אל תוך סיבי הפוליאתילן. על אף הטיפול המסור חוטים מתחילים להתפצל מן המיתר וזה האות להחליפו בחדש.

 

5    🔗

סבתא צייתה לאבא ולא פתחה את הטלוויזיה בנוכחותנו, הילדים. אמרו לנו שהיא מלאה בזבל ובשקרים. כשעברתי לגור עם סבתא והמטפלת שלה, כבר לא היתה הקפדה על כך, כמובן. פתאום שמעתי אנשים שמדברים על השומרון בצורה זרה ומוזרה. הייתי בהלם. הן אנחנו גרים בחבל ארץ מקודש, שנועד לנו היהודים. ובטלוויזיה דיברו על גזילת קרקעות מהערבים. והרי זה שלנו מאז ומעולם. הן תמיד חיינו לצד הערבים והם תמיד התנכלו לנו. דיברו על אנשי היישובים – זה אנחנו, איך יתכן? – ששורפים עצי זית של חקלאים ערבים. על התעמרות ונישול. זה מה שאחי, חמוש בנבּוּט, עושה כשהוא יוצא בלילות אל חבריו בגבעות? דיברו על תקציבי ענק עבור מיעוט ועל רוב ערבי משולל מעמד וזכויות. דברים שלא שמעתי על אודותם ביישוב. הגדֵרות, השערים, החלונות המוגפים היטב בלילה קיבלו משמעות אחרת. הייתי לפתע כזו פתיה, כל כך טיפשה בעיני עצמי. מאז אני מכוונת את הקשת שלי אל הקש והגבבה שמילאו תמיד את ראשי ובְצדקנות חייכנית נטפו זֶן אווילי וריק.

אחרי שסבתא נפטרה אבא התייצב בדירה. הוא בא להחזיר אותי ליישוב. איפֹה נשמע שבחורה הגונה תגור לבד בעיר, מה יגידו ביישוב? אמר שתמיד הייתי חכמולוגית, עשיתי דברים הפוכים רק כדי להרגיז. אחר כך, בתורה, אמא הגיעה. בהתה בדירה בעיני עגל, אמרה לי שאני רעה, שתמיד הייתי. אחי לא הגיע, לשמחתי. אם את לא ביישוב, את לא קיימת, אמר לי. אבל אז הוא התחיל לצלצל בכל בוקר.

אני מתגעגעת ליישוב. לאוויר הטוב והיבש. לנוף הסלעי בקיץ, התחוח בחורף. לחמוקי ההרים המעוגלים. בלילות אני עומדת בחלון ומתבוננת בירח שמעל רמת־גן. עד כמה הוא שונה מהירח שמעל גבאל. שלנו, שם, היה צהוב כל כך, גדול כל כך. אחרי שכל הבית היה שוקע בשינה, הייתי נשלפת מהמיטה, מתגנבת אל החלון, מותחת את קשת העץ היפה שאבא גילף לי, ויורה את החיצים אל הצהוב הגדול, אל העשר המושלם שבשמיים. אבא היה אוסף את החיצים המפוזרים בחצר בבוקר בדרכו לעבודה. הוא חשב שהשלכתי אותם וכעס. הוספתי לירות אל הירח. האמנתי שאני פוגעת בו והוא מחזיר אליי את החיצים. היינו, הירח ואני, אחד. פגיעה בו היא פגיעה בי. על כן החיצים נמצאו בסופו של דבר בחצר. בבוקר בת־המצווה שלי, לנוכח החיצים המוטלים, כרגיל, בחצר, אבא העיף לי סטירה שמרחה אותי על הרצפה. נמאס לו, הוא אמר, מהשטויות שלי. היתה לו כף יד גדולה מאוד. של מסגר. כף היד החזקה, היפה אפילו, צריך לומר, הטיחה אותי לרצפה כי נמאס לה מהשטויות שלי. מאז לא הוספתי לירות אל הירח. מאז הירח ואני רק מתבוננים זה בזה בהבנה.

הירי הוא אירוע סגור בתוך עצמו. הקשָת מתעמת עם עצמו. לימדוני, שככל שאהפוך את עצמי ללא נוכחת אהיה חזקה, יציבה, עגולה כמו הרי השומרון. הגוף יהפך לטבע. חזק כמוהו, שולט כמוהו. אני במאבק. הגוף הגדול שלי שואף להיות טבע. להפְליא. אני מותחת את המיתר והמרפק הימני נמשך עד קצה היקום. השמאלית משולחת קדימה, הודפת מחשבות רעות, חרדות. אצבעות ימין מרפות מהמיתר. החץ משולח והצליל המוכר, פררר, מהדהד בחלל החדר. אני דבקה בו וקלילים אנחנו טסים; אנחנו אדמה, אנחנו אוויר, אנחנו שמיים, אנחנו מילים, ויחד אנחנו עושים את המטרה.

 

6    🔗

מאז ומעולם אריאל היה קרש ההצלה שלי. הוא דחק בי להרבות בקריאה. קראתי בספריית היישוב ספרים שלא את כולם הבנתי. יצא לי מוניטין של מוזרה. היינו נפגשים במערה שלי. היא היתה מחוץ ליישוב, סמוך לגדר, מוסתרת בתוך טרסה. בפעם הראשונה חששנו להיכנס. בסופו של דבר הסקרנות משכה אותנו אל תוכה. הפתח היה קטן מממדיו של אדם מבוגר ושיחים של סירה קוצנית הסתירו אותו. ואולם, לגובהה של ילדה, אפילו שמנמנה, הפתח היה סביר. אם הייתם ניצבים מולה, הייתם מבחינים בנצנוץ המפתה שלה. מרגע שנכנסתי אליה העולם השתנה לחלוטין. חול זהב ריפד את רצפתה וקירותיה הבהיקו באלפי צבעים. בשעות הבוקר המוקדמות של השבת היה לפעמים הירח, לבן וענקי, רכוב על פִּתחהּ. זו היתה האקס טריטוריה שלנו. זאנאדו, קראנו לה, והיא הילכה עלינו קסם. שם היינו קוראים ושם גם נגענו בהתחלה. פעם בחוזרי מהמערה הביתה אחי הרעיש עולמות, לאצבע שלה יש ריח של פיפי, צווח. מאז הקפדתי לרחוץ ידיים כשחזרתי מהמערה. בזאנאדו הייתי חולמת. אריאל אמר שיהיה איש רוח. אבל הרי אתה רוח, צחקתי.

בזאנאדו התחלתי לכתוב יומן. רציתי להבין את המציאות ולהשפיע עליה. האמנתי שהכתיבה שלי פועלת ככישוף. באמצעותה יכולתי לשלוט בסערות. היא נס שהתרחש על רצפת המערה. מלאתי מחברות שאחר כך החבאתי תחת אבן גדולה.

הייתי אוספת מילים כמו שאחרים אספו קלפים מצוירים או צדפים. הראשונה באוסף שלי היתה המילה ‘בדד’. היא באמת נראתה יחידית מאד על דף הנייר. אחר כך הרכבתי לה מילה נוספת. יכולתי לבחור כל אחת מבין רבבות המילים שבעולם, אבל בהברקה של רגע צירפתי אליה את המילה ‘לבדי’. מהלך שהכניס אותי לתוך הסיפור. ומייד חשתי בעוצמה המחייבת של המילה. לאחר שהנחתיה על הנייר קרה דבר מוזר. תהיתי האם יש בה אמת. שהרי בחברת שתי המילים הללו, כבר לא הייתי לבדי. וזו היתה דילמה. רציתי לכתוב מילים שיש בהן אמת מוחלטת והנה ברגע כתיבתן הן הפכו את הקערה על פיה. זו היתה הפעם הראשונה שנוכחתי בכוחן של המילים לעצב מציאות. חיפשתי מילה שלישית שתיישב את הסתירה שנקלעתי אליה. המילה שעלתה בחכתי היתה ‘מתבודד’. הפועל הנבחר היה בלשון זכר משלושה טעמים: הראשון; בלשון נקבה, המילה היתה ארוכה ומיגעת. השני; לשון הזכר יצרה הרחקה ממני. השלישי; ממילא אריאל תמיד איתי ואני יכולה לקשור את המילה אליו. הן הוא ואני חד הוא. אחרי ‘בדד לבדי מתבודד’ היה עליי לעבור לשורה חדשה. כל המילים שעלו בדעתי נפסלו. על כן דחיתי את המשך הכתיבה. בסופו של דבר זנחתי את הפתיחה הזו. קודם לכן עוד חשבתי להתייעץ על כך עם נבו. כי נבו לא חשב שאני מוזרה. הוא כיבד את כולם. האמין שבאמצעות הקיודו נהיה אנשים טובים יותר. שלמים יותר. רציתי להיות ראויה ליחס שלו. רציתי להיות כמוהו. הוא דיבר על סבל שמקורו בהשתוקקות. הוא אמר שאורח חיים נכון ומחשבה נכונה יכולים להפסיק אותו. לא בטוח שתמיד הבנתי את דבריו אבל רציתי להיות כמוהו. גבוהה, דקה, שלווה, עם מבט החלטי ורך.

 

7    🔗

כשקיבלתי את הכסף של סבתא קניתי את הטוֹיוטה־יד־שלישית בארבעים אלף שקלים והזמנתי מאמזון את קשת ההוֹיט היפהפייה שלי. קשת ריקארְב עשוית גוף ורוד וכנפיים לבנות. קשת אולימפית מפוארת. רכשתי גם מייצבים, אצבעון, מגן יד, חיצים ואשפת חיצים. אינני תלויה עוד בקשת של המועדון. הירי בראשל"צ מאפשר את המטווח שבחוץ. בשבעים מטר השמאלית שלי פושטת אל עבר המטרה כמו לביאה שמתקדמת בשפיפת גֵו אל הניצוד. נבו היה אומר לי שזו עמידה מבוצרת שאיננה הולמת קיוּדוֹ. כשהיינו ילדים, אריאל היה אומר לי, שכשהימנית שלי מושכת במיתר, הפנים שלי מצוות: תמות. הוא אמר שאבא שלי יורה ככה בקומפאונד שלו. זה עִצבֵּן אותי. אבי הוא האדם האחרון שאני רוצה להידמות לו. נכון שהותרתי רושם כאילו גם הוא יורה בקיודו. כי רציתי שיהיה כמו נבו. ענוֹג. איש זן. אבל אבא שלי הוא צייד. אמא אומרת שהוא איש פשוט. רק מסגר. היא אומרת את זה כי היא חושבת שהיא אישה לא פשוטה. בין היתר, כי היא קוראת ספרים וגם מאמינה להם.

 

8    🔗

הקשת אחוזה בידי. קְלַק קטן, וזנב החץ השקוף, המחורץ, ננעץ במיתר. אני מייצבת את החץ על מנח הסיליקון בגוף הקשת. באצבע ובאמה אני מכתרת את המיתר, החץ מתמקם ביניהן, לא נוגע באצבעות. אני מניפה את הקשת גבוה, כמו שנהגתי לעשות עם קשת הקיודו ולא מקובל לעשות עם הריקארב. באיטיות אני מורידה אותה עד אשר היא מזדקפת אל מול עיני האחת הפקוחה והמטרה שמנגד. אני מושכת במתינות את המיתר. אינני יורה. בלֶגָטוֹ שליו אבל דרוך אני מחזירה את המיתר למצבו הרפוי. מושכת שוב. חשה בשכמות המתכנסות.

אני יודעת איך הסיפור הזה ייגמר. לא ארפה עד אשר אשחיל חץ בגופו של חץ. שיבקיע מבעד לזנבו של זה הנעוץ כבר במטרה, יזחל בגרונו וייתקע בראשו.

– אני יורה.

אני טוענת את הקשת בחץ שני. קְלַק־מַנח־אצבעות־עצימת העין השמאלית. החץ נדרך בין האישון וזנבו של הממתין לו במטרה. אינני משה מן העמידה הקודמת. מדייקת את עצמי ומשחררת. החץ עט על רעו הנעוץ במטרה באבחה חרישית. כמו רוח בגבהים. כמו אריאל.