לפני שלושים שנה כתב ישעיהו ברלין הספד לזכר ידידו האוסטרי, ריימונד פון הופמנסטאל, שהשתקע בלונדון אחרי המלחמה. “אנגליה היתה בעיניו”, כתב ברלין, “התגלמות של הוויה שקטה, מהוגנת רחומה; על הכל, של ציביליזציה הנקייה להפליא מאלימות, היסטריה, קטנוניות והמוניות”. תחושתו של הופמנסטאל לגבי אנגליה לא לקתה באידיאליזציה יתרה גם לא בחוסר־ניסיון (בשעתו התגורר גם בארצות־הברית), אך כיום אי־אפשר יהיה לקבלה בשום פנים. המידות הטובות האזרחיות, נימוסים נאים, הרגלים אישיים מושרשים של איפוק ומתינות, והחשדנות הלאומית כלפי הגדשת הסאה, כל אלה הושלכו אחר־גו או עברו מן העולם. אין ספק שכיום אלימות, היסטריה, קטנוניות והמוניות נמנות עם הקווים העיקריים במזג האנגלי הנוכחי.

מעטים מהאנשים המסוגלים לתאר את ההשפעות הרות־האסון של קריסת הנימוסים וההרגלים האנגליים יותר מ"תיאודור דאלרימפל", שמו הבדוי של רופא שעד לא מכבר עבד באזור עשוק של הגוש העירוני של בירמנגם וכרופא בית־כלא. מסותיו – שנכתבו בעיקר לכתבי־עת אמריקאיים וקובצו בספר תרבותנו, מה שנשאר ממנה – יצאו לנפות את “הביצה המוסרית שהיא בריטניה של הימים האלה” ולחקור את “הרוע הנחות אך הטיפוסי”, שלפי דבריו הוא פורח “באופן ספונטני ובלתי־מאולץ” במעמד התחתון הבריטי. הוא מעריץ את זו האצילית שבמידות הטובות, אומץ־הרוח; והוא בוחל בצורה שבה אותה “תרבות החיבוק־וההתוודות” עוקרת את קשיחות הרגש והביטחון־העצמי מן האופי הבריטי “לטובת התפרקות רגשית בנאלית, שטופת חמלה־עצמית מטומטמת ושטחית”. בכללו של דבר הוא טוען בתוקף – בכוח שאין לעמוד בפניו – למען חידוש המידות הטובות המסורתיות של האנגלית: “יישוב־הדעת, חריצות, חסכנות, יושר, מתינות, אדיבות, שליטה־עצמית”.

יש להדגיש שדאלרימפל כתב ספר נמרץ, חשוב, כמעט חיוני. תרבותנו, מה שנשאר ממנה הוא ספר שקובעי־מדיניות, מעצבי דעת־קהל, וכל הרוצה להבין מדוע כה הסתאבו החיים בבריטניה, חובה עליהם לקרוא אותו ולהסיק ממנו מסקנות. הספר כתוב בהידור סגנוני, טיעונו מדוקדק, והוא פרובוקטיבי ונחוש בעמדתו: “אמת ממשית מפי בעל־דעה אחד מוצהר שקולה כנגד מה שתשמע מפי תריסר מאותם חסרי־פניות כביכול”, אמר פעם לואיס סטיבנסון. המידע שמוסר דאלרימפל קשה לא פעם לעיכול, אך תמיד הוא מרתק. הוא מוסר, למשל, שהרבה מוסלמיות צעירות באות לחדר־הקבלה שלו מתוך ייאוש שעל גבול ההתאבדות משום שכפו עליהן נישואים לשארי־בשר קרובים, “בדרך־כלל דודנים ראשונים”, והוא דואב על כך שעיתונאים, “מחשש לפגוע”, אינם מרבים להתייחס “לאחוז הגבוה ביותר של מחלות גנטיות בקרב ילודיהם של נישואי קרובים”.

נעימת הפולמוס השקולה שלו מעוררת סלידה, בושה וייאוש: עתידה היא לערער את השקפותיהם של רבים מן הקוראים על סביבתם הפיזית ועל ההנחות התרבותיות שלהם, ויש בה כוח מעשיר להשבחת הצורה שבה אנשים חושבים ופועלים.

בארבע דרכים שונות הוא ניגש אל הנושאים שלו. פרקים רבים מתארים בעוצמה חדה־כתער את תנאי החיים המבישים והאכזריים ואת הקיום התהומי של עניי אנגליה. בפרקים אחרים הוא מוקיע במפורט את גילויי חוסר־האחריות וחולשת־הדעת של מורי־ההוראה בני המעמדות המשכילים, שבצווארם הוא תולה את קולר יצירתו של “מעמד תחתון גדל־והולך המשולל כל מצפן מוסרי”. לעומת זה, בפרקים אחרים המצטיינים בדקות־רגש, דאלרימפל מפאר ומרומם את זכרם של כמה מן הנפילים שיצירותיהם מדגימות את כוחותיה הגואלים של האמנות. “להוציא עניינים טכניים טהורים, הגיעה בינת האדם לשיאה עם שקספיר”, הוא מכריז. מסות אלו יש בהן משום קריאה קיבוצית לחידושה של אפליה מטעמי תרבות: להכרה, ההכרחית לתבונת האדם ולרווחת החברה, כי יש קווי־תיחום חדים החוצצים בין המעולה לנחות. דאלרימפל מחזק טענה זו בהסתמך על מסעותיו הנרחבים בעולם השלישי בבואו ללמדנו מהי ברבריות, מה פירושה של ברבריות, ועד כמה הברבריות חודרת לאנגליה של זמננו. בתוך הרבה דימויים מרתקים יש דימוי אחד שהוא בלתי־נשכח: איך גילה, בעת מלחמת־האזרחים הליברית, את היכל יובל־המאה במונרוביה, שהיה ריק לגמרי להוציא פסנתר־כנף, סטיינוויי, שרגליו נוסרו והונחו על הרצפה שבסמוך, יחד עם ערמות קטנות של צואת אדם. אולם יש אויבים קרובים יותר לתבונה, להשכלה ולאפליה מטעמי תרבות.

“אין עוד ארץ בעולם שבה תהליך ההסתאבות מרחיק לכת יותר מאשר בבריטניה: בזה, לפחות, אנו תופסים מקום ראשון בעולם”, מתעקש דאלרימפל. “אומה שעד לא מכבר היתה מפורסמת באיפוק הליכותיה ידועה עכשיו לשמצה בגסות תאוותיה ובנסיונותיה שלוחי־הרסן והאנטי־חברתיים לספק אותן”. ההשתכרות ההמונית בכל סוף־שבוע, שבגלל מרכזי הערים הבריטיות נעשים “קשים־מנשוא אפילו על מעוטי־תרבות, משתלבת ביחסים הגסים, האלימים, והרדודים עד להחריד, בין המינים”. במהלך מסה מצוינת, שבה הוא משווה את הכרת־הכבוד והחביבות של חיי האיטלקים בני־זמננו עם ההסתאבות וחוסר הכבוד־העצמי של בריטניה בת־זמננו, מזכיר הוא את חוויותיו מזמן שעבד במזרח־אפריקה בריחוק מילים ספורים משני מפעלי־בנייה, אחד איטלקי ואחד בריטי. “פועלי הבניין הבריטים היו שיכורים, אלימים, שטופי־זימה ומזוהמים, נטולי בושה וכבוד־עצמי. מהיותם אנוכיים לגמרי, ועם זאת נטולי עצמיות מרובה, השחיתו מכונות יקרות ביותר בשעת שכרות, בלי רגע של מוסר־כליות, ואם כיהו בהם, הגיבו בפראות”. לדעתו של דאלרימפל, “ייצגו הללו באמת אוכלוסיה שניטלה ממנה כל גאווה בעצמה או במעשיה, ואשר אי־כך היא מצליחה לנהוג בקלות־דעת שאין עימה עליצות”. השכנים האיטלקים, כנגד זה, היו “חרוצים, ממושמעים ונקיים, ויכלו ליהנות בצורה תרבותית אפילו בערבות אפריקה, לשתות בלי להשתכר, ובלי אותו היעדר גמור של שליטה־עצמית המאפיין את הבריטים של ימינו. להבדיל מן הבריטים, מעולם לא נעשו מטרד לאוכלוסייה המקומית, והכל ראו בהם אנשים שבאו לבצע עבודה”.

חלק מן האשמה בהידרדרות זו תולה דאלרימפל במדינת־הרווחה:

כמי שפועל בשכונת־עוני אנגלית הוא רואה מה הביאה המהפכה המינית למעמד התחתון: “שום התאפקות, שום חוש־מידה, שום הכרת־ערך, שום שמירת־סוד, שום עמקות, שום סייג לתשוקה אינם מקובלים אצלם”. דאלרימפל אינו רואה כל חיוב בריבוי חד־הורוּת בקרב הלקוחות שלו. “הממזרות ההמונית של בריטניה איננה סימן להתחזקות האותנטיות של יחסי־האנוש אצלנו אלא היה תוצאה טבעית מן הנהנתנות חסרת־המעצורים, המוליכה חיש־מהרה לאנדרלמוסיה ולמסכנוּת, בפרט בקרב העניים”. הוא מתחלחל למראה ההפקרות החברתית וההרסנוּת־העצמית של הפאציינטיוֹת שלו, המוציאה לאוויר העולם שורה של ילדים בני אבות שונים, שכמעט תמיד הם אלימים, פליליים או פרועים. “התוצאה היא גל גואה של הזנחה, אכזריות, סאדיזם ורשעות צוהלת”, שמולה הוא עומד “מקץ ארבע־עשרה שנה אחוז חרדה יותר משהייתי ביום שהתחלתי”.

לכאורה דאלרימפל איננו איש נוצרי, אך לבו דואב על החילון של בריטניה והקלקלות החברתיות המתלוות אליו:

הוא מתעב את הצורה שבה הוחלפו האתיקה הנוצרית והמוסר הציבורי על־ידי המוסר הילדותי והסנסציוניות הזולה והצינית של העיתונות. פירפורי־עווית של צדקנות הם התחליף שלו לחיים המוסריים.

הוא גורס שהילדותיות חסרת־המצרים של עיתוני בריטניה, והתנפלותם המתחסדת והפרועה על אישי־ציבור, יש לה “מטרה אידיאולוגית: לערער את עצם מושג המידות הטובות ולכפור באפשרותן, וממילא בצורך באיפוק”. אכן, האינטואיציה הקיבוצית של כלבי־הציד הבריטיים היא להכחיש או לבטל כל מרות זולת זו שלהם: לפסול כל התמחות מקצועית, מקצוענות חסרת־פניות, עליונות חינוכית, דייקנות טכנית, כדי שכל איש בלתי־מחונך, מתפרץ וצרחני בציבור יוכל להאמין שאפילו בנושאים המורכבים ביותר אין דעותיו נופלות בערכן מאלו של כל אדם זולתו.

אינטלקטואלים, סופרים ואמנים, המשחקים בקלות־ראש או מתוך יצר נצלני בתמונות הלקוּחות מאכזריותם של החיים כהווייתם, והמביעים התפעלות ממַתנת כלפי רעיונות אלימים, הטלת־מומים עצמית והשתקעות ההכרה באני, זוכים לבוז מתמיד אצל דאלרימפל. הוא אינו יכול לסלוח על “הרעיונות הלא־מציאותיים, המתפנקים, והריקים תכופות מכל תוכן, של מבקרי החברה”, על שום ששיגעו את המעמד התחתון הבריטי ב"רעיונות הרסניים באשר לדרך בה יחיה". הוא פרשן תרבותי חד־עין – לפעמים מזן טרופי לא פחות מחברו־למקצוע סֵלין [הסופר והרופא הצרפתי] – וכשרון אדיר יש לו לקשר קישורים מטרידים. “תרבות גולמנית מעמידה אנשים גסים”, הוא מדגיש. מהרבה זוויות הוא מתקרב אל שפַל־המדרגה הרגשי של זמננו: סיפורו על המשפט של רוצח־הילדים מסוהם, איאן האנטלי, וחברתו לפשע מקסין קאר, סיפורו החוזר לקוראים אמריקאים על הרציחות הסדרתיות הסאדיסטיות שביצעו פרד ורוזמרי וסט, ומאמרו שופע־הבוז, “אשפה, אלימות, ורסאצ’ה”, על Sensation, זו תערוכת האוסף של צ’ארלס סאצ’י באקדמיה המלכותית ב־1998, ממחישים עד כמה אבזרי האמנות של מיליונר הם חלק מאותו עולם רוחני כמרתף־העינויים של רוצח סדרתי.

בשורת מאמרים דקי־רגש מביא דאלרימפל ציטוטים שופעי־אהדה להפליא מתוך שקספיר, טורגנייב וצווייג. נראה כי צווייג יש לו מסרים שאי־אפשר־בלעדיהם לבריטניה של המאה העשרים־ואחת: “שרק השתקנים והמושלים ברוחם מסוגלים לחוש התלהבות והתרגשות של אמת”; וכי “ככל שחיי הרגש מתקרבים להיסטריה, לראווה חיצונית מתמדת, כך כנותם פוחתת”. בעוד פרק נזעם ומצחיק אנו מוצאים פרשנות קטלנית לספרה של וירג’יניה וולף, שלוש גיניאות, שלפי דעתו מוטב יהיה לקרוא לו איך להיות עשיר ובכל־זאת לחוש קיפוח מופלג.

אך אף שדאלרימפל ניחן בכשרונות תיאור כבירים, והוא מציג את הנתונים שבידו בצורה שאין בה דופי, הניתוח שלו פגום והוא לוקה בחיסרון אחד עצום וקשה: אין לו כמעט תחושה כרונולוגית. אין זה ברור די הצורך מתי, לפי דעתו, נגרם הנזק לשליטה־העצמית ולכבוד־העצמי של הבריטים: על־ידי וירג’יניה וולף ועל־ידי התיאוריות החברתיות של שנות ה־30 למאה שעברה; על־ידי הנהגת מדינת־הרווחה; על־ידי ממשלת אטלי בשנות ה־40 למאה שעברה; על־ידי מפעלי הבינוי העירוני שהתחילו בשנות ה־50 למאה שעברה ותיכנונם היה הרה־אסון; על־ידי שוטים כמו [המבקר הנודע] קנת טיינן, שאמר “fuck” בטלביזיה בשנות ה־60 למאה שעברה; או על־ידי הרס הרוח הציבורית בידי ממשלה מוניטריסטית בשנות ה־80. אם צדקו ישעיהו ברלין וריימונד הופמנסטאל – ובהיותם גולים בארץ הזאת היו להם נקודות־מבט עדיפות במיוחד – עדיין היתה בריטניה מהוגנת ורחומה במידה מתקבלת על הדעת בראשית שנות ה־70. העובדה שדאלרימפל אינו מעמיד רצף כרונולוגי ברור בבואו לתאר את ירידתה של בריטניה מחלישה את בהירות טיעונו.

לכן דומה כי התקפתו על שלטון המנדארינים בתרבות היא פשטנית מדי. ודאי, הוא מצטט דברי־הבל מבחילים מן האובזרוור, ואין הוא חוסך את שבטו מחוסר־האחריות של בעלי־הטורים בגארדיאן. אבל תמיד יש לזכור שהמאמרים האלה, שלכתחילה נכתבו בשביל כתבי־עת אמריקאיים שמרניים (או ממחנה השמרנות החדשה), יש בהם לפעמים צד של דמיון לקיטרוגי־הכזב הצורמים של ספּיירו אגניוּ על אינטלקטואלים ליברלים, בתחפושת של הדרת־לשון אנגלית אדיבה. אם אמנם ראוי יהיה לתלות את סיאובה של בריטניה בת־ימינו בעובדה שכטענתו אכן הלך־המחשבה של וירג’יניה וולף בשלוש גיניאות – “שטחי, שקרי, מלא טינה, צר־עין, סנובי, אנוכי, קטנוני, פיליסטרי, ובחשבון אחרון ברוטאלי” – הרי הוא שניצח בעיליתות התרבותיות של המערב.

אפילו מי שיקבל בהכרת־טובה שאין למעלה ממנה את דעותיו של תיאודור דאלרימפל אינו יכול להאמין שהוא מתאר את המצב כהווייתו. הוא מחליש את טיעונו בהסתמכותו היתרה על אסכולת התירוצים וטפילת ההאשמות של ספיירו אגניו; וכתוצאה מכך האיבחון שבספרו המשכנע לוקה־בחסר במידה מסוכנת. רק לעתים רחוקות הוא מזכיר את ארצות־הברית, בדוחק הוא מודה ברישומה של התרבות העממית האמריקאית על אירופה, אין הוא מציין כלל עד היכן הושפעה זו מן ההמוניות, האלימות והרגשנות הילדותית של התכנים האמריקאיים שהציפו את המעמד התחתון הבריטי שטוף־הטלביזיה בארץ הזאת מאז שנות ה־70. אכן, לפרקים תרבותנו, מה שנשאר ממנה כתוב (צר לומר זאת) בנעימה החנפנית של חצרן מצטנע במשק־ביתו של דעתן ממחנה הניאו־שמרנים. העקיצות העדינות הקטנות נגד צרפת גולמניות פחות מדברי־הגנאי של ריצ’ארד פרל בזמן הפלישה לעיראק, אבל הן מחזקות אותו מֶסר מתרונן באשר לעוצמתה הניצחת של אמריקה. מאמרו של דאלרימפל, “בקרוֹס האסלאם” – שנכתב במפורש ל"קוראים אמריקאים", אם גם יש בו תיאורים מעניינים של פושעים מוסלמים בבתי־סוהר בריטיים – מבטיח ומחניף לאמריקאים ש"הקנאים והמפוצצים אינם מייצגים שום תחייה של אסלאם פונדאמנטאליסטי שוקט־על־שמריו אלא את פירפורי גסיסתו". בדומה לזה, מסתו הנהדרת בצבעיה החיים על האוואנה של קאסטרו, שבה העוני והעריצות נעשים מוחשיים בכל דף, מרגיעה את הקוראים האמריקאים בהבטחה שצווחותיה של קובה הרשמית על “ההתפרקות החברתית האיומה… בארצות־הברית” משעממות אפילו את הקומוניסטים הקישחים.

בשום מקום אין דאלרימפל רומז שהחטאים, הכיעור, האינפנטיליות הרגשית של אירופה בת־ימינו שאובים אולי מן ההסתננות התרבותית של אמריקה. הוא מתלונן – וזוהי תובנה נוקבת לגבי אי־הנעימות שבבריטניה של זמננו – ש"המתבגרים מבוגרים בטרם־עת; המבוגרים מתבגרים תמידיים". האומנם הוא סבור שבעלי־טורים בשבועון אובזרוור אשמים בזה יותר מן המסר הבלתי־פוסק של סדרות־טלביזיה אמריקאיות, המשודרות בבריטניה זה שלושים שנה בשפע כה רב ובשעות של צפיית־שיא? אנשי המעמד התחתון הבריטי שאותם הוא רואה כאיש־מקצוע, או שאותם הוא בוחן באזורי־החרושת המפויחים שסביב בירמינגם, “הורדו” – לדעתו, על־ידי מדינת־הרווחה ומתנות הביטוח הלאומי – “למעמד של ילד, ואם גם ילד מפונק בעל כישורים פיזיים של גבר: מתבכיין, תובעני, קובלני, הנוהג באלימות אם אינו מקבל את מבוקשו”. האלימות הגוברת־והולכת של האנשים האלה נעשית הרגל: “הפרחח המפונק הופך להיות עריץ מרושע בביתו”. איך יכול בכלל דאלרימפל לטעון שהסכומים המופרזים לפעמים ששולמו להולכי־בטל מבני המעמד התחתון השפיעו על יצירת המעמד התחתון הזה של אנגלים מפונקים, אנוכיים ואלימים יותר מן המופת – שנתקע בראשיהם מכוח חשיפה מתמדת לטלביזיה האמריקאית – של הרפובליקה העשירה ביותר והחזקה ביותר בעולם, כמקום הולדתו של הזאטוט המפונק, וכיום בעצם כממלכתם של זאטוטים עשירים, שהרי מהי משפחת בוש אם לא להקת הזאטוטים החזקה ביותר בעולם?

כשדאלרימפל מתאר את הגזמותיה של ה"דיאנאמאניה" בבריטניה ב־1977 הוא דואב על כך ש"הבריטים, שבהשפעת כלי־התקשורת הם דורשים מכל אדם שילבש את הרגש או את הפסבדו־רגש שלו על שרוולו, קיפחו את סגולותיהם היחידות הראויות לשבח – סטואיות, הצנע־לֶכת וחוש לאירוניה – ורכשו להם רק את אלו הראויות לבוז". הוא צודק; אבל היכן לדעתו היה מקור הניצול המסחרי של קיצוניות רגשית: ברומנים של שנואת־נפשו וירג’יניה וולף, או בשידורים אל אופרה וינפרי? אם אמנם, כדבריו, חרבה במידה רבה גאוות הבריטים על לשון־ההמעטה, אם כיום רבים רואים בערכי החינוך הקלאסי של איפוק רגשי ושליטה־עצמית דברים שאבד עליהם כלח או הפרעות רגשיות, הרי ודאי יש לתלות את עיקר האשמה בחיזיון התוקפני והמשפיל של הפסבדו־רגש של הטלביזיה האמריקאית.

במקום אחר, בדיון שנון ברגשי־הדאגה של אלדוס האקסלי באשר לאמריקניזציה האורבת לתרבותם ולרגשותיהם של האנגלים, מסכם דאלרימפל את ציפייתו של האקסלי לכך שחברה המכוונת לסיפוק מאוויים בן־רגע תיצור אוכלוסייה שטחית ואנוכית הדורשת “בידור עד מוות”. ד"ר דאלרימפל מעלה השגות נהדרות על הצורה שבה מתייחסים לתיסכולם של בני־אדם ולחוסר סיפוקם היומיומי כמו אל תנאים רפואיים, והוא מתאר את דרישות הפציינטים שלו לגלולות נגד דיכאון בגלל האמונה הזוחלת ש"כל אדם יש לו זכות להיות מאושר" (ההיפך מלהיות מדוכא). אבל המושגים האלה של הגשמה אנושית לא החלו במנדארינים תרבותיים בריטיים נמהרים וחלושים אלא אצל האבות־המייסדים של ארץ בני־החורין. “בעינינו מובנות מאליהן האמיתות האלו”, נאמר במגילת־העצמאות של ארצות־הברית, “שכל בני־האדם… קיבלו מבוראם אי־אלו זכויות שאין למנוע מהם, ועמהן נמנים החיים, החופש וביקוש האושר”. הצרה התחילה בכך שביקוש האושר הועלה לדרגת זכות פוליטית.

אחת הצורות שבהן האנגלים המטופשים מפחיתים כיום ביודעים את הכרת־הערך האישית והכבוד־העצמי שלהם מתבטא בזילזול בלבוש, טוען דאלרימפל. מתועבת בעיניו הצורה שבה אנשים אמידים מחקים את בגדיהם של העניים הבלויים, ולובשים בגדים בלים ושחוקים היאים רק לאלה החיים במשכנות־עוני. “הרי זו יריקה על קברותיהם של אבותינו, שהתאמצו קשה כל־כך, זמן רב כל־כך ובעמל כה רב שנהיה שרויים בחום, בניקיון, שׂבעים ופנויים”. אולם אנשי־רוח ליברליים ובעלי־טורים בגארדיאן ודאי יש להם השפעה מצומצמת ביותר על אופנות הלבוש האנגליות. אי־אפשר להאשים אותם. אין ספק שהריפוט המעושה, הסנוביות המהופכת והרומנטיזציה של האדם הכושל, המאפיינים את סגנונות הלבוש של זמננו, הם אמריקאיים במקורם. נשי מיליונרים במנהטן, לא אנגליות בהולנד־פארק, הן שהתחילו ללבוש בגדים יקרים שהיו חיקוי לאלה של פושעי־רחוב. נערים מתבגרים בני המעמד הבינוני, בפרוורי־מותרות אמריקאיים ולא במילטון קיז, הם שהיו ראשונים ללבוש ג’ינס ללא חגורה המשתלשלים על עכוזיהם, דרך־חיקוי לאסירים שחורים, שבמערכת בתי־הכלא האמריקאית מונעים מהם חגורות כדי שלא יתלו את עצמם.

בכאב מזכיר דאלרימפל את תת־התזונה שגוזרים על עצמם כה הרבה פאציינטים ואסירים אנגליים. הוא מתאר מה שקרוי “מדבריות אוכל”, שכונות־עוני עירוניות שרק חנויות מעטות מוכרות בהן מזון טרי, שבהן תזונת ההמונים היא אוכל חטוף, על רגל אחת, או שאר מאכלים של מיקרו־גל, יקרים ופסולים לבריאות. אבל אין הוא נוקב בשם האומה שהיא בעלת המסעדות המשוקצות של המזון המהיר, שבבריטניה הן מחליאות ותוקפניות־בשיווקן יותר מכל.

תיאודור דאלרימפל אינו אומר לקוראיו האמריקאים מה שאינם רוצים לשמוע. הוא מתעמת עם כה הרבה בריונים והורס כה הרבה מחשבות מוטעות בספר הזה האמיץ והבוטה, שאין להכחיש את חשיבותו; אבל אין הוא מוכן לנקוב בשמו של המיפלץ הגדול מכולם.