אם רוצים אתם לדעת בוודאות איזה ספר לא ייכנס ל"ארון הספרים היהודי" המהולל, שהמציאה לנו שרת החינוך לשעבר, הרי זה ספרה של טלי אורנן, “ניצחון הסמל – הייצוג החזותי של אלוהויות במסופוטמיה והאיסור התנ”כי על פסל ותמונה", שראה אור בהוצאה האקדמית של אוניברסיטת פריבורג בשווויץ בשנת 2005. ¹ ובדין לא ייכנס אליו, שהרי המדובר בספר מעורר מחשבות, שאלות ותהיות גדולות באשר להתפתחותה של הדת היהודית, והדבר עלול חלילה להסב נזק בלתי־הפיך לנפשם הרכה של תלמידים מן השורה במחוזותינו.

במה דברים אמורים? בספר שהוא מחקר יסודי, קפדני ומעמיק על מהות הדת והאמונה במרחב השמי המזרחי, במסופוטמיה. והנה מתברר, על־פי המחקר, כי במרחב הזה ניכרה אצל הבבלים והאשורים, כבר באלף השני לפנה"ס, נטייה הולכת וגוברת להחליף את הייצוגים האמנותיים המאנישים את האלים (אנתרופומורפיזם) בייצוגים סמליים שאינם דמות אדם. וכך בארמונות המלכים, במצבות מלכותיות, על תבליטי סלע ותבליטי קיר, בתגליפים ובחותמות למיניהם תופסים את מקום האלים דמויי־אדם ייצוגים שאינם אנושיים – גרמי שמיים, בעלי־חיים, צמחים ועצמים כאֵת־חפירה או חרט סופרים. ההימנעות מייצוגו של האל בדמות אדם היתה כנראה פרי תהליך הדרגתי, שבשלביו השונים נוספו לדמות האל־האדם אברים לא אנושיים (כנפיים או קרניים), הועדפו דמויות־כלאיים פנטסטיות על־פני דמות אדם (נחשי־אריה, שוורים ואריות מכונפים), ונפוצו מאד סימולי האל באמצעות גרם מגרמי השמיים או בעל־חיים שזוהה במובהק כמייצג האל.

באלף הראשון לפנה"ס, בתקופת ההגמוניה האשורית במזרח־התיכון ובתקופת הממלכה הבבלית המתחדשת, נעשתה התופעה נפוצה יותר ובלטה ההסתייגות הגוברת מהקניית ייצוג אנושי לאלים, ובעיקר לאלים הראשיים. באימפריה הבבלית המאוחרת, למשל, אפשר למצוא חותמות “ערומים” ששימשו אישים רמי מעלה, ובהם הוטבע רק דיוקנו של בעל החותם, המאמין, ואילו דיוקן האל הנערץ יוצג על גבי החותם אך ורק בסמל האופייני לו. בתקופה זו מגיעה הסלידה מהאנשת האל באמנות החזותית לשיאה, ונראה שנטייה זו עברה לעולמה הרוחני והתרבותי של האימפריה הפרסית, יורשתם של הבבלים.

וכאן אנו מגיעים לקישור המיוחד של עניין זה ליהדות. אם התפיסה השוללת אנתרופומורפיזם היתה קיימת במסופוטמיה מאות שנים לפני היות ישראל, אפשר להניח הנחה סבירה למדי כי הדיבר השני בעשרת הדיברות, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, האוסר על ייצוג האל באמנות החזותית, אינו מבטא השקפה ישראלית מקורית דווקה אלא הוא פרי אימוצה של תפיסה זרה שחילחלה לישראל וליהודה במשך ארבע מאות השנים שבהן שלטו בהן האשורים, הבבלים והפרסים (מהמאה השמינית עד המאה הרביעית לפנה"ס). בקיצור, האיסור בחומש על ייצוגו של האל באמנות, ובייחוד האיסור על הקניית דמות אנוש לאל, אינו ערך ישראלי מקורי אלא מוצר מיובא.

כאן המקום לומר כי ההשקפה הישראלית המקורית היתה שונה בתכלית, והיא ייחסה לאל זהות מוחלטת לדמות האדם (“נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”), ובישראל שלפני תקופת הכיבוש האשורי יוצגו האלים הראשיים בפנתיאון הלאומי, יהוה ואשרה, בדמות אנוש. בכך דמתה התפיסה הישראלית לזו ששררה בסביבתה הקרובה, במרחב השמי המערבי – בקרב הארמים והפניקים (וגם בכל האגן המזרחי של הים התיכון), שאצלם היה ייצוגו של האל כאדם עניין שבשיגרה, ובכל מקום שהשפיעה התרבות השמית המערבית על המזרחית גדלו מאד ייצוגיו האנושיים של האל.

אך כל זה השתנה לגמרי בשנות שלטונן של האימפריות המזרחיות בארץ: הדת השתנתה, הכתב השתנה, ואולי השתנו גם האנשים. את מקום יהוה תפס האלוהים, את מקום הכתב העברי תפס הכתב האשורי, ועל יהודה השתלטה שכבה צרה של גולים־חוזרים מבבל, שאימצה את תפיסת העולם הבבלית, זו שגרסה כי את המציאות בעולמנו יכולה לפרש רק שכבת כוהנים דקה, עילית של מומחים לפיענוח דעת האל, רזי הדת והכוונות האלוהיות. שכבה זו קיבלה את השראתה מהערכים הנפוצים בארץ מולדתה, והיא רק החמירה את הנוהג המקובל שם והתאימה אותו לצרכיה בארץ. האיסור התנ"כי על מתן דמות לאלוהים משקף אפוא הליכה בתלם נפוץ ומוכר שהתווּ התפיסות האשורו־בבליות של האלף הראשון לפנה"ס, שמידת השפעתן האדירה על תושבי יהודה, תרבותם ודתם הולכת ומתבררת בימים אלה (בתוך השאר, במחקרים מאירי־עיניים של ישראל פינקלשטיין וניל סילברמן).

במאמרו ב"קשת החדשה" מס' 13, שואל פרופ' נתן וסרמן “מדוע לא נסע טינטין לבבל?” ומביע פליאה על־כך שהתרבות המסופוטמית לא יצרה בעולם המודרני בכלל, ובמערב בפרט, גלי־הדף תרבותיים חזקים דוגמת אלה שחוללה שם התרבות המצרית. ספרה של טלי אורנן הוא תשובה נחרצת כמעט על פליאה זו. מסופוטמיה היא ערש הרעיונות ששימשו תשתית למונותאיזם המאוחר, והאמונות והרעיונות שרווחו בעולמה הפאגאני היו לחלק בלתי־נפרד מאופקו התרבותי של העולם המונותאיסטי. הסהר, סמלו של אל־הירח הקדום, סין, אחד האלים הבכירים של בבל, מתנוסס כיום על דגליו של כל המרחב המוסלמי שבו גם שולט, ובאורח הקיצוני ביותר, האיסור על מתן כל ייצוג אנושי לאל. בסופו של חשבון, ספרה של טלי אורנן הוא עדות נוספת לנצחונו של האל שהגיע ממסופוטמיה על האל הישראלי. את תחושת התבוסה הזו לא היטיב איש לבטא יותר מן המשורר שאול טשרניחובסקי, שקונן על “אל אלוהי כובשי כנען בסופה ויאסרוהו ברצועות של תפילין”.