כשאני הוגה בבן דודי אֶרוֹל, אמירות שחוקות על הגורל קונות להן אחיזה מחודשת בלבי. הוא בכלל היה אמור להיות בנספים באסון הצוללת לולא הסתבך בקטטה עם אחד הקצינים שעה קלה לפני ההפלגה מנמל פורטסמות, מעך את חוטמו של זה וקורקע. והדבר מפליא. אפשר להגיד כמעט הכל על בן דודו ארוֹל, אבל אלים הוא לא היה. האחרים יצאו חגיגיים לדרכם הביתה והוא נשאר מאחור, עומד על המזח ומביט בהם בעיניים כלות. כולם ירדו למצולות והוא שרד, ככלות הכל וריאציה על נושא מוכר.

לוּ שאלת, היה משיב לך בלוויית אחד מחיוכיו ששמו מנציח את הכישוף שהפיל על אמו כוכב הקולנוע ארוֹל פלין. אמו דוֹלי, שנישאר לאבנר, צעיר האחים בכרך, לא החמיצה אף אחד מסרטיו שהוקרנו בבתי הקולנוע במושבה, היכל והדר. את ‘סן אנטוניו’ ראתה קיץ אחד שש פעמים רצופות, בהצגות יומיות והצגות ערב, שבויה בקסמי עיניו הנועזות של הכוכב, שפמו הדק, התלתל הסורר הנשמט על מצחו, המגבעת המוטה אלכסונית, צעיף המשי הכרוך על צווארו, הסיגריה שגולל בין אצבעותיו והדביק את שוליה בלשונו, החיוך הגברי החושף שיניים צחורות וגומות החן הנהדרות. לבה הלם בחוזקה, מבקש לפרוץ מסוגרו, כשדהר דהרה עוצרת נשימה על סוסו השחור במרדף חם אחר הפושע החומק בין גבעות הסלע של טקסס, וכאשר ראתה את עצמה בדמיונה כאלקסיס סמית, נותנת מופע מרהיב לבוקרים העשירים בכובעה הלבן רחב התיתורת, ומתמסרת לשפתיו המפתות של אהוב לבה. אלא שאני את האמת ידעתי: לא ארוֹל פלין כי אם צירוף מתחכם של שמות אריה ולוֹלה, שנועד להנציח את שתי הצלעות האחרות במשולש העיקרי בחיי אמו, אריה גיסה ואשתו לוֹלה, חברתה מילדוּת. היו דברים שארוֹל עצמו לא ידע או לא נטה לדבר עליהם. אבל אבי גילה לי, ואבי ידע.

בימים ההם היו האחים בכרך שם דבר במושבה, ולי אישית – עולם ומלואו. אריה, זאב נפתלי ואבנר נודעו בכינויָם ארבעת הפרדסנים. אביהם נחום, מוותיקי המושבה, נטע את רצועת הפרדסים הצפופים שצבעו בירוק עז את תחומה המזרחי, וכשלבו פקע בוקר אחד בשנתו החמישים אחזו הם בהגה. האלמנה בלומה, שהאריכה לחיות הרבה אחרי נחום, היתה אשה שעיניה חדות ולשונה צורבת, מנפנפת לראווה פלומה כהה מעל שפתה העליונה ושומה שעירה שריטטה על סנטרה. מילדותם נהגה להעיר את ארבעת בניה משנתם באמצע הלילה כדי לפטם אותם בתבשיליה רגל קרושה, מרק אטריות, קציצות, כופתאות, דג ממולא ועדשים, והם גדלו והיו לגברים חסונים ויפי תואר, איש איש בדרכו. גם אחרי שנישאו בחרו לגור יחד בבית הגדול שהקים אביהם ברחוב רוטשילד, רחובה המהודר של המושבה, ובכל פעם שצר להם המקום הוסיפו קומה.

ארוֹל ואני לא היינו בני דודים ממש. על אף קרבת הגיל, הייתי בן אחיו של סבו. את אבי, שמשון בכרך, ריחות כפר החליאו. אני, לעומת זאת, למרות לגלגנותו לשושלת הכפרית שהקים אחיו הבכור נחום, אהבתי לבוא למושבה בחופש הגדול להתהולל עם ארוֹל וצ’רדש, בעיקר עם ארוֹל. כפי שנהגה עם אבותיהם, גם אותה היתה הזקנה בלומה מעירה באמצע הלילה וכופה עליהם את תבשיליה. אולי כדי להשיב לה כגמולה נהגנו ארוֹל ואני להתגנב לגן הירק שלה, בקצה החצר הגדולה שמאחורי הבית, לתלוש צנוניות וגזרים מן הערוגות, ואחרי שזללנו אותם החזרנו את ציצתם לגממיותיהם. הזקנה האמינה כי חפרפרות נטפלו לגן הירק שלה ופיזרה אבקות רעל לחפרפרות בין הערוגות. בסוף עלתה על עקבותינו. אותו יום, כשחזרנו ממשחק כדורגל, ארבה לנו ובידה מחבט מזרנים, ורק בתרגיל הסחה ערמומי הצלחנו לחמוק מנחת זרועה. בקיץ אהבה הזקנה לסייד במברשת סיידים את עצי הגן, ופעם כשראובנה חתולת הבית הציקה לה סיידה גם אותה, תעלול שהפתיע אותי ושפך אור שונה על הזקנה, לפחות בעיני.

זאב, השני באחים בכרך, נפל בסוף המלחמה בפעולה שלא היה אמור להשתתף בה. לפני צאת המחלקה למשימה הגורלית ניגש אליו אחד הלוחמים, איש שלא הכיר, ואמר לו, “שמע זאביק. לי יש אשה וילד, ואתה בחור פנוי. עשה טובה, תחליף אותי”. זאב הסיר את הטבעת מאצבעו ואת השעון מפרק ידו, מסר אותם לאיש, ואמר, “אם אנ’לא חוזר, את זה תמסור לרוזי שלי”. ובקשתו מולאה. לאחר מותו התחתן אחיו נפתלי עם רוזי, ארוסתו של זאב, וכעבור זמן לא רב נעלם. לאחר חיפושים נרחבים התגלתה גופתו מתנדנדת על חבל משתלשל מעץ באחד הפרדסים. את רוזי, שנפטרה חמש שנים לאחר מכן, אני זוכר בתור אשה מקסימה עם אצבעות ריחניות, דקות וארוכות, שעישנה סיגריות ריחניות, דקות וארוכות, ונודעה לה חולשה לוודקה. לבנה היחיד קראה יהונתן, אבל הוא היה מוכר יותר בכינוי צ’רדש שדבק בו מגיל רך. במושבה ריננו שהוא לא מזרעו של נפתלי כי אם של זאב. צ’רדש נעשה עורך דין מזן נדיר. כל כמה זמן הושעה רשיונו על התעללות בשופטים, בלקוחות, אי התייצבות במועד בבית המשפט, או ניהול לא תקין של תיקים. הסיבה על פי רוב היתה קושי להתגבר על נטייה כרונית להישאר במיטה. קרה שלא קם ממיטתו ימים שלמים, גודש מאפרות בזנבות סיגריות ועיניו בוהות בכותלי חדרו בבית הגדול. הוא נמשך לעניינים שברוח – מה שלא ניתן לומר על ארוֹל – והיה תענוג לפטפט אתו על כל נושא תחת השמש. אבל כבר באותם ימים רחוקים התקרבתי יותר לארוֹל. בחופש הגדול, כשבאתי למושבה, לא נפרדנו. ארוֹל התרחק מספרים, לא השתמש כיאות בסכין ומזלג, והעברית שבפיו היתה משובשת, בליל של אידיש, שפת שוּק וקללות דשנות ברוסית וערבית. בניגוד לאמו מיעט ללכת לקולנוע, אבל לא פסח על שום משחק של קבוצות הכדורגל המקומיות, את שתיהן אהד באותה מידה. בלילות הקיץ ישבנו מתחת לאקליפטוס שנורות חשמל דלקו בין ענפיו. מקהלות צרצרים הרעישו בשדות, ציפורי לילה צרחו. יללות תנים שהחרידו את התרנגולות בלוּל, מלוּוות בקירקורים ניחרים של צפרדעים ותיקתוקי מנוע באר בין הפרדסים, בקעו מבטן החשכה. באותם לילות במושבה גרר אותי ארוֹל לרחובות הריקים להביט בחלונות ראווה רדומים, לבלוש אחר זוגות שהתגפפו על ספסלים חבויים מתחת לחופת עצי הפיקוס בגן המייסדים, לקנות גלידה, גזוז, או צוּף, בקיוסק היחיד הפתוח עדיין, ברחוב הראשי, רחוב חובבי ציון, על יד בית הכנסת הגדול, שם נאספו חובבי הכדורגל של המושבה להתווכח בלהט על משחקי השבת שעברה ולהמר על משחקי השבת הבאה. חוסר מנוח היה התכונה הבולטת ביותר שהבחנתי בארוֹל עוד לפני שידעתי לנסח זאת לעצמי. ריחות לילות הקיץ במושבה, ריחות של עצי רימון, שסק, תפוח וגויאבה נקשרו בזכרוני לתכונתי זו.

שמה האמיתי של אמו היה לאה, אבל כולם קראו לה דולי, חוץ מלוֹלה שקראה לה בובה, או בובה’לה, בכפוף לנסיבות ולמצב הרוח. דולי היתה אשה גבוהה, גרומה, עם חיוך צחיח, דיבור תזזיתי הנוטה לעוקצנות, תנועות חפוזות ועיניים שלא היה אפשר להגדיר את צבען, אך מבטן היה ער ודרוך ואישוניהן תמיד בתזוזה. היא הזכירה לי חתולה בעשב שעיניה בולשות אחר קולות רחש, בכוננות מתמדת להסתער על טרפה או לברוח. בזכרוני היא לרוב במכנסי חאקי רחבים, חולצה משובצת ונעלי התעמלות לבנות, בלי גרביים וללא תכשיטים. היא לא עישנה והתרחקה מאלכוהול. אדיבותה כלפי היתה צוננת. גם כשניסתה לשדל אותי לטעום מפשטידת התרד שלה, שאהיה חזק כמו פופאי המלח, היתה בקולה נימת ציווי שעוררה בי מבוכה. לוֹלה לעומתה היתה אשה מתענגת שהרגישה נהדר בתוך עורה. את שמלותיה תפרה במכונת התפירה שהחזיקה בחדר השינה המשותף לה ולאריה, ובצאתה לרחובות הקיץ נהגה להניף שמשייה לבנה מעל ראשה, ובאמת קרני השמש לא השחיתו את צחוּת עורה, שגם בזקנתה יישאר חלק ורענן. בעיניים צחקניות הביטה בעיניך, במבט נינוח אך גם חודר כליות ולב, בלי לעורר בך אי נוחות, נותנת לך לחוש פיעפוע של חוֹם רך ממנה אליך. לאריה ולה לא היו ילדים, וזאת מבחירה, כי ילדים פוגמים באהבה. אני זוכר אותה בחצאית לבנה ארוכה ובחולצת מלמלה לבנה, במגבעת קש לבנה ובסנדלים לבנים שרצועותיהם נכרכו מעל קרסוליה, יוצאת עם אריה בשבת בבוקר לצוד פרפרים. בארון זכוכית בסלון הגדול שבקומת הקרקע של הבית הוצג לראווה אוסף הפרפרים שלהם, וליד כל מוצג שמו המדעי. היא לבשה לבן גם כאשר שוטטה בשדות נושאת כן ציור ותיבת צבעים ומכחולים. היא ציירה שדות קמה, עצי אקליפטוס, נרקיסים וכלניות, כולם שקויי אור קיצי.

אריה לא חסך במאמצים כדי שחייה יתנהלו בנועם ותפנוקים. אני זוכר את קולו העמוק מתגלגל בחדרי הבית הגדול ואת קולה העצלולי העונה לו. בעצתה התקין רמקול לעובדים בבית האריזה כדי שהמוזיקה המתנגנת מעל גבי התקליטים שבחרה תקל עליהם להתמסר בחשק רב יותר לברירת התפוזים, עטיפתם בנייר החיטוי ואריזתם בתוך ארגזי העץ למשלוח באוניות סוחר אל מעבר לים. בין הפרדסים התהלך אריה במגפיים גבוהים, במכנסי רכיבה בצבע בֶּז' ולראשו כובע שעם טרוֹפּי בצבע חאקי, אבל ברגע שחזר הביתה החליף לבגדי הרוגע שלוֹלה קנתה לו בנסיעותיה העונתיות לתל אביב. הנשפים שלהם במוצאי שבת היו גולת הכותרת בלילות הקיץ. אורות צבעוניים דלקו בחצר, ובסוכה המכוסה גפנים עמוסות אשכולות ענבים, שהדבורים המו סביבם בשעות היום והעטלפים בלילה, עמד שולחן עם פטיפון וערמת תקליטים. קטעי שיחות עולצות ופרצי צחוק ריחפו באוויר, צלילי אקורדיון, פסנתר וכינורות עלו מן התקליטים, שבחלקם היו שרוטים והמחט היתה נתקעת וחוזרת ונתקעת במהמורותיהם. אני זוכר את לולה רוקדת פעם עם אריה ופעם עם דולי, ואבנר עומד מן הצד, סיגריה שמוטה בקצה פיו, ומביט. אני זוכר אותה מושכת את ארוֹל לרקוד, מגפפת, מלטפת את תלתליו. ארוֹל, אחרי כמה פסיעות ריקוד, העווה פנים וחמק משם. ואני זוכר את הברק בעיני לולה המביטה אחריו ומתנבאת בקול שבּוּעוֹת צחוק מרשרשות בו, “זה הקטן גדול יהיה”, ודולי מטה אוזן ולא אומרת דבר, רק מגניבה מבט מהיר אל אבנר המעמיד פנים של לא רואה, לא שומע. באותן הזדמנויות נדירות שאבי בא למושבה, לרוב כדי להחזיר אותי הביתה בסוף החופש הגדול, לא בררו האחים בכרך באמצעים בתאוותם לגרור אותו למשחק קלפים. דרוכים, שטופי ציפייה שהנה סוף סוף יכו אותו שוק על ירך, ואפופי עשן הסיגרים של אבי, ישבו סביב שולחן הבריג'. למגינת לבם המשיך אבי לגרוף את הקופה, ולמרות שהאחים בכרך לא סלחו הם נאלצו להכיר בעליונותו עליהם פעם אחר פעם.

בבית הספר של המושבה דידה ארוֹל באדישות מכיתה לכיתה, הציון הממוצע בתעודתו היה מספיק בקושי. בהבעה, בדקדוק, בטבע, במקרא, בתולדות עם ישראל, בידיעת הארץ. אבל, ובהפתעה גמורה, כמעט טוב מאד בחשבון. כבר אז, עוד לפני שגיליתי כי נולד עם ראש לעסקים, שמתי לב לקשר שבין תושייתו והנטייה ההרפתקנית שלו ובין כישוריו בחשבון. קצת לפני הקיץ, ובלי שיגיד דבר לאיש, ניגש אל האיכר הזקן חנוך קרליבך, שזרע אבטיחים בחלקה שלו כדי להרגיש שהוא עוד בחיים וללא כל כוונה לאסוף את היבול, ואמר לו, “אדון קרליבך, אני קונה ממך את כל האבטיחים”. עיתוי הפגישה הזאת, שנערכה ביוזמת ארוֹל חודש לפני הבשלת האבטיחים במקשה המשתרעת על פני שני דונמים בפאתי המושבה, לא היה מקרי. האיכר הזקן הביט בילד של אבנר בכרך בחיוך זעוף, תוהה ולא יודע איך ינהג בו, ובעיקר חושש מתעלול של קונדס, אבל ארוֹל הצליח לשכנע אותו שיצליח לגייס את הסכום הסמלי שעליו סיכמו והם תקעו כף. כשהבשילו האבטיחים במקשה רתם ארוֹל סוס זקן לעגלה עזובה שלפני שנים נהג סבא נחום לצאת בה לפרדסיו – בינתיים שיפץ אותה וצבע את גלגלי העץ אדום לוהט ואת דפנותיו בצהוב צעקני – העמיס עליה את האבטיחים, הצטייד במאזניים חלודים שמצא במחסן הגרוטאות של נחום ובסכין ארוכה, ויצא לסובב ברחובות המושבה, מכריז בקולי קולות עד שגרונו ניחר, “אדום מתוק! על הסכין! לא טוב לא כסף!”

החופש הגדול התחיל והוא פינה לי מקום לידו על מושב עץ מוגבה, מרופד במרבד ישן, בקדמת העגלה. אני זוכר אותו בגופייה אפורה, מכנסי התעמלות מוטלאים, סנדלים מכוסי אבק וכובע קסקט, מושכות בידו האחת ובאחרת השוט שבו הצליף ליטף באחוריו של הסוס הזקן. מדי פעם עצר הסוס והפנה אלינו מבטי תמיהה, מתקשה להבין על מה ולמה נלקח מן השדה שבו קיווה להעביר את אחרית ימיו בליחוך עשבים יבשים ואולץ לשוטט שוב ברחובות המושבה שבהם משך בצעירותו עגלת נפט. נדף מארוֹל ריח של פרדסים ושדות, פרחי בר וברושים, ריח שבניגוד לאבי אני אהבתי. כשהעביר לי את המושכות חייך חיוך רחב למראה הנאתי. הוא בלם את הסוס בקריאת “הוֹיס!” וירד מן העגלה בניתור זריז, קשר את המושכות ליצול ופתח במופע שלו לנשים שהתקהלו סביב העגלה, טופח טפיחות קלות על האבטיח שנבחר, מריח בו, לופת אותו ומקרב לאוזניו להקשיב לרחשיו, ומסמן באצבעותיו המלצה נמרצת. ללקוחה ספקנית חצב באבטיח פלח דמוי משולש. נעץ בו את הסכין והגיש לה לטעימה. לפנות ערב ניפנף לעיני ארנק תפוח משטרות כסף וצילצל במטבעות שבכיסו כדי לעורר את התפעלותי, לא רק מן השלל, גם מן התנופה והבִּטחה שבהן שבה את לב הקונים. הוא טיפח סגנון והוכיח לכל מי שהיה אכפת לו לדעת את כוחו למכור כל מה שירצה. כנראה כבר אז התחיל ליישב חשבון עם אביו שכשרונותיו הדלים במסחר היו מושא לבוּזה של אמו, כבר אז הבהיר לאמו כמה היא שוגה כשהיא מכנה את בנה אפס אפסים.

אילו היה נסיוני עשיר יותר באותם ימים הייתי מזהה בו סימן היכר ייחודי, כי כבר אז הוכיח ארוֹל שביכולתו להיות אדון לגורלו וככל שזה נוגע לו כל גבול מונח על מקומו כדי שיחצוהו. יתרה מכך, הכסף כשלעצמו אינו המטרה, ויש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. וכבר אז, בפזרנותו ובקלילותה הוצפן לקח.

הוא ביקש שאבוא אתו. התפלאתי שלא פנה לתחנת האוטובוס אלא משך הלאה אל גן המייסדים. ברחבה שלפני הגן עצר על יד נהג שמן שנשען על כנף של טקסי שחור ועסק בציד זבובים בשיטה ערמומית, מזמין אותם לטייל בנחת על כף ידו ומוחץ אותם במכה אדירה בכפו האחרת. הוא הטיל בנו מבט חשדני מעיני העורב שלו כשארוֹל התעניין אם הוא פנוי להסיע אותנו לתל אביב. “בן כמה אתה, ילד?” שאל, וארוֹל אמר, “שתים עשרה”. הנהג הצר את עיניו. “בורחים מהבית?” ארוֹל אמר, “אדוני, אם אתה לא פנוי נמצא טקסי אחר”. הוא משך בידי, “בוא נזוז, גדי”. “רגע רגע”, קרא הנהג, “ואיך חשבתם לשלם?” ארוֹל הכניס יד לכיסו ושלף חופן שטרות כסף. הנהג גילה עניין רב יותר. “מאיפה לך?” שאל. “לא שמעת על הבנק שנשדד הבוקר?” השיב לו ארוֹל. הנהג אמר, “תיכנסו”, ופתח לו את דלת הטקסי. נכנסנו וישבנו מאחור. הנהג הביט בנו דרך הראי. “לאן?” וארוֹל, בלי להתייעץ בי, אמר, “לים”. הנהג אמר, “לים? דווקא לים?” וארוֹל אמר, “הלוֹ, קושיות שואלים בליל הסדר. אני אוסיף לך לירה אם תשתוק מעכשיו עד שנגיע”. הנהג התניע את הטקסי וניענע ראשו, ממלמל, “אם היה לי אחד פַספוּס כמוך, ישר הייתי מכניס לו שני פליקים, שיֵדע”. ארוֹל נשען לאחור על מושב העור. “לא מאוחר, עוד תוכל לעשות אותו. אתה עוד צעיר. ובינתיים תסתכל בכביש, שלא תעשה לנו תאונה”. בפינת אלנבי והירקון הורה לנהג לעצור, קילף מן הצרור שהעלה מכיסו מה שהנהג דרש והוסיף לירה דמי שתיקה. ממול, במרחק צעדים ספורים, השתרע ים רוגע בשמש הצהריים, וכמו תמיד ריח הגלים המתגלגלים אל החוף היה געגוע שננעץ בלב כמו פגיון.

האשה שישבה על הכורסה הישנה מתחת לעמודים מול הכניסה למלון נידנדה באוויר שתי רגליים עבות שלא הצליחו לגעת באבני המרצפת ומפלי בשרה פירכסו כשהביטה בארוֹל שנעמד מולה ושאל, “יש גם יותר צעירות ממך?” האשה פקחה עליו זוג עיניים. “'סתלק מכאן, חתכת חצוף. לך שחק בבובות”. ארוֹל אמר, “יש לי כסף”. הצמידים קישקשו על זרועה של האשה כשהניפה אותה באוויר. “רוץ הביתה, ילד! תביא הנה ת’אבא שלך”. ארוֹל אמר, “אבא שלי לא צריך פרות”. האשה ירקה וקיללה, מתאמצת לקום מן הכורסה, וגידופיה דלקו אחרינו כשחמקנו משם. היה לבתי המלון על המדרכה שלאורכה פסענו ריח נפתל שדיגדג בבטני כמו קינמון והעביר בי בילבול ומועקה. בכניסה לבית המלון השלישי ישבו שתי בחורות על כיסאות קלועים. אחת בשׂער שחור והשנייה בשער בהיר, ושתיהן במכנסיים קצרצקים ונעלי עקב דק גבוה. זו עישנה סיגריה מחפיסה עם ציור של מלח אנגלי, וזו לעסה מסטיק. שפתיהן הבהיקו באודם לח וריסי עיניהן הושחרו חזק. הן נהנו משיחה בטלה בצל קמרון העמודים ברוח הקלה שבאה מן הים, וגם מהן עלה ריח הקינמון. ארוֹל נעצר לידן, אני נשארתי מאחור. זו עם השער השחור שלחה את ידה להפשיל תלתלים שגלשו על עיניה והסתכלה בארוֹל מנפחת בלון מסטיק, והשנייה, בהירת השער, שאלה, “חביבי, יש לך מספיק בשביל שניכם?” הוא הוציא את חבילת השטרות מכיס המכנסיים וניפנף בה מול פניו. “יספיק לך?” היא הושיטה יד אל הכסף, אבל הוא החזיק בכסף חזק. “אוהו”, אמרה, “אתה עשיר היום. שים לב שאני לא שואלת אותך את מי כייסת”. ארוֹל אמר, “תשאלי תשאלי”. זו עם השׂער השחור פוצצה את הבלון ושייריו נדבקו לשפתיה. היא שאלה, “באיזה עסקים, אדוני, אם מותר לדעת? נפט? יהלומים?” וארוֹל אמר, “אבטיחים”. בהירת השער פלטה טבעת עשן. “אבטיחים? ואתה כבר היית עם אשה?” ארוֹל הניד בראשו. היא אמרה, “אז יעלה לך כפליים. אנחנו לוקחות גם בעד שכר לימוד”. ארוֹל משך בכתפיו, “לא אכפת לי”. והיא שאלה, “על מי משתינו מתחשק לך?” ארוֹל העביר את מבטו מזו לזו. פחדתי שיגיד, “על שתיכן”, אבל הוא הביט בי ואמר, “במי אתה בוחר, גדי?” משכתי בכתפי. “אני לא בוחר. אני הולך לים”. מבטו לא הרפה ממני. “אני מזמין”, אמר. “תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי. אני הולך לים”, אמרתי. השחרחורת אמרה, “גדי, בוא הנה, חביבי. מה יש לך לפחד. יהיה לך נחמד”. אמרתי, “לא אכפת לי, אני הולך לים”. ארוֹל התלבט. “כמה זה יקח?” שאל את הבהירה. היא מעכה את בדל הסיגריה במאפרה ואמרה, “אני לא ממהרת, חביבי. אני לא רואה כאן תור. אתה בעצמך ממהר?” ארוֹל קרא אלי, “חכה לי בים”. הבהירה קמה ונכנסה פנימה אוחזת בידה את קופסת הסיגריות וארוֹל הלך אחריה. השחרחורת חייכה אלי, “כשתהיה מוכן תמצא אותי כאן. תשאל על קלרה”. שוב הסיטה את התלתל מעינה. ואז הושיטה את ידה. כשלחצתי את ידה אמרה, “נעים מאד גדי. רק תשתדל שזה לא יקח הרבה. כי אני רואה שאתה כבר כמעט מוכן”.

ירדתי לשפת הים. חלצתי את סנדלי ובוססתי יחף בחול הלוהט. התמקמתי לא רחוק מאשה אחת עם שלושה ילדים שישבו בצל שמשייה גדולה עם סל פירות ותרמוס וזללו ענבים. השארתי את הסנדלים ונכנסתי למים. כשהבטתי אחורנית ראיתי את המציל יושב למעלה בסוכה. מגבעת קש שמוטה לו על המצח, משרוקית כסף נוצצת על החזה. בגלל משקפי השמש שהסתירו את עיניו לא היה ברור על מי הוא מסתכל, אבל לי היתה הרגשה שמבטו נח עלי ושהוא מנחש מאיפה אני בא ולמי אני מחכה. כשיצאתי מן המים עבר על ידי בחור שזוף. תלתליו פרצו בפראות משולי כובעו, סנדליו שקעו בחול וגבו הוטה תחת נטל ארגז אסקימו שנתלה ברצועת עור על כתפו. קניתי לימון, קילפתי את הנייר הדביק והתיישבתי על החול במקום שהנחתי את הסנדלים. הבטתי אל הים וחשבתי על ארוֹל ועל הכישרון שלו להפתיע אותי. אף על פי שהיה צעיר ממני בשנה הקדים אותי כמעט בכל.

כשבא וישב לידי הסתכלתי בו מקרוב. התאפקתי מלשאול אותו איך היה ומה למד, אם כבר שילם שכר לימוד. הוא חפן חול והגרגרים ניגרו בסילונים זהובים דקים בין אצבעותיו. “שושנה, זו הבלונדינית”, אמר, “סיפרה לי על צועני משכונת התקווה שמקעקע פרצופים על הזרוע. נשאר לנו כסף. חשבתי נלך אליו. יקעקע לך את הפרצוף שלי, ולי את הפרצוף שלך”. אמרתי, “אני שונא שדוקרים אותי”. הוא אמר, “אז נמצא דרך אחרת”. אמרתי, “לא חסרות דרכים”. לא חסרו, ועוד באותו יום הגענו לגרוש האחרון. לא שאלתי איך היה עם הזונה שושנה והוא לא התרברב בה. היא היתה הראשונה, וכבר ידעתי שלא תהיה האחרונה.

מה שלא ידעתי הוא שזה הקיץ האחרון שלנו במושבה. היו סימנים, אלא שלא ייחסתי להם חשיבות. המחדלים הכספיים של אבנר והעקיצות הארסיות של דולי נטווּ מזמן לתוך ההווי הציורי בבית הגדול. אף אחד, כולל אבי, לא ציפה שאבנר יקום ויעשה מעשה. והנה יום בהיר אחד נדהמנו לשמוע שאבנר מכר לאריה את חלקו בפרדסים, קיבל מה שהגיע לו בעד חלקו בבית הגדול, ארז את חפציו ועזב עם דולי, ארוֹל ודינה. כל מיני שמועות עשו להן כנפיים. לא היה ברור אם נהג כך מפני שסוף סוף אסף אומץ לחתוך את הקשר הסבוך עם אריה ולוֹלה, או מסיבה אחרת. לבו של אבנר היה במקום הנכון, וכמו דודו שמשון אהב את החיים הטובים, אלא שמשום מה אף פעם לא עשה את זה כמו שצריך וכך אירע שרוב כספו התבזבז על בילויים ועסקים שכשלו. במה שנשאר קנה משאית והצטרף לחברת הובלה. לצדו בתא הנהג החזיק דלי מלא חצץ, ואם נתקל בכביש באיזה נהג שהפריע לו רגם אותו בחצץ. יום אחד בכביש הראשי עקף אותו נהג טקסי ועשה לעברו תנועה מגונה באצבעו. אבנר הדביק אותו ועצר את המשאית לפניו, חוסם את דרכו ולא נותן לו לחמוק ימינה או שמאלה. הוא ירד מתאו, ודרך החלון הפתוח של הטקסי שבר לנהג את אצבעו בלי לומר דבר. אחר כך חזר למשאית והמשיך בדרכו, מפזם בקול רם אחד משירי הרחוב שחיבב. דולי לא סלחה לו על שהרחיק אותה מאריה ולוֹלה ואת זעמה פרקה על ארוֹל, בעוד שאת אהבתה הרעיפה על דינה אחותו הצעירה. אלא שכמה שהשתדלה, דולי לא יכלה להוציא את ארוֹל מכליו. הוא לא חמל עליה, גם לא בז לה. הוא פשוט התעלם ממנה. פעם הפתיע אותי באמירה שלא הייתי מייחס לו, “אני מקנא בך. לך אין צרה כזאת”. לא עניתי לו. מבחינתי הנושא היה בטל. אמי יצאה מחיי בינקותי. לא הכרתי אותה ולא אכיר. אין לי שום זיכרון ממנה, ולא רצון לדעת. שמה לא צץ אף פעם בשיחותי עם אבי.

עוד לפני שהתגלגל לחיל הים דבקה בארוֹל תווית של רודף שמלות. הוא היה נאה, זקוף, במתכונת הבכרכים מן המושבה, ועם שיניים מקסימות, גומות חן ושפם דקיק. בכל פעם שבא לחנות לפגוש אותי נתלתה על זרועו אחת אחרת. אבי ידע על החיבה שאני רוחש לו ונזהר מללגלג עליו בנוכחותי. ההתעניינות של אבי בקרוביו שבמושבה לא תמיד נבעה מיצר של ביטול, ואף פעם לא היתה רחוקה מכך. הקרתנות שלהם שיעשעה אותו. אל נחום אחיו התייחס בסלחנות כמי שאין לצפות ממנו ליותר, כי מסיבות עמומות, ולמרות שיצאו לאוויר העולם מאותו רחם, כך הואיל האל הטוב לברוא אותו, ועם כוח עליון, כידוע, אין ויכוח. פעם קנה ב.מ.וו. חדשה, נסע בה יומיים, חזר לסוכנות הרכב והשליך את המפתחות על הדלפק. “לא מעוניין בה. צפוף לי”. סוכן הרכב טלפן אלי. “מה חושב לו אביך? מכונית חדשה זה לא גרביים או קומקום שאפשר להחליף אחרי יומיים”. כשאבי היה מחליט, שום כלום לא הזיז אותו מדעתו והם נאלצו למסור לו רכב מרווח יותר ובאותו מחיר. אבי ציפה באורך רוח לסיפורים שלי על ארוֹל, כי הבכרך הזה מן המושבה סיקרן אותו. הוא דבר באמונתו שארוֹל הוא הבן של אריה ולא של אבנר. “גדי”, אמר לי אבי, שמשון בכרך, בוודאות, “מי שעיניו בראשו רואה מיד ששני אלה דומים כמו שני גרגרי תירס מאותו קלח”. בחיל הים התיידד ארוֹל עם בחור חיפאי בשם ליאון בכר. אביו ויקטור סחר בתכשיטים על הכרמל, כשלוחה של משפחת בכר הנודעת מז’נווה. עם שיחרורו מהצבא יצא ליאון לז’נווה להשתלב בעסקי המשפחה. בהתחלה הועסק בחנויות התכשיטים, אחר כך באחד ממלונותיהם, עד שקוּדם לסחר במצרכי יסוד שבהם עשו הבכרים מז’נווה את עיקר הונם. הוא עמד בקשר עם ארוֹל. הם החליפו גלויות, כנראה ברוח הגלויות שקיבלתי מארוֹל מפורטסמות, לשם הוטס עם שאר הצוללנים, כל אחת מהן פסקה קצרה שעלה ממנה צליל של רברבנות מרומזת – בגבולות המותר מבחינת חובת שמירת סודות צבאיים – בנוגע לנשים מקומיות ופאבים. הגיעו גם גלויות מסקוטלנד, לשם יצאה הצוללת לאימונים. אחרי האסון טילפן להרגיע אותי בלי לפרט מדוע נעדר מן ההפלגה הגורלית, זאת גילה לי מאוחר יותר. לאחר שהוחזר לארץ ריצה את עונשו במחבוש צבאי עד לשיחרורו. תקופת מה התהלך בחלל ריק, לא מאוּפָּס. ניסיתי לדובב אותו, אבל רק כעבור זמן נפתח לדבר באריכות על מה שקרה. החודשים הארוכים בפורטסמות, הניסויים בתעלה האנגלית, האימונים בסקוטלנד, השיבה לפורטסמות, ההיערכוּת להפלגה הביתה וההתכתשות הטיפשית עם הקצין השחצן ממש לפני ההפלגה, שנגמרה בסנוקרת שהשכיבה את הקצין. קור כלבים שרר שם באותו יום בינואר. האנגלים הרכיבו את שלט העץ עם שֵם הצוללת כשהוא הפוך, אות מבשר רע. הוא עמד על החוף והביט. הרב בירך את הצוות, תזמורת צבאית ניגנה את ההימנון. על המזח התאספו קרובי משפחה ותושבים מקומיים שבאו לטקס. הוא ראה את חבריו צוללים ליד דופנות הצוללת לוודא שלא הוצמדו אליהן מוקשים ונופף יד אל העומדים במסדר על הסיפון. לא ידעתי אם קיבל ייעוץ נפשי, הוא לא גילה ואני לא שאלתי. קרוב לוודאי שהתעשת ונחלץ מן המשבר בכוחות עצמו. הוא מילמל משהו על תחושה פנימית שלפיה יד הגורל – לא במקרה מנע את לשונו משימוש במלה מזל – היא שגרמה לו להסתבך בקטטה ההיא, כדי שיישאר בחיים ויוכל לבצע את המשימה המוטלת עליו. משימה היתה מלה שכשיצאה מפיו צרמה, ואני זקפתי גבה. הוא לא הבהיר. ספק אם הוא עצמו ידע, אבל התחושה שחייו ניתנו לו במתנה וכי חלה עליו חובת ההוכחה שהמתנה מוצדקת היא זו שחילצה אותו מן השרטון והדריכה אותו מאז. הוא התלבש יפה, ביקר אצל הספָּר הנכון, אולם רוב הזמן הלך בטל. פה ושם תפס מישהי, ולא בחל בנשואות. כסף־כיס השיג בעבודות מזדמנות, שום דבר רציני. בשום עיסוק לא התמיד. דולי רטנה, יודעת מראש שכל תוכחותיה ייתקלו בגיחוך משועשע. כשהצגתי לו יום אחד את השאלה האווילית, “ארוֹל, מה יהיה?” השיב לי בחיוך סלחני, “בחייך, גדי. מה אתה דואג. תעיף מבט. יופי של יום. השמש זורחת. השיטה פורחת”.

השיטה פרחה. גם הזמן.

כשליאון בכר הזמין אותו לז’נווה, ארוֹל ארז מזוודה קטנה ולמחרת טס. ליאון הפגיש אותו עם אדמונד בכר, ראש המשפחה, שנודע בטביעת עינו, ולאחר שיחת היכרות קצרה בחר לבחון את כוחו בסחר במצרכי יסוד. את בקיאותו בסודות המקצוע ארוֹל הדגים עוד בנערותו, בתקופת האבטיחים. החוכמה כולה, על רגל אחת, מתמצית בזיהוי שוק שמורגש בו מחסור במצרך מסוים ועל כן מחירו גבוה, ובהעברתו לשם משוק שבו נמצא המצרך הזה בשפע ועל כן מחירו נמוך. בהתחלה סחר בבוטנים, פולי קקאו וקפה מניגריה. הוא יצא לשטח בג’יפ עם מזוודה גדושה בשטרות כסף, הצביע על עץ רחוק ואמר למקומיים, “כל מה שצומח מכאן עד שם הוא שלי. חצי מזוודה אתם מקבלים עכשיו. בעוד חודשיים, אני חוזר ואוסף את היבול ואתם מקבלים את החצי השני”.

עד מהרה התברר לאדמונד בכר שההימור על ארוֹלת משתלם, ומאחר שידע לתגמל את האנשים הראויים ולקדם אותם זכה ארוֹל להחזר הוצאות ביד נדיבה ולשכר גבוה יחסית. ובאותה מהירות שהכסף זרם לכיסו ארוֹל נפטר ממנו. בזמן שעמד לרשותו עד לאיסוף היבול והובלתו לאוניית המטען הלך לזונות ושתה ויסקי, לפעמים עד אובדן חושים. שנתיים אחר כך, כשביקרתי אצלו, עמד לפנַי אדם שפיטפט צרפתית רהוטה, שהאנגלית התגלגלה על לשונו בקלילות טבעית, שהידר בלבושו כחבר בית הלורדים. כשנכנסנו לחנות בגדים והיתה שם חולצה שמשכה את עיניו הצביע עליה והורה לזבן לארוז לו את כל המדף. תוך דקות ספורות נפרד ממאות לירות שטרלינג. הוא התאכסן בסוויטות־פאר במלונות הילטון וטס במחלקה הראשונה. את העידון ספג מבני משפחת בכר, אלא שאצלו הברק היה שונה. קרה שמעד, אך רק בגלל לגימה יתרה. לילה אחד הכיר מישהי בבר תל־אביבי והציע לה לבוא אתו לניגריה. למחרת בבוקר התעורר במטוס ולצדו אשה מכוערת להחריד המתרפקת עליו. “מי את? מה את עושה כאן?” שאל, וזו ענתה, “הזמנת אותי לטוס אתך”. למזלו, בניגריה חשק בה אחד הלבנים וארוֹל מיהר להעביר לו אותה ונפטר ממנה בלי סיבוכים.

ציירתי אותו בדמיוני חוצה את היבשת השחורה לאורכה ולרוחבה, מדדה בג’יפ או במטוס קל, נושא ונותן עם המקומיים, עם טייסים ורבי חובלים. ודאי היה טוב בזה, ולא רק בזכותו חזותו והמזג הידידותי הקוסם לבריות. ודאי השתפר עם הזמן, טיפח סגנון, ליטש את גינוניו. הבכרים של ז’נווה התפעלו, הבנתני מדבריו כשעידכן אותי בטלפון. הוא הזמין אותי לבקר אצלו וליהנות מיחידת המגורים שאדמונד בכר העמיד לרשותו באחד מבתי המלון שלו. אני זוכר את צחוקו למראה פליאתי כשפתחתי את המקרר ומצאתי בו שני פריטים בלבד: בקבוק שמפניה וקופסת קוויאר. הוא נמשך לנוצץ שז’נווה הציעה, אלא שדבר מן ההצע התרבותי שלה לא נכלל בתפריט חייו שם. הוא לא לבש אריג אם לא היה מכותנה, משי, פשתן או ווּאַל. פעם, כשטסתי אתו, שפכה הדיילת בשוגג מיץ עגבניות על חולצתו בגלל טלטלה פתאומית של המטוס. זו היתה הפעם הראשונה שלבש את החולצה הזאת. בחניית הביניים בפאריז קנה כותונת חדשה בדיוטי פרי, ובשירותים פשט את החולצה המוכתמת, השליך אותה לפח ולבש את הכותונת שקנה. הוצאתי את החולצה מן הפח וכיבסתי אותה, הכתם נעלם ולבשתי אותה שנתיים. אני מתמצא בערכם של חפצים, החולצה הזאת עלתה לו יותר ממאה דולר. עוד דבר שגיליתי כשנלוויתי אליו לקניות – הוא הסכים לקבל עודף רק בשטרות כסף, הוא תיעב את צילצול המטבעות ואהב להקל על כיסיו. על הכל, דבק בנטייתו לא להתקשר לאף פריט, אף קניין. כשנפרד ממישהי קם ועזב כשרק בגדיו עליו, משאיר מאחור ללא הנד עפעף חפצים יקרי ערך. פזרנותו היתה בעיניו עניין מובן מאליו. פעם הכיר מישהי באחד הבוטיקים בכיכר המדינה. הם החליפו שני משפטים וחיוך. למחרת שלח לה מאתיים ורדים אנונימיים ולא טרח לפתֵח קשר.

באחד מביקורי אצלו רמז לו אדמונד בכר שהוא מעוניין לפגוש אותי. ביום שטסתי באתי למשרדו. אדמונד בכר קיבל אותי בתערובת משכרת של גינונים מזרחיים ואירופיים, ועם זאת בצניעות טבעית, כיאה למי שפטור מן הצורך להוכיח מה הוא שווה. כל רגע בלוח הזמנים שלו היה מחושב, לא היתה לו סיבה מיוחדת לפגוש אותי מלבד ההיכרות עצמה עם קרובי משפחתו של ארוֹל ואיזה רצון תמוה להראות שהוא חפץ ביקרו. הדלקתי סיגר במצית זהב יפהפה שהיה מונח על השולחן ואמרתי, “הצעצוע הזה בסכנה. מי שאצבעותיו זריזות ישלשל אותו לכיסו בקלות”. מארחי חייך לעצמו מתחת לשפמו המדיף ניחוח סיגרים יקרים והחריש, מביט ממני והלאה החוצה מן החלון, אל סילון המים שנזרק בתנופה לגובה רב מן המזרקה שבתוך האגם. כמחווה של חיבה הורה לנהגו להסיע אותי לנמל התעופה. נדהמתי כשהחליט ברגע האחרון להצטרף. בעת שנפרד ממני בפתח הטרמינל הושיט לי את ידו ואמר בצרפתית, “משהו בשבילך, גדי”, והחליק חפץ נוקשה לכיס הז’אקט שלי. במטוס מיששתי את כיסי והוצאתי מתוכו את מצית הזהב. אבי, משועשע מן האנקדוטה הזאת, חיווה את דעתו, “אדמונד בכר לא היה מוכרח, אבל הוא קנה אותך בזול. וגם הוכיח לך שהוא קורא אותך חד וחלק”. המצית הזה, הנושא את ראשי התיבות של שמו, עוד מקשט את השולחן שעליו אני כותב דברים אלה.

אדמונד בכר עקב בעניין אחר התרקמות הקשר בין בתו היפה שרה וארוֹל, מופתע מבחירתה בארוֹל. שרה נודעה בבררנותה, לא היה מחזר שלא מצאה בו דופי, אבל הוא בחר לא להתערב. ארוֹל היה גבר מושך, נשים ביקשו את קרבתו, ועם הזמן בלט עוד יותר לעין דמיונו לשחקן הקולנוע שעל שמו לכאורה נקרא. ברגעים אינטימיים ליבבה אותו שרה בכינוי החמדה ‘ארוֹל פלין שלי’. נוצר ביניהם הקליק המפורסם ואדמונד בכר נתן את ברכתו. למזלה של שרה, אצלה הקליק לא ארך הרבה. ברגע של פיכחון זיהתה את המשגה שעמדה לעשות. היא לא ביזבזה זמן על לבטים. אדריכל צרפתי בשם קלוד לוי התאהב בה והיא השיבה לו אהבה. נקבע תאריך, הוחלט על מקום, נשלחו הזמנות. זה היה אמור להיות מאורע בולט בחיי הקהילה בז’נווה. לא בכל יום משיא אדמונד בכר את בתו. ומי מופיע אצלי ערב אחד בתל אביב יומיים לפני המאורע הגדול, מי אם לא ארוֹל בכרך. וכתרנגול שמוט כרבולת, משמיע באוזני אקורד צורם שמעולם לא הייתי מצפה לשמוע מפיו, “שרה היא אהבת חיי, נשמת אפי, אני אחסל את הקלוד הזה, אני הולך לפוצץ להם את המופע!” אמרתי לו, “ארוֹל, בחייך. רד מזה. על מי אתה עובד ברפליקות האלה שסחבת מאיזה סרט נדוש? אתה לא באמת אוהב אותה. אני ואתה, וגם היא, יודעים את זה”. פתחתי בקבוק ויסקי וארוֹל חיסל אותו. שלושה ימים בכה על צווארי בדמעות שליש וזה עבר לו.

לא הרבה אחרי זה, במהלך נסיעת עסקים, נקלע בראש השנה לפראג. מה עושה יהודי בפראג בראש השנה, הולך לבית הכנסת, ושם, בעזרת יד הגורל, פגש את דבורה, בתו של רופא מדרום אפריקה בשם סיריל בינשטוק שחי בפראג, בְּרוּנֶטית מהממת עם שׂער חוּם גולש, גומות חן ענקיות ועיניים מתגרות. היא טיפחה ציפיות בתחום הג’אז ומשום מה האמינה שתוכל לקבל מארוֹל את התמיכה שחסרה לה מילדוּת בגלל חדלונם הרגשי של הוריה. הם השתקעו באמסטרדם וברוטרדם, משם ניהל ארוֹל את עסקיו כנציגו של אדמונד בכר. ואז, כמו הנחש מ’בראשית', השיאה אותו. “למה להיות עבד של אדמונד? במקום להעשיר אותו, תעשיר אותנו”. ארוֹל התפתה ונעשה אדון לעצמו, בלי הגיבוי המוצק של המשרד הראשי בז’נווה ועל כל מה שהיה כרוך בצעד זה לטוב ולרע. אדמונד בכר נתן לו את ברכת הדרך וכג’נטלמן אמיתי הבטיח שתמיד יוכל לסמוך עליו.

אחרי זה עברו לווילה שכורה בהרצליה פיתוח. ילדים לא היו, היה כלב. בגלל חיידק נבזי שנטפל למיתרי הקול שלה והטיל בה מום נאלצה דבורה לזנוח את החלום להיות זמרת ג’אז. כתחליף, התמכרה לבניית אוסף מדהים של הקלטות נדירות שאזלו מזמן. בכל פעם שהתחשק לי לשמוע את בילי הולידיי או בסי סמית באתי אליהם לקונצרט פרטי. ארוֹל התהלך בינינו מדיף ארוֹמה נוכרית, לבושו בולט מדי בנוף המקומי, הניבים והמונחים השגורים בפיו רסיסים מעולם אחר. אבנר אביו לא היה בחיים, ואת דולי אמו וקרוביו במושבה לא טרח לפגוש, ומפני שהוקיר את רגליו מאירועים משפחתיים נחשב מתנשא. עם אחותו דינה החליף מלים מעטות בטלפון. הוא ודבורה אהבו לבלות אתי ועם בת זוגי באותם ימים. פעם, כשהיינו אתם בבילוי משותף במלון המלך דוד והם עמדו לעלות לסוויטה שלהם, שאלתי בצחוק, “הולכים לעשות אהבה?” דבורה ענתה, “כן”. אמרתי, “אני רוצה לראות”. והיא אמרה, “אז קדימה, תזדרז אם אתה רוצה להספיק. זה נגמר בחמש שניות”. הגנבתי מבט אל ארוֹל. גיחוך קל ריחף על השפם הדק, עיניו נשלחו מעבר לי לנקודה סמויה בחלל. לא ציפיתי שיואיל להגיב. הם אהבו לרדת ללובי בשלוש לפנות בוקר, פונים לעובדי המלון באידיש ומשנים את מערך הריהוט. לקראת הצהריים ארוֹל היה מכריז, “איפשהו על פני הגלובוס השמש שוקעת. אפשר להתחיל לשתות”.

כשחזר לגור בארץ הרחיב את פעילותו גם לסחר נשק, וכל זאת בלי למשוך את ידיו מסחורות שהתמחה בהן בשווקי העולם – בוטנים, קקאו וקפה. יום אחד יצא לברזיל, קנה שם עשרות טונות של פולי קפה וכבר עמד לשנע את הסחורה לאנטוורפן כשנודע לו שבבורסה של שיקגו צנח בן לילה מחיר הקפה צניחה דרמתית בגלל שווקים מוצפים. אם ידבק בתכניתו ייגרמו לו הפסדים אדירים. אדם אחר היה מאבד עשתונות. לא כן ארוֹל. רגעי משבר היו כר מחיה לתושייתו. מיד איתר ספינה נושאת דגל יווני ובעזרת השלמונים הנכונים סגר עם רב החובל. זה יציף את ספינתו במים. או שתטבע על מטענה, או שהמטען יושחת. כך או כך, עם תשלום הפיצויים מחברת הביטוח שניהם, ארוֹל ורב החובל, יֵצאו נשכרים.

בערך באותו זמן קנה בניגריה יבול בוטנים בגידול, שהועיד לשוק האמריקאי, כי מסיבות התלויות באקלים יבול הבוטנים במדינות הדרום לא עלה יפה ונוצר ביקוש. קרה שבדיוק אז היה זקוק בדחיפות לתזרים מזומנים. אפשר שאדמונד בכר לא היה יכול לעזור, ואפשר שארוֹל קיווה להתגבר על הקושי בכוחות עצמו. בין כך ובין כך נגרר למעשה שחושיו הבריאים פסלו עד אז. בעסקה חשאית מכר את היבול שהובטח לעמיתיו האמריקאים גם לקונים אחרים. אילו משל בלשונו אפשר שהיה מוֹצֵא מוֹצָא מן הסבך שלתוכו נקלע במכירה כפולה זו. אבל ערב אחד, תוך כדי לגימה מופרזת עם אותם עמיתים אמריקאים, שאל אם יוכלו לתת לו ארכה לאספקת הסחורה. כשביקשו לדעת מדוע דרושה לו ארכה, הודה שמכר פעמיים את כתב האשראי שלו. בני שיחו הכירו את הלצון שלו והניחו שהוא מתבדח. ליתר ביטחון ערכו בדיקה, ובבדיקה התברר שדיבר אמת. הוא הוזמן למשרדם ושם, באדיבות וביובש ענייני, כדרכם של סוחרים מן הליגה הזאת, הבהירו לו, “לא נגיש תביעה נגדך, ארוֹל. אבל ברור לך שבאמריקה אתה שרוף. איש לא יתקרב אליך כאן”. כך איבד ארוֹל בן רגע את אמינותו בגדול בשווקים. הוא סיפר לי על כך כשישבנו לילה אחד בבר תל אביבי והוסיף, “יצא לי לא מזמן לראות סרט ישן של המפרי בוגרט. לא מי יודע מה. אבל באיזה מקום בו הכריז בוגרט, ‘יש עלי קללה אינדיאנית, אני לא יכול לנצח’. אני יכול להבטיח לך, גדי, מה שלא יהיה, ממני לא תשמע הכרזה כזאת”. ובאמת, תוך זמן קצר התאושש גם מן המכה הזאת. הוא פקח עיניים והביט סביב. לא תוכל להוליך שולל את כל העולם כל הזמן, אבל העולם גדול והשעה היתה כשרה להתמקם בשווקים מתעוררים. למשל, השוק הרוסי. ממילא פחת העניין שלו בבוטנים, פולי קקאו וקפה. הגיע הזמן לנוע הלאה.

בינתיים ודבורה, שבין כה וכה לא מצאה סיבה להתפעל מחיי האהבה שלהם, הרגישה נטושה לגמרי כשהיה בנסיעות. ראיתי את היבהוב הנורית האדומה. הזהרתי אותו. ארוֹל משך בכתפיו, שאנן כדרכו, ואמר, “שתעשה מה שתרצה, היא ילדה גדולה”. ולא היה לו את מי להאשים מלבד עצמו כשחזר יום אחד מנסיעה ומצא בית ריק. במטבח, על השיש, חיכה לו פתק. “זהו זה. הכרתי גבר נחמד. אני עוזבת”. ילדים לא היו, לא רכוש משותף, הכל היה שכוּר. היא לקחה את הכלב ואת אוסף הג’אז שלה והלכה. ושוב בא ארוֹל לבכות על צווארי, ושוב עלה לי הסיפור הזה בבקבוק ויסקי.

לא דאגתי לו. כבר ידעתי, אצלו שברון לב מסתכם באפיזודה המתבטאת בלא יותר משלושה ימי שתייה מרוכזת, דמעות ושינה טרופה. ביום הרביעי, ובנחרצות אופיינית, טס לרוסיה ומילא מטוס תובלה ענק מעודפי הצבא הרוסי בחביות דלק שרכש בחצי חינם, והטיס אותו לאפריקה. במהלך הטיסה ישב בתא הטייסים, גם הם מעודפי הצבא הרוסי, ושר אתם שירים רוסיים. באביג’אן מכר את הדלק ברווח גדול ומילא את בטן המטוס בשקי חיטה. בגלל הפתעות אקלימיות שררה ברוסיה בצורת כבדה והיה מחסור בחיטה. הוא חזר באותו מטוס, יושב עם הטייסים והפעם מלמד אותם שירים עבריים שזכר מימי ילדותו במושבה. מאתיים אלף דולר גרף בעסקה חפוזה זו. שבוע אחר כך נחת בנתב"ג באותו מטוס והעמיס בו ג’יפים ומקלעים חדשים מתוצרת התעשיה הצבאית שהוזמנו בתיווכו על ידי אחד מנשיאי אפריקה. הוא מצא רגע לקפוץ אלי לקפה ולגלגל סיפורים על אביג’אן, בסיסו העיקרי ביבשת, שם התיידד עם עמיל־מכס מקומי שהיה לאיש־אמונו וטיפל במסירות בענייניו. ושום מלה על דבורה. לא אז ולא מאז.

קצת לפני חג המולד הזמין אותי ואת בת זוגי לחופשת סקי בשווייץ. גם עמיל המכס האפריקאי והמאהבת שלו הוזמנו. ארוֹל שכר שַאלֶה בהרים במקום שהיה חביב על האיטלקים, לפי מספרם הרב שם באותו זמן. ארוֹל בא עם יפהפייה ברונטית – היה דמיון מה לדבורה – שהתנאתה בצמיד־יהלומים מנקר עיניים, ולאחר שהקדשתי זמן מה להתבוננות בשפת גופה והתנהלותה הגעתי לידי מסקנה שמצא אותה בבית־זונות באביג’אן והצמיד הוא חלק מהסדר תשלומים. כשלחצתי את ארוֹל לקיר הודה כי באמת קנה אותה מאותו מוסד, אבל הצמיד הוא רק אתנן. לדאבוני, החופשה הזאת לא ארכה. למחרת בואנו שמע ארוֹל בטלפון מאחותו דינה כי אמם גוססת. זמן מה התלבט ואני עזרתי לו להחליט. עוד אפשר היה להשיג מקום בטיסת סוויסאייר שיצאה באותו יום. את הזונה היפהפייה ארוֹל שילח, ואת השַאלֶה העמיד לרשות עמיל־המכס. הספקנו להגיע ללוויה ברגע האחרון, ישר מנתב"ג. לוויה עייפה. איש מן הדור הישן לא נשאר. כולם שכבו דוּמָם סביב, כל אחד מתחת לשיש שלו. ארוֹל, כיפה לראשו, ובחולצתו שסע רחב שאחד הקברנים עשה בה בסכינו, התמודד עם מלות הקדיש שקרא מתוך ספרון שחור, ולידו דינה עם בעלה ושלושת ילדיה. בית העלמין הקטן של המושבה שהשתרע על פני החלקות הישנות התמלא מזמן, ועתה, על פני דונמים על גבי דונמים, לפָנים אדמות הפרדסים שנטע נחום בכרך, הזדקר יער של מצבות בוהקות שכבר לא יכול היה להתרחב עוד, כי את יתר הפרדסים מכרו האחים בכרך ליזמים שכרתו אותם והקימו תחתם פרוור־פאר של בתים נישאים. לדולי עוד נשמר מקום בחלקה הישנה של ותיקי המושבה, על יד הקבר של אבנר, בשוּרה שבלטו בה מצבות נחום ובלומה וארבעת בניהם. טורים טורים, מימין ומשמאל, נחו בני דורם שהכירו אותם ואת הסיפורים עליהם. במותם לא נשאר מי שיספר. ארוֹל היה שיכור כלוט. מרגע שעלינו למטוס בז’נווה לא נפרד מן הכוסית. צ’רדש, נושא בהכנעה את אותות הזמן, גו שחוח, שׂער־שיבה וטיק בעין השמאלית, עמד כמה צעדים מאחור. לא זיהיתי אותו עד שבא ללחוץ את ידי. הוא נשאר ברווקותו, המשיך להחזיק במשרד עריכת הדין, אבל לא צמח ממנו הכוכב שהכל חזו לו. לעומת זאת, נפל בחלקו הכבוד המפוקפק להיות אחרון הבכרכים במושבה, היחיד שגר עוד בבית הגדול, המתפורר. הרוח האוהבת ליילל במקומות האלה הסיעה לאוזני בנות־קול נשכחות. קולו העמוק של אריה, קולה הרך של לוֹלה, צלילים של טנגו, רוּמבָה, קוֹנגָה, פַּסדוֹבְּלֶה, צלילי הנשפים בלילות הקיץ, הקריאות הנרגשות של הבכרכים המשחקים בקלפים על המרפסת הפתוחה. נזכרתי במשאית של אבנר ובדלי החצץ שהחזיק על יד ההגה, ובשאגותיה של הזקנה בלומה כשגילתה שארוֹל ואני, ולא החפרפרות, אחראים לנזקים בגן הירק שלה. כולם עד אחד היו טמונים כאן מתחת למצבות העגומות, איש לא הצליח לחמוק, תזכורת לא נוחה. ניסיתי להיזכר בדולי המונחת בתכריכיה על האלונקה, אבל זכרוני שימר רק דמות אשה גרומה שעיניה דרוכות, חסרות מנוח, במכנסי חאקי רחבים ונעלי התעמלות לבנות. לא ראיתי אותה בזקנתה ולא בדעיכתה. בעיני ארוֹל נסתם הגולל כבר מזמן.

בשבעה אצל דינה הבחנתי בין הנשים שבאו לנחם באלו שמבטיהן הסגירו את הסיבה האמיתית לבואן. ארוֹל היה גבר מושך ודבקה בו הילה אירופית, אבל הן היו שקופות מדי כשחגו סביבו, ומהשתדלותן עלה צליל נואש. לא בטוח שהן נקלטו בכלל במסך הראדאר שלו. ערב אחד נחרדתי מקול חבטה עזה מאחורי הדלת. כשפתחתי מצאתי שק ניילון מושלך על הרצפה, גדוש בגדים שלא הותירו בי ספק בנוגע לזהות בעליהם, וכן חפתים מוזהבים עטופים נייר כסף, נעליים, ארנק עור, משקפי שמש ועוד מספר חפצים אישיים. עוד אני מתפלא והטלפון צילצל וקול נשי נזעם הטיח בי בנשימה אחת, “סלק את הג’אנק הזה ממני לא רוצה את זה אצלי תחזיר לו או תמכור לאלטע זאכן או תזרוק לפח לא אכפת לי גודביי!” היא טרקה לפני שהספקתי להוציא הגה מפי, לברר מי זו, מניין לה כתובתי, מדוע בחרה בי כדי להיפטר מבגדיו של ארוֹל, ובעיקר מדוע כעסה עלי, אני שכל חיי הקפדתי לא להיות צד ביחסיו עם הזולת. זו היתה אחת הסיבות שבגללן נשארנו בקשר הדוק כל השנים.

אחטא לאמת אם אומר שהופתעתי כשהכיר לי את מוֹניק, ולא אדייק אם אומר שלא. משונה, אבל האמירה הזאת תקֵפה לגבי כל מה שקשור לארוֹל. אִתו שום דבר לא ניתן לחיזוי והכל היה בגדר האפשר. הוא מצא אותה באביג’אן חודש אחרי שדולי מתה. מוניק, בת האי מרטיניק, מוּלטית שצרפתי לבן הביא לאפריקה והעביר לו אותה. כך סיפר לי. אבל אני לא פיקפקתי שקנה אותה יד שנייה מהצרפתי. לא היה לי מושג על קורותיה של מוניק במרטיניק, וגם לא יכולתי להיות בטוח שאיני פזיז מדי במסקנתי שהיא עוד אחת מן הזונות שנמשך אחריהן. למן הרגע הראשון חשתי בה שתי נוכחויות סותרות. ראיתי אותה נכנסת לבית קפה בבגדים היקרים שארוֹל קנה לה, מדיפה ניחוח של שִיק אירופי, והנוכחים ניצבים פעורי פה, וראיתי אותה נכנסת בלי איפור, ובלבוש סתמי, ופשוט לא נקלטת בשדה הראייה שלך, סתם גוש אוויר מהלך. לא מן הנמנע שארוֹל מנע ממני מידע במתכוון, היו לו גם נטיות כאלו. פתאום, וללא כל רמז, היה מתנתק לחודשים ארוכים. שום ציוץ, אֵלם מוחלט. ואז בוקר בהיר אחד צילצול טלפון וזה ארוֹל מאיזשהו מקום בקצווי תבל ששמו לא אומר לך שום דבר. ואחר כך הוא תוקף אותך בטלפון שבועיים רצופים ומַלאה את אוזניך במלל מתמשך שלֵך תדע מאין בא ולאן הוא מוליך. כשהייתי מציג לו שאלה, למשל, “למה השתתקת חצי שנה?” צחק ואמר, “עזוב שטויות, גדי. בחייך, תן לחיות. תראה כמה העולם יפה. השמש זורחת, השיטה פורחת”. המוּלטית מן האיים האַנטיליים נעשתה בת זוגו באחת מאותן תקופות אלם.

בתוך השאר הביא אותה באותו ביקור מולדת כדי שאכיר אותה. הייתי באמצע שיחת טלפון כשנכנס. אבי, שבא לחנות קצת לפני כן לביקור היומי שלו – גם אחרי שהעביר אלי את השרביט לא הרשה לעצמו להתנתק מן הפעילות השוטפת בחנות, והישיבה בחיבוק ידיים בדירת הפאר במגדלים והשיחה הבטלה עם הזקנים האחרים, על מיחושים והחמצות ובנים שהכזיבו, היו לו לזרא – ישב ליד הדלפק, פוקח עין על עשר הזבניות בעומק החנות, שתיים מהן עוד מימיו והשאר מתקופת המשטר החדש, כלומר מאז שעבר הניהול אלי. נופפתי בידי לארוֹל ומיהרתי לחתום את השיחה בטלפון. “תכיר את מוֹניק”, אמר. עיניים ספק ירקרקות ספק תכלכלות בחנו אותי בשתיקה. מחשבותיה התרוצצו, אבל מהבעת פניה לא יכולתי לנחש מאומה. לא איך הכין אותה לפגישה הזאת, או מה סיפר לה עלי. אני מרשה לעצמי לפעמים להתרברב שהסתובבתי פה ושם בעולם. לים הקאריבי לא יצא לי להגיע, אך גם באותו רגע ידעתי שלא רק בגלל זה, ובגלל המבט שבעיניה, לא קראתי את מחשבותיה. השיחה התנהלה בצרפתית. ארוֹל אמר שהיא מן האיים האנטיליים. לגבַּי, האיים האלה – מרטיניק נזכרה תמיד בנשימה אחת עם גוודלוּפּ – היו בולים נדירים באלבום הבולים שלי בילדותי. עלתה מהם ארוֹמה אקזוטית, וקסמו לי הצלילים שנלוו לשמותיהם. הם נקשרו בדמיוני בעצי קוקוס נישאים, שפת ים כחול, סירות מפרש, בתים לבנים בשיפולי הר, נשים שחורות בשמלות צבעוניות, וניחוחות קולוניאליים. ממבט ראשון הבנתי שזורם בעורקיה של האשה הזאת דם עבדים אפריקאים, מעורבב בדם אדונים צרפתים. ברבות הימים התחדדו חושי. קלטתי מיד כי מה שבינו ובין זו עמוק ממה שראיתי בקשריו עם נשים שבהן מצא עניין ללילה או לשבוע, אבל הדבר לא התיישב. הניגוד בינה לבין דבורה זעק לעין. בהעדר פרטים נוספים גיבשתי לי דעה שהיא הצעצוע העכשווי של ארוֹל. היא בחנה אותי במבטים עמומים ולא אמרה דבר. יחלפו ימים רבים עד שתפתח את לבה ותגלה לי כמה ריחמה עלי באותם רגעים, על בערותי, עוורוני וזחיחותי. כשיצאו חיכיתי לשמוע את פסק הדין מפי אבי. הוא ישב על כיסאו המרופד והתבונן בנו מן הצד בעיניים עצומות למחצה, ממולל באצבעותיו סיגר הוואנה לא דלוק. בזיקנתו, נבוך מן האפר שפיזר בהסח הדעת על בגדיו, נמנע מלהצית סיגרים בנוכחות זרים. לא ציפיתי לאמירה מושחזת על חשבון ארוֹל. בערוב ימיו ויתר אבי על עינוגי השנינות שבה הטיל את חיתתו על הסובבים אותו ונעשה חביב ורך, נדיב במלותיו. הוא לא זקף גבה כשארוֹל נכנס עם המוּלטית, אבל מה שאמר כשפסעו החוצה הפתיע אותי. “ארוֹל זה, נחום בכרך היה גאה בו”. ככל שהזדקן נעשה אבי חידתי יותר. הוא לא נידב הסברים ואני ידעתי כי אין טעם שאבקש ממנו.

הם גרו בז’נווה. הכסף היה בתנועה מתמדת לכיסו של ארוֹל ומן הכיס החוצה. הוא נהג להתקשר אלי באקראי ממקומות שונים, לרוב בשעת ליל מאוחרת, בהתקף של בדידות, ולא דיבר על עסקים, לא הזכיר את המוּלטית. אבל האריך בדברים על מקומות לא נודעים שבהם ביקר. קרה שגלש לתיאורים מתפייטים, אם לא רגשניים. פעם הזכיר את הרעיון שהעלה לפני עשרות שנים, כשישבנו על שפת הים, הקעקוע ההדדי של פרצופינו בידי הצועני משכונת התקווה, ואמר שחבל שלא עשינו את זה אז. הנימה שעלתה מדבריו עוררה בי חרדה עלומה. הייתי בכוננות מתמדת, ובכל זאת בכל פעם הופתעתי מחדש כשהטלפון צילצל ומתוך הפומית בקע אלי ה"אהלן גדי מה שלומך" הצרוד, המיוחד לו. המוּלטית הצטרפה לכמה מנסיעותיו, אבל הוא לא שיתף אותה אף פעם בשיחותינו.

מישל נולדה בקליניקה פרטית בז’נווה, ובאותו יום החל לרדת מנכסיו. גלגל המזל התהפך, ונדמה שאבד לו מגע הקסם. בפרק זמן קצר הפסיד את הונו, הן בגלל הסתבכויותיו בעסקות כושלות והן בגלל ההתרחשויות הכלליות בשוקי העולם. הוא אבד לי באחת מתקופות האלם שלו. טילפנתי והוא לא ענה, השארתי הודעות והוא לא הגיב. יום אחד הופיע אצלי צ’רדש, אורח נדיר בחנות, ומלכתחילה היה ברור שלא בא לקניות. לקחתי אותו לבית קפה סמוך והזמנתי לו קפוצ’ינו. הוא תלה בי מבט חקרני והטיק בעינו השמאלית החמיר. כשהתגלגלה השיחה לארוֹל ולתינוקת שנולדה לו העיר צ’רדש שלפי השמועה המתהלכת במשפחה זו אינה יכולה להיות בתו, מפני שארוֹל לא מסוגל להביא ילדים לעולם, הרי זו הסיבה שדבורה נטשה. צ’רדש עצמו ליגלג על הלשונות הרעות האלה, “צרה צרורה שאף משפחה אינה פטורה ממנה ומוצאה בעיקר בקנאה קטנונית וצרות עין”. כדרכו, דיבר בריחוק פילוסופי ובחיוך רך, משתאה. “מי היה מאמין! ארוֹל בכרך. אב לתינוקת בצבע מוקה עם תלתלי פחם!” אחר כך, עוטה ארשת רצינית, ומתכנס בשתיקה קצרה, קירב אלי את ראשו והוסיף בהנמכת קול כי בעצם בא לדבר אתי על ידיעה תמוהה שמכּר שחזר יום קודם מז’נווה מסר לו. שוב השתתק, עוצם את עינו הפגומה כמאותת שאזל לו המרץ להמשיך. לחצתי עליו והוא הנמיך את קולו עוד יותר, עובר ללחישה. לפי ידיעה זו ארוֹל התרושש לגמרי והוא שוכב על ערש דווי, גוסס. כנראה החוורתי מאד, כי הוא אחז בידי וקרץ אלי בעינו הבריאה. “לא רציתי להפחיד אותך, גדי. ארוֹל כדלפון? נשמע לי מצוץ מן האצבע, הבל מוחלט, בפרט אם לך לא ידוע. הרי אתם מדברים בטלפון. אתה היחיד שהוא שומר אתו קשר רציף”. אמרתי לצ’רדש, “מזמן לא שמעתי ממנו. אני משאיר לו הודעות והוא לא חוזר אלי”. צ’רדש נד בראשו בעצב, “לא ידעתי”. אמרתי, “מה אתה מציע לעשות?” לרגע נדמה לי ששאלתי עוררה בו בהלה. הוא אמר, “מי אני שאייעץ לך?” אמרתי, “כדאי שאקפוץ לשם?” הוא אמר, “אתה בנאדם עסוק. אתה מנהל עסק”. הטיק שבעינו התפרע. אמרתי, “ואם אוכל להתפנות?” הוא הרכין את מבטו. “במקרה זה הייתי אומר שכדאי לראות מה קורה שם. על כל פנים, זה מה שהייתי אני עושה במקומך”. אמרתי, “תוכל לבוא אתי”. חיוך עגמומי הצטייר בזוויות פיו. הוא אמר, “אתה לא גורס שזה יהיה מוגזם?” והוא שלח אצבע לעינו בניסיון לרסן את השריר הסורר.

ביומי השני בז’נווה, לאחר חקירה מאומצת והצלבת מידע שאספתי מליאון בכר ועוד כמה מקורות, מצאתו אותו שרוע על מזרן מוטל על הרצפה בבית ריק מרהיטים ברחוב צדדי קטן. הרופאים לא זיהו את הנגע גם לאחר התייעצויות מקיפות עם עמיתים במרכזים רפואיים שונים. כל התרופות הכזיבו. לפי ההסבר שבו תירצו את אוזלת ידם חיידק מסתורי תקף את ארוֹל, כנראה באפריקה. כולו היה עור ועצמות, זיפים קשים על לחיים שדופות. שפתיו נבקעו, אצבעותיו היו שקופות, עיניו הסתתרו בארובותיהן. הוא דחה כל מאכל שהמוּלטית הגישה לו. היא השקתה אותו מים והרטיבה את שפתיו במגבת לחה. הוא ביקש שתקח את הפעוטה ותלך. בבוא היום תתוודה באוזני שזו היתה אחת הפעמים הבודדות שלא עשתה את רצונו.

הפעוטה שכבה לצדו על המזרן, ידה נתונה בידו. מוקה ותלתלי פחם, ממש כמו שצ’רדש ראה בעיני רוחו. בגלל התריסים המוגפים עמדה אפלולית בחדר. קטורת דולקת הפיצה ניחוחות פרא שלא יכלו להפיג את הצחנה העולה ממנו, צחנת המוות. כשארוֹל זיהה אותי, ה"אהלן גדי" המוכר יצא מפיו מעומעם והצטרכתי לרכון עליו כדי להיטיב לשמוע. עיניו השלימו את היתר: לקח לך זמן, אבל ידעתי שתבוא. כרעתי לידו, המוּלטית ישבה ליד החלון על הכיסא היחיד בחדר וצפתה בנו. “אתה לא תמות, ארוֹל”, אמרתי לו, “אז אל תעשה לנו הצגות”. הוא אמר, “תיזהר, גדי. אולי זה מידבק”. אמרתי, “אני מחזיר אותך הביתה”. הוא אמר, “קצת מאוחר, גדי”, והעביר לשון על שפתיים בצקות. “תביט על הקטנה, היא לא נותנת לי ללכת”. אמרתי, “לאן אתה חושב שאתה הולך?”

בערב בא אחיה של מוניק עם המכשף. נדרשו לקרוביה ארבעה ימים עד שהצליחו לאתר אותו בבקתה שבה התבודד בפאתי כפר הדייגים גראן ריבייֶר, בצפון האי. הוא פחד לעלות על מטוס. רק בתחבולה, שמוניק נמנעה מלהרחיב עליה את הדיבור, הצליח אחיה לשדל אותו. לפני כן נערכה מגבית בין מכרים ובני משפחה לכיסוי הוצאות הטיסה של השניים. הייתי שם בבואם. המכשף שחור כזפת, בחולצה לבנה הגולשת על מותניו, בידו שמשייה לבנה, מכתפו משתלשלת אמתחת עור ולצווארו שתי מחרוזות, זו של עצמות לבנות וזו של חרוזים צבעוניים. פניו לא הסגירו מה עבר עליו בטיסה הארוכה, המפוצלת, או מה חש בדרכו הנה בתוך הכרך הגדול בין בתי־הקומות והרחובות ההומים. משהו ממסתורין היערות הטרוֹפּיים בצבץ מעיניו הכהות. אחיה של מוניק, איש נמוך קומה, לבש ז’אקט דהוי וחבש מגבעת חומה. עיניו היו עמומות כשלחץ את ידי ומילמל לעברי משהו סתום בלשונו, לשווא קיוויתי שמוניק תתרגם. היא אספה את הפעוטה לזרועותיה כשהשניים התקרבו למזרן. המכשף סקר את הגוֹוע במבט משתומם, שנראה לי גם זעוּף, והפריח שברי מלים בקרֵיאולית. האח והאחות השיבו בנענועי ראש והתרחקו עם התינוקת, מפנים לו את החלל סביב המזרן. תוך כדי הימהום לחן חדגוני העלה המכשף מאמתחתו עור של חיה והתעטף בו, אחר כך הדליק ארבעה נרות שחורים שהציב בפינות החדר וקטורת מבחילה. רעידות גופו גברו. הוא הוציא מן האמתחת עשבי מרפא וצמחים קדושים והבעיר אותם בקערית חרס. על האפר בזק מה שנראה לי כאבקת זכוכית ונסורת ברזל, ועירבב בשיקוי מתוך צנצנת קטנה ובטיפות דם שהקיז מזרועו המדולדלת של ארוֹל. סהרוריותו החריפה בתנועותיו ובהעוויותיו. זה החל להיראות כריקוד פולחן. ארוֹל התבונן בעיניים מתרחבות כשהמכשף רכן עליו ומרח באצבעו את השיקוי על מצחו ועל עורפו. האם שד הוא זה, מלאך־המוות שבא בתחפושת לאסוף אותו, או פרי הדמיון הקודח? הוא הרים את ידו ככל שהתיר לו כוחו, להרחיק את התעתוע, “עוף מכאן!” בשארית כוחו ניסה לקום. מוניק הזדרזה להחזיק בידו. ריקודו של המכשף נעשה פראי יותר, מזעיק את הרוחות, מעתיר, מאיים, משביע, מצווה. מוניק שלחה אלי מבט מפציר, ועיניה מבקשות שלא אתערב. בקשה מיותרת, שהרי מלכתחילה לא היתה לי כוונה כזו, הסתפקתי בתפקיד הקהל. אחיה של מוניק צירף את קולו לרעשים שהשמיע המכשף כשזה הניף את ידיו מעל ארוֹל, בוצע, משסע את האוויר, גופו נלפת במאבק עיוועים ברוחות הרעות, נזרק בטראנס סחור סחור סביב עצמו כדרווויש נלהב שאינו יכול לעצור, זועק, צוחק, מרחף באוויר, נשמט מתעוות על הרצפה ושוב קם על רגליו. הריקוד נמשך. אם העור שעטה היה עור זאב נהפך לזאב, ואם עור ברדלס – נהפך לברדלס. ואז, בבת אחת, נקטע הקסם. המכשף הקאריבי נפל אפיים ארצה, שוכב פרקדן באפיסת כוחות, עיניו מגולגלות ורק לובנן נגלה. מוניק פרצה ביבבות, מגרונו אל האח בקעה צווחה קרֵיאולית. אחר כך היתה דממה. אוזני קלטו את רחש הנרות השחורים המכלים את עצמם בקרנות החדר. האח התנער וניגש לכיור להביא למכשף כוס מים. עיניו של ארוֹל ננעצו בתקרה. כמה הלם אותו המעמד. כל מה שהיה קשור בו לא ניתן לחיזוי, ובו בזמן לא הפתיע. מוניק והפעוטה התקרבו וכל אחת אחזה באחת מידיו. עיניו נעצמו, נשימתו חרישית, חזהו עולה ויורד בקצב אחיד. ראיתי את מוניק כורעת ליד המכשף, וזה התיישב, הניח כף יד על ראשה ומלמל. שאלתי אותה מה הוא אמר והיא השיבה, “ארוֹל יחיה”. היא נשכבה על המזרן לימינו של ארוֹל והקטנה נשכבה לשמאלו. לפני שיצאתי משם הושטתי יד לקטנה. כשהשהתה את כפה הזעירה בידי והביטה בעיני נצבט לבי צביטת־פתע ולהט עבר בי ונאלצתי להטות את עיני.

המפנה חל עוד באותו ערב לאחר שהמכשף ואחיה של מוניק יצאו מז’נווה בדרכם חזרה למרטיניק. למחרת בבוקר, כשארוֹל קם על רגליו, התרחץ וגילח את זקנו, מוניק פתחה את החלונות לרווחה, סילקה את הקטורת, איווררה את החדר וניקתה אותו. ארוֹל נתקף תיאבון אדיר וזלל מכל הבא ליד. גרגורי צחוקה של התינוקת מילאו את הבית כאשר הניף אותה באוויר. מוניק חיבקה אותו והוא כרך את זרועו על מותניה. הבטתי בתמונה. לא נדרשה לי הוכחה נוספת. די היה לי בעובדה שבאותו רגע נשכחה נוכחותי מלבם.

לשמחים לאידו כשפשטה השמועה על קריסתו לא נותר זמן רב לשמוח. ארוֹל ומושגים כגון דלוּת או מוות לא היו מלים נרדפות. הוא נתפס לאתגר. כך הסברתי את התנערותו המהירה מן האפר ואת התאווה המתחדשת להחזיר לעצמו את מגע הקסם. מנהלי חברת הסחר השווייצרית גלובל טריידינג, שבבעלות הישראלי לשעבר ד"ר א. מ. שלזינגר, שכרו את שירותיו, ובתקופה קצרה יחסית, על אף היות השוק בשפל, הכניסה להם פעילותו תשואה נאה.

בביקורי השלישי באי הטרופי – הוא הציע את עונת מַרדִי גְרָא, אבל לא התפניתי באותו מועד – מישל היתה בת שמונה. יפהפייה קוקטית בחוּם חושני, שסימני ההיכר של הבכרכים מן המושבה ניכרו היטב בפניה. עליצותה היתה מידבקת. היא פיטפטה אתי בעברית ושרה שירי־ילדים מימי הילדוּת שלנו, שלמדה מפי ארוֹל. “היא הבהירה לי, אם תעזוב את אמא אני מתאבדת”, אמר ארוֹל, וזה שלל סופית את הסיכוי שייפרד אי־פעם ממוניק. שמתי לב שכאשר הקטנה התרפקה עליו או הפנתה אליו אחד מחיוכיה היה נופל שדוד. היא היתה אתו כשאסף אותי מנמל התעופה לֶה לַמֵנטין, משם נסענו לפורט־דה־פראנס. הלֶנדרוֹבר חלף לאורך הרחובות הצרים בין בתים עמוסי מרפסות ציוריות אל המסעדה הצרפתית האהובה עליו, מול קתדרלת סֶן־לואי. מלצרית הביאה לנו מאכלי ים ויין משובח. ארוֹל, מתמוגג, העביר את השליטה על השולחן למישל, שראתה עצמה כמי שתפקידה לשמח את לבנו ולעורר בנו הערצה לה. זו לא היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שראיתי אותה גונבת את ההצגה.

הווילה שלו הזדקרה על החוף בקרבת סן פייר, לא רחוק מן המקום שבו צייר גוֹגֶן בחמשת החודשים ששהה באי. כל קרוביה של מוניק גרו בבתים שארוֹל קנה להם בקרבת מקום, ואני לא יכולתי שלא להיזכר ביחדיו המשפחתי בבית הגדול של הבכרכים במושבה. עוד בביקורי הקודמים גיליתי כי קרוביה של מוניק קיבלו אותו בטבעיות וכי נפתח ללא סייג לעולמם, לחמימותם ולשמחת־החיים הצבעונית שאפפה אותם. הוא ידע שאבי נפטר, שהנאתי בחנות פחתה ושזה זמן רב אני ללא בת זוג או כבלים רגשיים, וניסה לשדל אותי לפתוח דף חדש ולעבור לאי. אם אסכים, יבנה לי וילה על שפת הים קרוב אליו. וכדי להוכיח לי את רצינות כוונתו לקח אותי לחלקה סמוכה שהיתה בבעלותו. “רק תגיד את המלה”, אמר, “ובעוד ארבעה חודשים יחכה לך כאן בית חלומות”. הקשבתי לגלים המתגלגלים אל החוף וזיכרון ישן צץ בראשי, אותו יום קיץ רחוק כשארוֹל, שכיסיו תפחו מרווחיו ממכירת אבטיחים ברחובות המושבה, לקח אותי לשפת הים כדי שאעזור לו להיפטר מכספו, היום שבו איבד את בתוליו. הפחיד לחשוב כמה שנים חלפו מאז, ובכל זאת נדמה שרק אתמול היה הדבר. “לא חסרות נשים כאן”, המשיך. “נמצא לך מישהי”.

לא אמרתי את המלה, על אף שהמחשבה הזאת קיננה בראשי עוד לפני שהציע לי. פסענו לאורך שפת הים, שנינו במכנסיים קצרים ובסנדלי חוף. אי הוולקנו, חשבתי, אי הפרחים וההוריקנים. ארוֹל הניח את ידו על כתפי. נסענו צפונה בלנדרובר שלו. למעלה במחוזות ההרריים השתרעו יערות גשם, מטעי בננות, אננס ואבוקדו. מדי פעם פגעה העין לצד הדרך בבוגנוויליות לוהטות, יסמין פרוע, פרחי אנטוּריוּם והיביסקוס, עצי שיטה בפריחה זהובה, קקטוסים טרוֹפּיים. עצרנו במזקקת רוּם, ואחר כך במסעדה קריאולית. לא הזכרנתי את השמועה, שצ’רדש יעץ לי לפני נסיעתי לקבל אותה בערבון מוגבל, ולפיה עקץ ארוֹל את גלובל טריידינג בחמישה עשר מיליון פרנקים לפני שחמק למרטיניק. ד"ר א.מ. שלזינגר, לפי השמועה הזאת, לא רדף אותו מפני שבתקופה שארוֹל הועסק אצלו הכניס לו פי חמישה בעסקות שגילגל. ראיתי אותו יורד לשפת הים וגנֶבת־הלבבות הקטנה, מישל, רוכבת על כתפיו, רגליה מוטלות על חזהו, ידיה בשערו, מפזמת שיר שלא הכרתי. ארוֹל הצטרף אליה בקולו הצרוד, ומנגד עסקה שמש ענקית בהכנות אחרונות לקראת טבילתה בים. כפות רגליו הטביעו גממיות בחול הלבן. הוא הטה את ראשו לאחור להביט בי. על שפתיו הופיע החיוך הבכרכי, עשיר וחם, ומתוכו ביצבצה במלואה קשת התחושות מחמלה עד הוקרה. מוניק, יושבת לידי על המרפסת, הושיטה לי כוסית רוּם. “איפה היינו?” שאלה.