מיכל חלבּין: כוֹרים באוקראינה

 

א. “זנות גלובאלית”    🔗

לעתים קרובות מתארים את “הזנות הגלובאלית” כמעין סחר,¹ אבל אין לה דומה במסחר הבינלאומי. לפעמים מגדירים את פועלות־המין כעובדות מחוץ לארצן, אבל אין הן דומות כל־עיקר למהגרים כלכליים. התפשטות הזנות חלה בד־בבד עם העלייה ברמת־החיים בכמה ארצות והירידה בתנאי החיים בארצות אחרות, והשאלה בנוגע לשכיחות התופעה הזאת ולרישומיה, הן יעדים קשים למחקר. הפרטים הנוגעים ברקע של המגויסות, רשתות העבודה ותנאי העבודה, הקשרים עם משפחותיהן הדואגות במולדת, השימוש בכסף שהן משתכרות, ולבסוף אורחות־החיים שלהן לאחר הזנות, כל אלה נשארים בחינת הצד האפל של הירח. עד היכן העיסוק ב"מקצוע העתיק", אפילו הוא מתרחש בחוץ־לארץ, מכתים את העובד, את משפחתו/ה ואת סביבת־המוצא שלהם? עניין זה עודו מחכה להתייחסות אנתרופולוגית, בעוד האנתרופולוגיה הפוסט־מודרנית מנערת חוצנה מנושאים כאלה.

במחקרנו זה, כשאנו רואים בזנות הגלובאלית ביטוי שלילי של המציאות הבתר־סוציאליסטית, אנו מציגים מספר שאלות אף בלי שנתיימר להשיב עליהן תשובות מלאות. הארצות שסיפקו את המספר הגבוה ביותר של עובדות־מין לא היו בהכרח הארצות שמצבן הכלכלי הוא הקשה ביותר. אין ספק שכמה נשים נוסעות לארץ זרה כעובדות־מין משום שפשוט אין להן שום דרך חלופית לפרנס את עצמן ואת משפחותיהן (ברוח של הקרבה). אולם במהלך המחקר נתחוורו לנו מניעים אחרים ליציאה בדרך הזאת, מניעים הקשורים פחות למציאות הכלכלית ויותר בהלך־הנפש הבתר־סוציאליסטי.

ג. מ. קרסל התחיל לשים לב לרכיב האתני של הדפוס החדש של “חיי לילה” בשנת 1993, בנאות־הנופש של עיר־הנמל וארנה,² יחד עם הסדנה של פרופסור יוליאן קונסטנטינוב מאוניברסיטת סופיה; שם למדנו לדעת שרוב ה"בנות" (דייבוטשקי)³ מגיעות מארצות ברית־המועצות־לשעבר (במ"ל). יכולנו לצפות בזה גם בשאר ערי בולגריה ותורכיה שבהן עברנו, וכעבור זמן במספר ערים ישראליות. החל ב־1994 הגברנו את המעקב האנתרופולוגי על נוכחותן של זונות, תחילה בבאר־שבע ומאז 1996 בירושלים. המגויסות החדשות מגיעות בעיקר מבלארוס, רוסיה ואוקראינה.

יעדי המחקר הראשיים שלנו היו כלהלן:

א) מדוע יש הבדלים כה גדולים בין ארץ לארץ בשיעורי המהגרות מארצות ברה"מ־לשעבר שעוסקות בזנות במזרח הקרוב?

ב) מה מושך את הנשים האלו לסביבה הזאת (המזרח הקרוב)?

ג) מה ההשפעה ההדדית בין האילוצים הכלכליים, המעודדים את הזנות, והמעצורים התרבותיים, המעכבים אותה?

הרגשנו בסיבה כלכלית מובהקת, ולא פחות מכך בצד פוליטי, לתופעה הזאת שעליה עמדנו, שהיא בעלת ההיבטים הבאים:

1. זונות מארץ־העורף האירופית (בעיקר), המוכרות מין ללקוחות המשתייכים למעמדות חברתיים נמוכים מזה של המוכרת (“זנות יורדת”),⁴ העמידו אתגר לכבודם של הגברים במולדת, והדבר לא עבר בלי שימת־לב.

בתוך כך מוחות היו נגד השפעת התרבות הסובייטית על המשפחה, שבזמנו פטרה את הגבר מאחריות לאשתו וילדיו, ובכך החלישה במידה קיצונית את היחידה המשפחתית. ככל שארכו ימי השלטון הקומוניסטי בארץ נתונה כך גדול היה הנזק שנגרם ללכידות המשפחה באותה ארץ. במדינות דרום־אירופה של “הגוש המזרחי” נשארו אפוא המשפחות חזקות יותר במידה ניכרת שכן השפעת הקומוניזם עליהן נמשכה זמן קצר יותר, רק מלאחר מלחמת־העולם השנייה.

2. נוצרים (בבלקנים ובקווקאז), שחיו בסמוך למוסלמים, עֵרים היו יותר לחפיפה האתנו־מינית באסלאם ולפרשנות של גישת המוסלמים לנשיהם של “אחרים”.

3. הנדידה הנרחבת של יהודים ממדינות במ"ל לישראל, שתחילתה ב־1990, פתחה פתח לנשים לא־יהודיות להגיע לאותו מחוז־חפץ אבל בתירוץ אחר.

4. הביקוש לזונות זרות גדול יותר בתוך אוכלוסיות מקומיות שבהן אילוצי תירבות המינים יוצרים הפרדה קיצונית ביניהם, כמו במזרח התיכון.

אף־על־פי שנשים מן הבלקן, הקווקאז וארצות אסיה התיכונה שותפות היו למצוקה כלכלית דומה לזו של נשי בלארוס, אוקראינה ורוסיה, רק לעתים רחוקות מצאנו להן ייצוג בולט בתוך טיפוס זה של מהגרת־עבודה במזרח הקרוב. הפרק הזה עוסק הן בארצות הבתר־קומוניסטיות והן בחברה הישראלית ככל הנוגע לזנות בדפוסיה החדשים.

 

ב. צפויות להיתפס למקצוע הישן    🔗

עוד למן העשורים הראשונים למאה ה־20 השתדלו חוקרים למצוא את הסיבות שבגללן נשים בוחרות בנתיב הזנות בתחומים החברתיים־הכלכליים והחברתיים־הפסיכולוגיים. אולם אף אחת משתי הגישות לבדה אין בה משום הסבר מספיק. גישה מאוחרת יותר (הש' וייט, 1990) מציירת את הזנות כצורה של עבודה, מענה הגיוני להופעתן של בעיות פרנסה ודיור, תוצאה צדדית של העיוּר, ולא דווקה השפלה או פאתולוגיה חברתית. מאז ומתמיד קישרו את תולדות הזנות לנדידה מן הכפר אל העיר. מתן שירותי־מין של אקראי לתיירים/סוחרים רווקים, עובדים נודדים, מהגרים חדשים וכו', מסביר את התפשטותם של בתי־בושת ורובעי אורות אדומים במרכזים עירוניים חדשים. עמדות לאומיות, הנקבעות על־ידי בשורות ואמונות אתניות, מעצבות את המערך העירוני ואת קליטתן של זונות בארצות שונות, דבר שהוא מצדו משפיע על בחירת הארץ להגירה.

אף־על־פי שאמנת האומות־המאוחדות בעניין הזנות (1951) אוסרת על היתר ממשלתי לזנות, הרי רוב ארצות המערב נוהגות בדבר דו־משמעות גלויה ואינן מצליחות ליישב את הסתירות שבין תפוצתה הגלויה ונסיבותיה המקילות ובין הנורמות שכנגדה. גם בארצות המוסלמיות יש עמדות סותרות ביחס לזנות, על אף הבדלים בהנמקה. המבנה וההיקף של הזנות בחברה תלויים במידה רבה מאד בנורמות המסבירות את המפגש הבין־מיני (מתירנות לגבי מגעים מיניים שקודם לנישואים, יחסי־מין מחוץ לנישואים, וכו'). מתקבל על הדעת שאם יותרו יחסים קודם לנישואים וייעשו חלק מפולחן החיזור ממילא תפחת ההזדקקות לזונות אצל גברים המתעתדים להתחתן. יתר על כן, ככל שיפחת האחוז של גברים לא־נשואים כך תהיה ירידה כוללת בהזדקקות לזונות. מצד שני, איסור על יחסי־מין מחוץ לנישואים, יחד עם הפּוליגמיה ועם הנוהג של היפרגמיה, המפחית את סיכוייהם של גברים משכבות נמוכות למצוא כלה (קרסל, 1992: 72–121), וסייגים חמורים לעצמאות תנועותיה של האשה המקומית בחברות מוסלמיות מסורתיות, הם גורמים המעודדים ביקוש מוגבר לזונות שאינן מקומיות בקרב גברים ממעמדות נמוכים יותר.

בין אם תיחשב הזנות אמצעי לפרנסה או פעילות של צעירות “חריגות” (תומאס, 1923), בכל־זאת יראו בנשים האלו בישות־מזל או נשים מופרעות פסיכולוגית. אך דבר זה ודאי שאין כוחו יפה לגבי נשים משכילות מברית־המועצות לשעבר (שרבות מהן סיימו לימודי־תיכון וקולג', אחדות מהן רופאות, אחיות, מהנדסות, מורות וכו'), בגיל שבין 25 ל־30 ומעלה, החוצות גבולות בינלאומיים כדי לעבוד בזנות? אין הסבר פשוט להגירה המונית של נשים בשלות המניחות ילד בבית להשגחתה של סבתא או דודה כדי לעסוק בזנות בחוץ־לארץ. כאשר חיפשנו הסברים לבד מזה הכלכלי בדקנו את סביבתה החברתית של המהגרת במולדת, כמו גם את הקשרים בין הזונות ללקוחותיהן בחוץ־לארץ.

עבודה בזנות בעבור לחם זוכה במידה רבה ליחס סלחני. אולם כאשר אשה נוטשת קריירה מקובלת וקרובים אוהבים, שבעיניהם היא “מכובדת” שם במולדת, ומחליפה אותה בזנות בחוץ־לארץ, הריהי מעבירה מסר של מחאה. במיוחד כך הדבר אם “בחיפוש אחר לקוחות היא יורדת מתחת למעמדה”. כאשר מורה מחרקוב נעשית זונה בעיירה התורכית אודרין (אדירנה בבולגרית) זוהי ירידה במעמד. אפילו צפוי כבודה במולדת להישאר בעינו, הרי כשהיא עובדת בעילום־שם כזונה בסביבה נוכרית זהותה הלאומית צפויה להשפלה, משל כאילו ידם של לקוחותיה הזרים על העליונה. שלא כמו אצל בנות־כפר בעיר או נשים המעניקות יחסי־מין של אקראי, מחוץ לנישואים, כדי לקבל שכר ולתמוך בכלכלת המשפחה, אין הזנות בחוץ־לארץ מתקיימת ב"כפר גלובאלי" בלתי־אתני.⁵ אין הן יכולות להסתיר את השתייכותן לקבוצת הזונות, וזו מכתימה את אומת־המוצא שלהן.

לפני כחמש־עשרה שנה נחשבה הזנות בחברה הסובייטית בעיה “שאינה קיימת”. במשטר הקומוניסטי ראו בה מוצר־לוואי של הרעב, שהסוציאליזם עקר אותה מן השורש. כאשר התפשטה הזנות לאחר־מכן ראו בה בת־לוויה של הגלאסנוסט, ופולמוס בתקשורת הבתר־סובייטית נוגע בפוליטיזציה הגלויה שלה. אנשי “שמאל” ו"ימין" כאחד, מתקנים ושמרנים, נאחזו בסוגיה מה טעם צריכה הזנות בדפוסיה החדשים להדאיג אותם, והדבר היה כרוך בוויכוחים על חופש הפרט, הפיקוח הממלכתי והכבוד הלאומי.

לפי אומדנות ראשוניים שהושגו לפני תקופת הגלאסטנוסט (1986) ובהמשכה היו בבמ"ל לפחות 100,000 זונות מקצועיות ולערך מיליון נשים שעסקו בזנות לסירוגים או למשך איזה חלק מחיי־העבודה שלהן (זמצוב, 1991: 253). השינויים בנורמות המוסריות בתקופת המעבר של במ"ל בשנות ה־90 חוללו זעזוע חברתי ניכר והתפוררות ארגונית. המשברים הכלכליים החמורים הורידו את רמת־החיים; משפחות עניות שוב לא קיבלו תמיכה כבעבר. נשים היו הקורבנות הראשונים והמרובים ביותר של האבטלה הגוברת (כ־70% מן הנשים ברוסיה ומן המדינה הבאלטיות, 90% באסיה התיכונה).⁶ שיעורי האבטלה הגדלים ועליית המחירים, יחד עם פיחות הרובּל, הרחיבו את הפּנייה לזנות בארצות מערב. בכלכלה המכוונת אל הדולר האמריקאי נעשה סחר יצוא־המין מושך עוד יותר בגלל ההבטחה הגלומה בו להתעשרות מהירה. המטיפים למתירנות בהתנהגות המינית הכשירו את הקרקע למין המסחרי. משעה שהגיעו גלי תיירים, ואזרחים סובייטים יכלו לנסוע לחוץ־לארץ, התרחבו ההזדמנויות לזנות. ב־1990 התחילו סוחרים בענף התיירות, ובתוכם סוחרי־המין, להציף את שכנותיה הקרובות של רוסיה באירופה (פולין, הונגריה, בולגריה, גרמניה, יוון) ובאסיה (סין, תורכיה). ב־1991 הגיעו הללו למקומות רחוקים כגון ארה"ב, סעודיה וישראל.

מאז 1991 הגיעו לישראל כמה אלפי נשים רוסיות בחיפוש אחר עבודה. הן ניצלו את הליברליזציה בתקנות המסע ואת הנחשול הכביר של 600,000 מהגרים שיצאו לישראל בתקופת השנים 1989–1994, שכּללו גם מהגרי־עבודה, לרבות זונות. סוגיית הזונות הרוסיות בפעולה בחוץ־לארץ חוללה ויכוח בבמ"ל בין מחנות השמרנים והליברלים ובישראל בין ותיקים לעולים חדשים.

 

ג. שיטת המחקר שלנו    🔗

שיטות המחקר שנקטנו כללו התבוננות בהתנהגותם של אנשים והקשבה לדבריהם, וכן ריכזנו ספרות המטפלת בעיקר בנושא – ועיתונות שוטפת כמו גם קריאה בנושא הזנות במקומות ובזמנים אחרים – ככל שיכולנו להיעזר בכתובים להסבר התופעות שבהן נתקלנו, העניקו בסיס השוואתי, שהוא נחוץ להכללות. ד"ר זילברג, יוצאת רוסיה, שיכללה דרכי הידברות וקשב לצעירות אלו במקומות מפגשיהן, בבתי־הקפה וכן במספרה שבמרכז ירושלים שאליה נהגו להגיע. מן הראוי להוסיף כי עבודת השטח שלנו התמקדה בזונות מרצון. אף אחת מהמרואיינות לא דיברה על “סחר בנשים”. אדרבה, הן ראו עצמן עצמאיות בצוות, על־הרוב של שתים–שלוש במשמרת.

 

ד. הרקע ההיסטורי של הזנות בברה"מ    🔗

לפי האידיאולוגיה המארקסיסטית, הזונה היא קורבן של החברה הרכושנית העושקנית ולכן נעלמה תחת שלטון הקומוניזם. משעה שיבוא המשטר הסוציאליסטי על מקום אופן הייצור הרכושני, שאילץ את הנשים להימכר כרכוש, יחדל ניצולו של אדם על־ידי חברו. אחד המעשים הראשונים של המשטרים הסוציאליסטיים היה עקירת “המוסר המיני הבורגני” וכינון שוויון ביחסי־המין בין גברים ונשים, כמו גם שינוי החוקים המסדירים נישואים וגירושים, שעכשיו אמורים היו לשלול מן הבעלים את השליטה על נשיהם ובכך להקנות לנשים את הזכות להגדרה עצמית. לאחר מהפכת 1917 נסגרו כל בתי־הבושת, והזונות הוצרכו לחפש להן תעסוקה חוקית אחרת.

בשנות ה־1920 הראשונות (תקופת המעבר של הנא"פ – המדיניות־הכלכלית־החדשה) ראו בזנות שריד של החברה הרכושנית הנצלנית. הזונות נחשבו קורבנות הקפיטליזם והיחס הממלכתי אליהן היה יחס של סובלנות. ההנחה היתה שחיסול הזנות יבוא מתוך העסקה מלאה של הנשים ומהכשרתן המחודשת של זונות־לשעבר בבתי־מלאכה קואופרטיבים שונים ובשטחים אחרים. האידאליזציה של המשפחה ושל היציבות בחיי־הנישואים, וזיהוי הנשיות עם האמהות, ירדו כרוכים יחד עם איפיון הסטייה המינית כפשע חברתי; זו פעם ראשונה ננקטו צעדים קשים נגד הזנות וההומו־סקסואליות כאחד, במאמץ להרחיב את הסדר והמשמעת לתחומיהם של חיי הפרט (לפידוס, 1978: 113).

בסוף שנות ה־30, כאשר הצהירה ברה"מ שהיא עומדת להיעשות חברה אל־מעמדית, הוכרז שהזנות בארץ שבה ניצח הסוציאליזם אין מקום לזנות. עם זאת הוקמו עשרה מחנות־עבודה לזונות “נחושות”. העודף הניכר של נשים ברוסיה אחר המלחמה לא עודד, בכללו של דבר, את הזנות, אבל עד־מהרה צצה שוב בערים בכל רחבי ברית־המועצות – בפרט בנמלים, נאות־נופש ובירות אזוריות, שבהן התארחו הרבה תיירים, זרים ומלחים. הגידול בתיירות הזרים בברה"מ, החל בשלהי שנות ה־1970, תרם לפעולתה המחודשת של הזונה מן הטיפוס המכונה ואלוטנאיה (“של מטבע זר”), זנות עולה במיוננו; היתה קבוצה מיוחדת של מקצועניות בפיקוח הקג"ב והצבא ששירתו את העילית המפלגתית או עבדו בקרב זרים כדי לאסוף מידע. זונות בעיסוק חלקי היו קשורות קשר הדוק עם ספסרים וסוחרים זעירים, שעזרו להן להחליף את רווחיהן בבגדים, סיגריות, דברי־מותרות להחזרה או למכירה.

הזונות הסובייטיות, לרבות אלה מטיפוס הואלוטנאיה, היו חייבות להחזיק במקום־עבודה חלקי כדי להוכיח תעסוקה חוקית ולהינצל מן התיוג כ"טפילים". לכן עבדו רוב הזונות בעבודה חלקית בלבד ופעלו ללא סרסורים. לפי החוק הפלילי נצררו הזונות בצרור אחד עם כל מיני יסודות אנטי־חברתיים כגון נרקומנים, אלכוהוליסטים, וסוחרים וספסרים של “הכלכלה השנייה”. אפשר היה להגלותן מן העיר או להענישן ב"חינוך מחודש" על־ידי עבודה גופנית קשה. לכן לא היתה הכרה רשמית בקיומה של הזנות לפני אמצע שנות ה־1980. לא הזכירו אותה אפילו כבעיה במציאות הסוציאליסטית עד שהתחילה הפרסטרויקה. עם הפרסטרויקה התפתח אקלים חברתי־פוליטי סובלני יותר והתמעטו רדיפות הזונות. הגלאסנוסט איפשר את הדיון באיסורים מן העבר. מאז חל גידול דראמטי בזנות וחל שינוי בהתייחסות לבעיה הזו בתקשורת.

 

ה. הזנות ברוסיה מאז הפרסטרויקה    🔗

התפשטותה המהירה של הזנות בשנים הראשונות לפרסטרויקה נותחה על־ידי אנדריאה סטיבנסון־סנג’יאן (1991) ואליזבת ווטרז (1989; 1992), שביססו את מאמריהן על ידיעות בעיתונות, מקורות רשמיים ופירסומים סוציולוגיים. הדו"חות שלהן עוררו ויכוח ציבורי ניכר על הדרכים לצמצם את הזנות ולנקוט צעדים משפטיים נגדה (הצו משנת 1987); העיתונות טיפחה את זיהוי הזנות עם התפשטות האיידס, האלכוהוליזם וסוגים שונים של פעילות פלילית, כדי לגייס דעת־קהל שתקבל את החקיקה המגבילה החדשה הזאת. סטיבנסון־סנג’יאן גם הצביעה על תפקידם של כלי־התקשורת ההמוניים בהפניית המודעות הציבורית לזנות ובהגדרתה כבעיה. אליזבת ווטרז ניתחה את השינוי שחל בגישה שראתה בזונות יסוד אנטי־חברתי לזו שראתה בהן אזרחיות “מקופחות” השוחרות סעד, יזמות זעירות ובעלות־מחאה נגד אילוצי המוסכמות החברתיות (ווטרז, 1992: 133–154). ווטרז מציינת שככל שיחסה של החברה לזנות נעשה סובלני יותר כך שינתה העיתונות את נקודת־המוקד שלה, וביצעה קפיצה דרמאטית מתמיכה ודיכוי להטפה לאי־התערבות (שם: 146). ווטרז מפרטת את הגורמים שמאחרי פרשנויות הזנות, והיא מתייחסת לפרספקטיבות כלכליות, מבניות־תיפקודיות ופמיניסטיות, כמו גם לרקע התרבותי של הזונה.

סקר (גאביאני ומאנואילסקי, 1987) של 532 זונות, שנערך בגרוזיה (גיאורגיה) באמצע שנות ה־1980, הוכיח שהללו נכנסו לתחום לא מחמת מחסור במזון אלא בגלל אפרוריות חייהן, פער בין שאיפותיהן לבין המציאות כמו שהיא. גידול ב"מנטאליות צרכנית" חיזק את ידיהן להמשיך.

המהפכה המינית סחפה עמה אוכלוסיות שמרניות, נבערות בענייני מין, בפריפריה ובכפרים. באסיה התיכונה ובקווקאז הביאה העמדה החדשה, מצד אחד, לידי מצב של הלם ובהלה מוסרית אצל רבים, ובתוך כך חוללה את מרידתם של הצעירים (בעיקר נשים) נגד ה"מוסר" הישן, דבר שלעתים קרובות הביא להפקרות מינית (קון את ראיורדן 1993: 3–5). את הרפורמות החדשות והליברליזציה בענייני מין בישרו התפוצצות הפורנוגרפיה ותעשיית הארוטיקה, גדל ייצוגן של הזונות באמנות, בתיאטרון, בספרות, בתקשורת ההמונית, ובפרט בקולנוע.

מאז הגלאסנוסט הוסברה הזנות במושגים של “שאלת האשה”, במושגי הסתירות העומדות בפני נשים צעירות ושוחרות קריירה וקשר למעמדן החברתי, לתנאי חייהן ולדימויים החדשים של הנשיות (ווטרז 1989; באקלי 1992). אם באמצע שנות ה־1980 ראו בזנות אמצעי לתוספת הכנסה, במיוחד להשגת מוצרי צריכה, הרי בשנות ה־1990 כבר התחילה זו להיראות יותר כאמצעי קיומי (בריג’ר 1992: 198). המצב בסוף מאה ה־20 של התואַם בין הגירה לזנות דומה היה לכאורה ל"דילמה האמריקאית" בסוף המאה ה־19: יבוא בלתי־חוקי של יהודיות ממזרח־אירופה לארה"ב כלל את גיוסן של בנות משפחות עניות לזנות במספרים ניכרים.

מה מריץ אותן לחוץ־לארץ?    🔗

הזונה הרוסיה היא על־הרוב אשה ממוצעת ורגילה שנקלעה לנסיבות חיים לא־רגילות של משבר אישי וחברתי. הזונות נבדלות משאר מהגרות־עבודה השולחות את עיקר משכורותיהן הביתה במובן זה שעליהן להשאיר את רוב הכנסתן לעצמן להוצאות על מלבושים, מספרות, נסיעות, הוצאות מלון ומסעדה, טיפול רפואי ותשלום לשומר או סרסור. רוב הנשים שאיתן דיברנו לא שגו בחלומות רכושניים. אף שבכללו של דבר תמיד תדבר אשה לצורך התגוננות על אילוצים כלכליים, הרי רוב המרואיינות “הביטו אחורה בזעם”, כלומר הן בחרו לעזוב את משפחתן ומשלח־ידן וללכת.

כאשר בדקנו את התשובות על השאלה שלמעלה, מבחינים היינו בין כוחות המושכים לאחור ומרחיקים אשה מן הבית, וכוחות הדוחפים אותה קדימה בחתירה להשגת צרכי־מותרות או להגשמתם של חלומות. כמו שהראה תומאס (1923) בחיבורו, פגשנו הרבה צעירות שהשתוקקו להרפתקה ולהתרגשות והתלוננו על חיים משעממים. הן ראו בצעד שלהן אמצעי של בריחה מן המציאות העלובה. אנה, בת 24, שהגיעה לישראל מכפר באזור הערבה של קרים, גרושה ואם לפעוט, סיפרה לנו:

מספר ניכר של נשים שעבדו בחוץ־לארץ ושאותן פגשנו היו אמהות חד־הוריות, שהשאירו את ילדיהן להשגחת אמותיהן (סבתא). במשפחות האלו הועבר רוב נטל גידולו של הילד אל האשה.

עוד סממנים אופייניים של העידן הקומוניסטי נחשפו בתשובות שקיבלנו על שאלותינו: “למה הזעם? מה היה גרוע כל־כך בסביבה שלך שם במולדת?” בשיחות עם זונות רוסיות בישראל בולטת נימה של התרסה ושל מרד, ואין בהן אפולוגטיקה המתלווה בדרך־כלל לעיסוק הפומבי בנושא. אין סיפורים סוחטי דמעות על הגורל המתעתע שהביאן עד הלום, אלא יש סוג של בחירה שנועדה לשרת מטרה, על־הרוב לזמן מוגבל.

כעבור חודשים אחדים של עבודה במכוני־עיסוי בישראל רכשו להן נשים כסף מספיק לקניית דירה. נשים שבאו במטרה זו (בדרך־כלל, גרושות עם ילד) מנסות לחסוך כל שקל. צעירות לא־נשואות מקפידות פחות על החיסכון; הן מוציאות יותר על עצמן, קונות בגדים, תכשיטים ותמרוקים, ומחפשות בידור. מצאנו שרבות מהן חלמו על נסיעה מערבה [לארה"ב] או חזרה לרוסיה ונישואים שם. אחת הצעירות הגשימה את האידיאל הזה – ויקטוריה היה שמה. ויקטוריה זו (22) באה לישראל ב־1991, לאחר שסיימה מכללה מסחרית ברוסיה. בישראל לא היו לה לא קרובים ולא ידידים קרובים, ועברית לא ידעה. היא שכרה לה דירה יחד עם עוד בחורה בירושלים, ושתיהן מצאו להן עבודה במכון־עיסוי. עד־מהרה מצאה ויקטוריה עבודה ב"שירות ליווי". מקץ שנה אחת, לאחר שחסכה די כסף, חזרה לרוסיה והתחתנה. בעלה לא ידע דבר על עברה. בקיץ 1992 באו יחד לישראל, וכאן מצא לו האיש עבודה בענף הבנייה. אלא שעד־מהרה נתגלה לו סודה וקילקל את נישואיהם.

לצעירות שימש המחסור בכסף כוח הדוחף לכניסה לזנות. כאשר הפסיד בעלה של נאדיה את מקום עבודתו היו להם חובות גדולים, שכן רכשו דירה ומכונית. היא, אחות מפטרבורג, קיבלה הזמנה מחברים בישראל, באה כתיירת, ועבדה ב"מכון־יופי" בתל־אביב. בעלה עודו חי בפטרבורג והיא מכריזה שהיא אוהבת אותו, שולחת לו מתנות, ומקווה לחזור הביתה בקרוב וחסכונותיה עמה.

נשים כפריות, כשהן נמצאות בלחץ כספי, מנסות את מזלן במרכז עירוני כלשהו בגוש המזרחי לשעבר (מקום שם מבינים את התרבות הסובייטית ואת השפה הרוסית). ארצות במזרח הקרוב הן בחזקת בחירה שנייה. המזרח הקרוב כולל את הארצות המוסלמיות המתפשטות דרומה. אם גם כרטיס הלוך־ושוב לתורכיה, סוריה או ישראל יקר קצת יותר מכרטיס לפולין או בולגריה, הרי גם טובים יותר הסיכויים להיבנות מן הסכום שתכניס עבודה בדרום. בקיץ 1989 “הציפו נשים מן הצפון את ‘נווה־הנופש וארנה’” והיה עליהן לעבוד יחד כדי להתחרות עם הזונות המקומיות. את “רשת” הזונות יסדה קבוצה קטנה של סרסורים. מתחילת שנות ה־1960 כבר היתה התחרות בקרב רשתות מקומיות של זונות בנווה־הנופש הזה מצריכה ארגון.⁷ בסופו של דבר הוסכם שהרוסיות שנשארו והמשיכו לשרת לקוחות במלונות מן המדרגה הראשונה תשלמנה 50% מהכנסתן לרשת המקומית והחזקה יותר. דבר זה השפיע כמובן על הסכום שנותר בכיסן של החדשות שמקרוב באו, ונוסף על כך חייב הוצאה גדולה יותר למחיה במלונות שכאלה.⁸

במזרח הקרוב הדייבוטשקי מקבלות את לקוחותיהן בבתי־מלון זולים, שם הן עצמאיות יחסית. דוגמה לכך (שבאוגוסט 1993 הצביע עליה ה. אגברט) היתה קבוצה של שלוש חברות רוסיות, ששכרו להן יחד חדר במלון בטראבזונד, ואשר ברצון הציגו עצמן כ"זונות מרוסיה".⁹ העובדה שלמעשה לא היתה תחרות מקומית והיה ביקוש גדול לשירות (בהתייחס למסגרת המוסלמית בכללה) הפכו את העיירה הזאת למקום אידיאלי לעובדות־מין מחוץ־לארץ. שלוש הנשים האלה עשו חיל, וכמוהן גם בעל המלון, שהן שילמו לו הן במזומנים והן בשירות. לקוחות באו לעיר מן המחוז השכן. הנשים חיו כיחידה משפחתית, והתחלקו בהכנסתן שווה־בשווה. הבכירה בין השלוש, רופאה כבת שלושים־וחמש, היתה מנהיגה. בערבים היו שתיים מן הנשים יוצאות הדורות בלבושן לחפש לקוחות, ואילו השלישית היתה נשארת להשגיח על הדירה ולשמור על חסכונותיהן.¹⁰

נשים בשלות ואמהות חד־הוריות המפרנסות משפחה על־ידי עבודה בזנות אינן זקוקות לתמיכתם של גברים “סמליים”. לעתים קרובות הן ממנות אחת מהן שתשמש מאמא כדי שתטפל בהזמנות־העבודה שלהן. דומה הדבר לנוהג המקובל על נשים במקומות רבים ברוסיה, ובמרכזה של מוסקבה. “מאמא” אפשר לזהות לפי הופעה גברית כלשהו הכוללת מקטורנים ואפודות תורכיות של עור (מירונובה, מגאזין, וסטי, 1995).

 

ו. דייבוטשקי וסרסורים בישראל    🔗

הזונות עצמן בשיחתנו הבחינו בין “טוריסטקי” (“תיירות”) ל“עולימקי” (“עולות”). זונות מבמ"ל מן הקבוצה השנייה נכנסות לישראל כמהגרות בלתי־חוקיות המגיעות בתעודות מזויפות. הקבוצה של התיירות מגיעה באשרות־תיירים רשמיות (שתוקפן לשלושה חודשים), שאותן מקבלות הבחורות לאחר שהן מציגות הזמנה בדויה מקרוב־משפחה דמיוני בישראל. אחר־כך הן מבקשות הארכה לאשרה, או שהן פשוט נשארות בארץ שלא כחוק. כמה עסקי תיירות בדויים התארגנו אך ורק לצורך יצוא־מין. מאז 1991–1992 הפכו “תיירות” להיות הקבוצה הבולטת ביותר בקרב הזונות בבתי־הבושת הישראליים. במקרה הישראלי יש שלוש דרכים שבהן נשים נכנסות לסחר המין:

1. נשים שפיתו אותן במרמה להיכנס לזה (או שהן מעמידות פנים שכך היה). הבטיחו להן מקומות־עבודה כרקדניות, מעסות או מלצריות בבתי־קפה ובמסעדות, אך בסופו של דבר אולצו לעבוד בבתי־בושת.

2. נשים (בעלות מוטיבציה כלכלית חזקה) המצהירות שרצונן להשתכר ממון אפילו בזנות, אם יהיה צורך בכך.

3. זונות מקצועיות או אלו שהיו זונות לשעבר ורצונן להתמיד בעבודה זו. הן באות לישראל במטרה למצוא תנאים טובים יותר לעיסוק במקצוע.

חשוב לציין שבין הזונות שעובדות בישראל יש זנות מרצון שאינה בכפייה. בראיונות איתנו הזונות המקצועיות מביעות ספקנות לשמע סיפורים מן העיתונות על בחורות ש"פיתו אותן" לעסוק בזנות. וכך הן במטאות זאת: “הבנות האלו קיוו לקבל את העבודות המיוחסות ביותר: ללוות אנשי־עסקים עשירים בנסיעות, להיות רקדניות־חשפניות, או לעבוד בקווי טלפון־המין כמו שהובטח במודעות. למעשה, התאכזבו מפני שנאלצו להתחיל לעבוד במכוני־עיסוי, כלומר בבתי־בושת” (וולפוביץ', ורמיה, 8.9.92). שומר באחד ממכוני־העיסוי בתל־אביב מספר:

זונות מבמ"ל היוצאות למזרח הקרוב מגויסות במרכזים העירוניים הגדולים של רוסיה, אוקראינה, בלארוס, מולדובה, הרפובליקות הבלטיות ובנאות־קיט. כל יוצאות במ"ל העובדות בישראל נקראות בדרך־כלל “רוסיות”, אבל רבות מהן מדברות רוסית במבטא זר; הן יכולות להיות אסתוניות, מולדאביות, ליטאיות, או אוקראיניות. מאז אמצע שנות ה־90 נוסדו משרדים חדשים ליצוא זונות. רשת מאורגנת של יצוא־מין לישראל התגלתה בכמה ערים בינוניות בפרובינציות של רוסיה. דימיטרי צ’קאלין – קונסול ראשון בשגרירות האוקראינית בישראל ב־1994 – הצהיר בראיון שבתקופת־השנים 1993–1994 התפשט הגיוס של זונות לישראל באוקראינה גם לכפרים. בנות־כפר צעירות, שבדרך־כלל לא היה להן נסיון־חיים רב, נופלות בנקל קורבנות להונאה ולהטלת־אימים על־ידי סרסוריהן. בחורות כאלו מוכנות לברוח מן השיעמום של חיי הכפר שלהן ולהמיר אותם בחיים בערים גדולות, הן בבמ"ל והן בחוץ־לארץ.

בקונסוליות של במ"ל אין רושמים את מספרן המדויק של זונות מהגרות מחוץ־לארץ. אומדן משטרתי מעלה שבאזור תל־אביב בלבד מצאו בשנים האחרונות למעלה מ־1,000 נשים מבמ"ל עבודה בבתי־בושת, מכוני־עיסוי ושירותי־ליווי מקומיים.¹¹

בשנות ה־70, קודם לגל ההגירה הגדול מברית־המועצות, היו הזונות הישראליות ברובּן המכריע יהודיות ממוצא צפון־אפריקאי, מספר קטן ממזרח־אירופה (פולין, רומניה), ואחדות ממערב אירופה (רימרמן 1977). כעבור זמן מצאו גם כמה תאילנדיות ופיליפיניות, שקיבלו אשרות ורשיונות לעבודה בחקלאות או במשקי־בית, את דרכן לרובעי האורות האדומים. במרס 1990 צצה והופיעה בישראל קבוצה ראשונה של 15 זונות מקצועיות מבמ"ל. לא ארכו הימים ובעקבותיהן באו עוד רבות (פרץ, 7 ימים – ידיעות אחרונות, נעתק בנובסוטי נדלי, 15.4.1992). הזונות החדשות התחילו לדחוק את רגליהן של הזונות הישראליות שכּן היו זולות יותר ולעתים נחשקות יותר. כך התבטאו לקוחותיהן:

“תיירות” הן שהכניסו את הרווחים הגדולים ביותר לבעליהם של שירותי המין. בדרך־כלל משכורתה של עובדת “עולה” בלתי־חוקית פחותה מזו של עובדת חוקית. מבחינה כלכלית כדאי היה להעסיק “תיירות” רוסיות, שבצורה זו היו תלויות לגמרי במנהלים שלהן. הואיל והיו זרות בלתי־חוקיות לא יכלו לפנות למשטרה בתלונות או לבקש הגנה בעוזבן את המנהל שלהן.

העיתונות העברית קישרה את הגידול בזנות בשנות ה־90 לגלים המתפשטים־והולכים של עולים חדשים. הרי לנו כמה התבטאויות עיתונאיות טיפוסיות: “בשטח זה [הזנות] גילינו כ־300 בחורות ממוצא יהודי־רוסי” (פרץ, 7 ימים, ידיעות אחרונות, נעתק בנובוסטי נדלי, 15.4.1992). או: “תלמידות בנות 14–15 נעשו זונות, והרי זה חושף את כשלון הקליטה של עליה זו” (זיגדון, ירושלים, 18.9.92). סקר מאמרים על נושא זה מלמד איך מלת־הגידוף “זונה” עולה בקנה אחד עם המשפט־הקדום הגובר כלפי כל הנשים העולות.¹²

בדומה לטוריסטקי כך גם העולימקי הן במידה רבה רווקות בשנות־העשרים שלהן או נשים גרושות עם ילד. מעטות ראו במקצוע הזה דבר של קבע. רובן עוזבות את בתי־הבושת לאחר תקופה קצרה, מתוך ידיעה שיקשה עליהן לשמור את סודן בארץ הקטנה. צורה מוצנעת יותר של זנות היא זו של נערות־טלפון, כלומר “מלוות” בשירותם של תיירים מבחוץ או של ערבים הבאים מכפרים שמרניים, אבל רק מעטות יכולות להחזיק בעמדה כזאת. עולות יהודיות נוטות לחדול מן הזנות זמן קצר אחרי הגיען לישראל שכּן:

יתר על כן, העולות מתמלאות דאגה משעה שהן מאמצות להן את היחסים השליליים של הזרם העיקרי בחברה כלפי עיסוקן. “תיירות”, לעומת זה, יודעות שהן יכולות להרוויח כסף ואחר־כך לחזור באין מכלים דבר למולדתן. יבוא ה"תיירות" לשם זנות גדל במידה ניכרת מאז סתיו 1993. משטרת ישראל ניסתה לעצור אותו בנקיטת צעדים חדשים, אך בלא הצלחה יתרה. קבוצות שלמות של זונות גורשו מישראל וכלי־התקשורת סיקרו כמה מפעולות־הגירוש, וכך נאלצו הסוחרים לשנות את הטקטיקה שלהם: הם סיפקו ל"תיירות" תעודות מזויפות המעידות על מוצאן היהודי, או שנקנו תעודות מקוריות. מודעות בעיתוני מדינות חבר־העמים הציעו מכירת מסמכים של יהודים. רשת בלתי־חוקית חדשה זייפה תעודות ליצוא־זנות.¹³

הזונות עצמן מבחינות בבירור בין הסטאטוסים של “תיירות” ו"עולות". המפעילים והמשטרה מעניקים לשתי הקבוצות מעמד שונה. העולימקי כוללות כל אותן בחורות רוסיות שהשיגו אזרחות ישראלית מתוך כוונה להישאר לתקופה ארוכה. לרובן יש מסמכי־עלייה חוקיים או שהן נשואות לישראלים, מדברות עברית רהוטה, ובוחרות להן את מקום מגוריהן כמו גם תעסוקה חלופית. “טוריסטקי” ועולות מדומות, המקבלות את מסמכיהן מן המעסיקים שלהן, תלויות בהם. דייבוטשקי מגיעות לפרק־זמן שבין שלושה חודשים לשנה תמימה. מעבידיהן מספקים להן דיור (בדרך־כלל 3–4 בחורות גרות יחד) וכן אוכל, טיפול רפואי, קיצבות לבוש וקצת דמי־כיס, אך בלי משכורת. אם הן נשארות שנה אחת, מקבלות הן את כל התשלום במזומן לפני צאתן. יש המעדיפות לקבל את הכסף רק עם שובן הביתה.

אפשר להבחין בדו־משמעות במיון הזה: טוריסטקי יכולות לחדש את אשרותיהן כפעם בפעם, ובדרך־כלל כל אשרה נשארת בתוקף בין שלושה לששה חודשים. עולימקי, אם הצליחו יחסית, יכולות גם לחזור לארץ מולדתן, אם כדי למצוא בעלים ואם כדי לפרוש או להגר מחדש לאיזו ארץ אחרת. “תיירות־מין” מיומנות מנסות להשיג את המסמכים ולהגיע לישראל כעולות (עולימקי), ובפעם השנייה הן מחפשות להן מעמד גבוה יותר ומקומות־עבודה טובים יותר.

נינה (20) באה לישראל ממוסקבה ב־1989. הוריה התגרשו. היא הזדהתה כרוסיה, וידעה שאחת מסבותיה, שמעולם לא פגשה בה, היתה יהודיה. הודות לכך יכלה להיעשות עולה חדשה. היא הגיעה לישראל לבדה ושלוש שנים עבדה בכל מיני מכוני־יופי ו"שירותי־ליווי" בתל־אביב ובירושלים ועכשיו היא מדברת עברית רהוטה, וב־1993 נרשמה כתלמידה במכללה. היא לומדת ארגון תיירות בינלאומית וניהול מלונות ומתגוררת עם חבר בדירה שכורה. היא המשיכה לעבוד כנערת־טלפון שלא בידיעתו מפני שהיתה זקוקה לכסף. היא יכלה לעשות זאת כעבודה חלקית, תוך שהיא מקיימת קשר עם כמה לקוחות קבועים, משמע שהצליחה להגיע למעמד הגבוה ביותר במקצועה ולשפר בהדרגה את מעמדה. נינה מתחה ביקורת על זונות רוסיות אחרות. מעמד־השוליים שלה איפשר לה לשים לב לדברים שמודיעות אחרות לא ראו. להלן תיאור של שתי קבוצות של זונות רוסיות בישראל כפי שראתה אותן נינה בתקופת עבודתה ב־1990–1993:

השומרים במכון מסבירים שתפקידיהם “להגן על הבחורה מעצמה”. אפשר לשמוע מפי טוריסטקי שלאחר חודשים של עבודה בערים שונות בארץ אין הן יודעות על ישראל מאומה: “בשבילי כל ישראל היא בית־בושת אחד גדול”. בעלים של בתי־הבושת משתפים פעולה ביניהם, אם משום שהם קרובי־משפחה או מחמת השתייכותם לאותה קבוצת־משנה אתנית, או בשל טבע העסקים שלהם. דוגמה טובה לשיתוף־פעולה ביניהם היא גילגולן של זונות בין בתי־בושת שונים. כל בחורה שרואיינה עבדה, בדרך־כלל, בכמה וכמה בתי־בושת, היו לה קשרים לרוב עם זונות אחרות ושאר בעלי בתי־בושת, והן הביעו דעות מפורטות על עמיתותיהן למקצוע.

מעניין לציין שהזונות משתמשות בעגה מיוחדת המשלבת מונחים רוסיים מן התקופה האחרונה עם מונחים מערביים, וכך למשל הן קוראות לאנשים שהביאו אותן לישראל “ספונסרים”, לגברים המארגנים את עבודתן “מנג’רים”, והפגישה שבה מוסכם על תנאי־העבודה נקראת “אינטרוויו”. לבסוף מיתוספות מלים עבריות וערביות. כשבחורה נעשית זונה היא משנה את הופעתה ואת שמה. הרבה בחורות צובעות את שערן לעתים קרובות והן מעדיפות צבע אדום־עז, שחור, ובפרט בלונדיני. בעת עבודתן הן משתמשות בדרך־כלל בשמות “לועזיים”, אך יש מהן העשויות לבחור גם בשמות רוסיים. אחד השמות המקובלים ביותר הוא לילי: “יש לזה צילצול של פעמון”. לעתים קרובות הן אפילו מתחרות על השימוש בשם הזה.¹⁴

בשנות ה־90 התפתחו בישראל כל מיני רמות של מעמד ודפוסי עבודה, כפי שהגדירום זונות חבר־העמים בתערובת של עברית ורוסית.

(1) כבישנאיה הן זונות הגובות את המחיר הזול ביותר והן הנמוכות ביותר במעמדן. הכינוי שלהן לקוח מהמלה כביש בצירוף שם־תואר רוסי כסיומת. היא כוללת תיפקוד במכוניותיהם של לקוחות, בעיקר באזור של תל־אביב־רבה ליד הים, וכיצאניות־רחוב. רבות מאלו מכורות לסמים ועובדות בחוף תל־ברוך, בקצה הצפוני של העיר.

(2) תחנה מרכזית. במקום השני מלמטה בסולם־הדרגות נמצאות עובדות בדירות זולות. לקוחותיהן הם עוברים־ושבים. ב־1990, כשנפתחה תחנת־האוטובוסים החדשה של תל־אביב, היתה תזוזה קלה באזור האורות האדומים של העיר. רחובות צרים מסביב לתחנה המרכזית הישנה עברו לידי מכוני־עיסוי, בארים מפוקפקים, מאורות־הצצה וחנויות וידיאו של מין. בהסכמה־בשתיקה מצד ראש־העיר רוני מילוא הציעו כמה מחברי מועצת־העיר של תל־אביב שאזור התחנה הישנה ייקבע כאזור האורות האדומים הרשמי הראשון של הארץ. ההצעה עוררה זעקות־מחאה.

(3) מכון (מכוני־עיסוי). זונות שעובדות במקומות כאלה מרוויחות הרבה יותר מן הדייווטשקי שלמעלה. המקומות האלה של מין־למכירה קרויים גם “מועדוני בריאות”. האורחים מתאמים את בואם בטלפון. העבודה מאורגנת בשיטת סרט נע. המכונים הטובים ביותר נמצאים במרכז תל־אביב, באזור שבין רחובות הירקון ובן־יהודה ליד שפת הים. מלונות קטנים הנמצאים שם משמשים לעתים קרובות מקומות נוחים לנשים העוסקות בשירותי־ליווי להביא אליהן את לקוחותיהן. מספר נכבד של מכונים פועלים בערי־נופש: נתניה, נהריה, אילת וטבריה. כמה מאות נשים ממדינות חבר־העמים, רובן טוריסטקי או עולות מדומות המגיעות למעמד זה, נשארות שם לערך שנה.

(4) נערות־טלפון תופסות את המקום הגבוה ביותר בעולם הזנות. בישראל אלו הן בדרך־כלל עולימקי השליטות במקומות האלה, ומתוך שמוכרים להן התנאים יכולות הן למנוע מטוריסטקי להגיע לרמה הזאת. רבות מן העולימקי הן אזרחיות ויש להן קרובי־משפחה בישראל… נערות־טלפון ובחורות ממכוני־עיסוי שהן עולימקי יש להן סרסורים משלהן והן מארגנות את שירות־הליווי הפרטי שלהן, אם הן זקוקות לכך. רוב הסרסורים קרויים, בעגה הערבית־הישראלית של הזונות הרוסיות, “ערסים”, והם יוצאי במ"ל במקורם.

נערות־הטלפון מודעות לעליונות מעמדן. הן מתבדלות מן הזונות הרגילות. כמו שהתבטאה אחת מהן בראיון בטלביזיה:

זונות מ"שירותי הליווי" משרתות את לקוחותיהן בבתי־מלון. מצאנו שהמלונות האלה והאכסניות הקטנות והצנועות המעורבות בזנות הם יקרים. בעליהם, בניסיון להקטין את הסיכון שהמשטרה תעלה על עקבותיהם, מחזיקים לעתים קרובות בעסק של כיסוי, למשל מועדון־ביליארד. יש המעדיפים להסיע את הבחורות בעצמם ואינם משתמשים במוניות. לקוחותיהן של נערות־הטלפון הם בדרך־כלל גברים מבוססים במעמדם המבקשים להישאר אלמונים. העבודה כנערת־טלפון עלולה להיות מסוכנת אם הלקוח מתפרע. נערות־טלפון זהירות מטלפנות למנהל שלהם פעמיים: אחת לאחר שנכנסו לחדר וגבו את התשלום (כרגיל, לפני המגע המיני), ושוב בתום “עבודתה” לאות שאפשר לבוא לאסוף אותה. אם היא מאחרת לטלפן בפעם השנייה, אחרי 30 דקות לכל היותר, חייב המנהל להיות מוכן לשלוח עזרה.

בארים ומסעדות רוסיים כדוגמת “לוקס” במרכז ירושלים מקבלים בשעריהם זונות המשרתות כ"מלוות". כאן הן יושבות ומחכות לטלפונים. המנהלים שלהן הגיעו להסכם עם בעלי המסעדות האלו. הבעלים מרוויחים מן ה"בחורות", שאחרי עבודתן הן סועדות כאן, נפגשות עם חברות או מתרגעות בחברה של דוברי־רוסית. על בתי־בושת שנתגלו במסעדות נמסר אחרי פשיטות המשטרה.

טוריסטקי, אם אינן תלויות במעבידים ואם יש להן מסמכים חוקיים והן עובדות “מדלפק התשלום”, מקבלות בעצמן לפחות $17. הסכום הממוצע במכוני־עיסוי ושירותי־ליווי מקומיים הוא 15–$20, או באסקוב בעגה שלהן (כמחצית המחיר שמשלמים בניו־יורק או באמסטרדם). במאורות־הצצה לקוחות משלמים 50 ₪ (בזמנו $17) בעד 15 דקות, והאשה המתערטלת מקבלת מזה 10 ₪ לשעה. במקומות־נופש, שבהם רוב הלקוחות הם תיירים, שם המחירים הם הגבוהים ביותר: 60–$90 לשעה (אילת, עיתון מקומי, 20.07.95). המחיר הממוצע בעד “ביקור־בית” הוא 80–$90, כולל מונית, שירותי מלון וטלפון. בישראל יכולות נשים להשתכר בדרך־כלל רק 50% מן העלות של ביקור. במוסקבה זונה ואלוטנאיה מקבלת 50% לעצמה או $75 לביקור. אולם במוסקבה שוק הזנות, המכוון לתיירים מחוץ־לארץ ולמתעשרים חדשים מקומיים המשלמים במטבע זר, הוא מוגבל. עודף ההיצע הוא אחת הסיבות לכך שזונות יוצאות לחוץ־לארץ לחפש עבודה.

יהודים חרדים וערבים המבקרים לעתים קרובות אצל זונות רוסיות בגלל האיסורים המסורתיים ביהדות ובאסלאם על יחסי־מין לפני הנישואים ויחסי־מין לגברים נשואים בתקופות של נידה או לאחר לידה. ההעדפות בבחירתן של שותפות־מין מצריכות מחקר מפורט יותר. לפי מידע שנתקבל מראיונות עם זונות יוצאות־במ"ל הרי אלו מעדיפות ערבים על יהודים חרדים משום שהראשונים אדיבים יותר, נוהגים יתר כבוד בנשים – אם הן בנות אומות אחרות – ומגלים אמפתיה למקצוען. הזונות לא פחדו לקיים יחסים עם ערבים, ובדרך־כלל היו סוחרים מבריחי פירות וירקות מכפר־סבא מסיעים אותן לקלקיליה כשהיו ה"שטחים" בסגר. מספר זונות רוסיות התגוררו בבתים של ערבים ועסקו שם במקצוען. היו שעבדו בבתי־זונות של ערבים. אפשר היה לפגוש בנשים מבמ"ל שעבדו ככבישנאיה במרכז ירושלים, סמוך למגרש־הרוסים, שאינו רחוק ממאה שערים, הרובע החרדי־לעילא, כמו גם במזרח־ירושלים.

לקוחותיהן של נערות־טלפון, כפי שהתברר בראיונות, כוללים הרבה ערבים “לבנים”, השם שנותנות הזונות לערבים שהם אזרחים ישראלים, לרבות בדווים, שבדרך־כלל הם מוכנים יותר מפלשתינאים להוציא כסף על שירותי־מין. לקוחותיה של הזונה באזורים הנמוכים יותר הם צעירים ערבים מיהודה, שומרון ועזה, ועובדים זרים הרחוקים מביתם. יש סיפורים על נישואים בין זונות רוסיות לערבים. אחת מהן אפילו ביקשה ייעוץ כאשר קיבלה הצעת נישואים מלקוח אחד קבוע. היא הסבירה את נכונותה להיענות לו מפני שהוא היה נוצרי, לא מוסלמי. בעל מכון־עיסוי בתל־אביב סיפר שלעתים קרובות זונות יהודיות מסרבות לשרת ערבים ואילו נשים יוצאות במ"ל מוכנות לשרת כל אדם שידו משגת לשלם (תוכנית “עובדה” בטלביזיה הישראלית, שהוקדשה לבעיית הזנות בישראל, 5.1.1995).

בתחילת שנות ה־90 היו רוב המנהלים של “מכוני־העיסוי” ישראלים בני הארץ או עולים ותיקים, אבל בחמש השנים האחרונות גדל האחוז של עולים חדשים בעסק הזה. הטבלה הבאה תדגים את המגמה הזאת; מובאים בה נתונים ממטה המשטרה על אנשים החשודים בהחזקת בתי־בושת. ברור שלעולים החדשים יש פחות ניסיון ומגע עם המשטרה מאשר לישראלים בני הארץ, ועל בתי־הבושת שלהם פושטים כוחות המשטרה ביתר קלות.

טבלה 1: ניהול בתי־בושת בישראל

(כולל רק אלה שנרשמו על־ידי המשטרה)

עונשים על הדחה לזנות

בעלי מכונים מרוויחים לערך $1,000 ליום. מנהלי מכונים עומדים בדרגה אחת נמוכה יותר במידרג; אחריהם באים הסלקטורים (רובם מתאגרפים וג’ודקות צעירים), שמשכורתם לערך 1,000–$3,000 לחודש. מן התצפיות שלנו אנו למדים שיבוא זונות הוא אופציה מתקבלת על הדעת לעולה חדש ממדינות חבר־העמים. יש מאבק קשה על בעלות של מכון־עיסוי או שירות־ליווי. היו כמה מקרי רצח בעקבות התנגשויות בין קבוצות מתחרות של עולים חדשים. עולים מעוניינים ימצאו שסחר בנשים יכול להביא להחזר מיידי על השקעה ראשונית. המסחר בנשים לצרכי מין מסחרי מסבך אותם בהכרח עם ארגוני־פשע בישראל ובמדינות חבר־העמים. העיתונים הביאו כתבות על סרסורים אלימים ואכזרים המוליכים נשים צעירות שולל ואחר־כך הם שולטים בהן, אך עם זאת התברר שחלק גדול מן הסיפורים על זנות כפויה או “עבדות לבנה” היו חסרי־יסוד. תיאוריהם של עיתונאים מוסיפים לעתים קרובות צבע למה שקיבלו ממודיעיהם. כתבות המביאות פרטים על מכות, אונס ושוד מבוססות בדרך־כלל על דיווחים מן המשטרה ובתי־המשפט. לעתים קרובות נשים מציגות עצמן כ"יזמות" ולא כסתם קורבנות סבילים של נסיבות ברוטאליות. בחלקן הגדול הן משתדלות להשיג תנאי־עבודה נעימים, אפילו תנאֵי מותרות, עם לקוחות מנומסים, חליפים תרבותיים של מין תמורת כסף (וולפוביץ', ורמיה, 14.2.1992; ריז’יקובה, וסטי, 13–19.4.95). הסיבות שמביאות נשים לבחור בזנות מורכבות מאוד. לפי המימצאים שלנו אין זה נכון לכאורה שרוב הנשים נאלצות לעסוק בזנות כנגד רצונן, אף שאחדות נדחפות לכך בתחילה על סמך הסכמה דו־משמעית או חלקית מצדן. הידיעון הישראלי “אנחנו שוות”, היוצא לאור ברוסית בתל־אביב על־ידי עזרה של פמיניסטיות ישראליות, הדגיש כי 74%–90% מן ה"בנות" היו קורבנות להתעללות של גברים וקראו לפעולה מאוחדת נגד האלימות בזנות ולהגנה על זכויותיהן.

שמות גרוזיים (גיאורגיים) תופסים מקום בולט בדיווחים מבית־המשפט ובמאמרים בעיתונות הישראלית על פשעים הקשורים בזנות, כמו גם בהתייחס לעסקי החסות על מכוני־העיסוי. הזונות־המודיעות, שעבדו בבתי־בושת בתל־אביב, מסרו שרבים מאדוניהן הם יהודים מגרוזיה, הן ותיקים והן עולים חדשים. רגיל היה ביותר שהמשפחה כולה שקועה בעסק הזה, לרבות קרובי־משפחה מכוח נישואים. התפשטות הזנות היתה תופעה בגרוזיה עוד לפני הפרסטרויקה (גביאני את מנואילסקי 1987). יוצאי גרוזיה היו המארגנים הפעילים ביותר של סחר יצוא־המין בתורכיה וביוון קודם שהגיעו גלי הזנות ממדינות חבר־העמים לישראל (פאנוראמה 7 – 13.8.1993, ע' 37).

בשנים 1987–1993 הוצגה הזנות בעיתונות ובקולנוע של במ"ל כאחת התעשיות מהירות־הצמיחה ביותר שבארץ. בסקירות על סרטים תיעודיים וסרטי־עלילה הוצגה הזנות כדרך אלגנטית להתפרנס בתנאים האבסורדיים של רוסיה של אותו זמן (אטווד 1993: 71–75). בספרות היתה רומנטיזציה של הזנות. מספר גדל־והולך של חומרי עיתונות וסרטי וידיאו ארוטיים ופורנוגרפיים פירנסו את התפיסה של חופש מיני, שבו היו הגיבורות נשים צעירות מבמ"ל, והדבר אך הוסיף להערכתן־העצמית של הזונות. נשים אלו מבטאות את עמדותיהן ואת האידיאולוגיות שלהן בלי מעצורים לציבור, תוך שהן מצביעות על המעלות היתרות של מקצוען ומדגישות שהיחס הציבורי לזנות חייב להשתפר. טאטיאנה (30), זונה מקצועית ממוסקבה, העושה כבר עשר שנים בעסק, תיארה לעיתונות מה יחסן של עמיתותיה ושלה לשינוי שחל בעמדה כלפי עבודתן ובמעמדן החברתי, וכך היא אומרת:

הסובייטולוגים הגיבו בכך שתלו את יוקרתה של הזנות בליקויים שהיו במשטר הסובייטי. בניגוד לתפיסה הטרום־מהפכנית של הזונה כקורבן של חברה לקויה ו"אשה שסרחה", הרי הזונה בת־ימינו משדרת הרגשה ברורה של הצלחה. בעיני עובדות אומללות ומותשות, הסובלות משכר נמוך, חובות תמידיים ושאיפות מתוסכלות, הזונה, על אורח־חייה הבזבזני, העצל, הבוהמי, לא די שאינה מעוררת חמלה אלא היא מושא לקנאתן של מיליוני נשים (זמצוב, 1991: 263).

את ההשקפה הזאת מאשרים סקרים סוציולוגיים על יוקרתם של מקצועות שנערכו בעשרה בתי־ספר תיכוניים במוסקבה בתחילת שנות ה־90. הרבה תלמידות ראו בזנות קריירה מכניסה אפשרית. ברשימת העבודות שבראש סולם השכר הועמדה הזנות על דרגה שבין מנהל בכיר לזבנית, מעל מקצועות ששכרם מועט כגון דיפלומט, מורה, נהג מונית, מכונאי־רכב וקצב. הנכונות להיכנס לזנות הוסברה לא כברירת־מחדל של מחוסרי־כל אלא כמקצוע יוקרתי הממלא תפקיד חברתי חשוב – להקל מן הלחץ המיני בחברה.

סטודנטית וזונה כתבה את המכתב הבא לעיתון רוסי פופולארי במאמץ לעשות נפשות לשינויים בחוק הפלילי הנוגע לזנות. היא מביעה גאווה במקצועה ומאמינה שעוד הרבה בחורות רוצות ללכת בעקבותיה. וזה סיפור חייה:

הזנות בארצות־חוץ אינה מחפשת לה צידוקים כגון “הקלת לחץ מיני”. היא מצריכה התגברות על תפיסות קודמות של הערכה חברתית ויכולת ליישב אי־כבוד עם שמירת־סוד. טוריסטקי שחוזרות הביתה, מתחתנות ומגיעות למעמד של נשים מכובדות, נזהרות שלא יוטבע בהן אות־קלון. בדומה לזה, זונות יהודיות רוסיות נוטות לאמץ להן את התפיסה השלילית של החברה הישראלית מן הזרם העיקרי ביחס למקצוען שלהן. יש המביעות רצון לעשות קריירה באירופה או בארה"ב, מקום שתוכלנה, אם ישחק להן המזל די הצורך, להרוויח יותר כסף בלי להיתקל אחר־כך בקשיים רציניים.

הואיל וידוע להן שמקצוען יש לו גבול־גיל עליון, מנסות נשים להשיג יותר עבודות לגיטימיות ולעבוד כזונה, אם אפשר, רק באופן חלקי. משעה שהן בלתי־תלויות ומשתכרות לפרנסתן בשטחים אחרים מחליפות הן בהדרגה את אורח־חייהן, כמו שהחליפה אותו נינה, עכשיו סטודנטית במכללה. יש העדפה לעבודות משרד כעיסוקים חלקיים אחרים, ויחסי־מין עם הבוס מקובלים כחלק מן העבודה. יש המחליפות משרות במכון במועדוני חשפנות, בלי להודות שהן מספקות יחסי־מין. את הסיבה לשינוי באוריינטציה מתרצות זונות כתוצאה מבעיות זהות הטבועות במהות המקצוע הזה, שבישראל רואים בו התנהגות סוטה יותר מאשר במדינות חבר־העמים כיום.

 

סוף דבר    🔗

הנהירה הנרחבת של צעירות מכפרים ועיירות אל הכרכים הגדולים של מדינות חבר־העמים ומשם לחוץ־לארץ בחיפוש אחרי עבודה בענף המין משקפת מצב נפשי מסוים. המחסור, אם גם לא עד כדי רעב, הוא כאן כוח מניע, אבל אפשרויות אחרות לטיפול במחסור, כמו מצב שבו בני־זוג נשואים עובדים שכם אל שכם כדי לגמור את החודש, נדחות לטובת מעשי־סולו כגון זנות. הגלישה של נשים מבמ"ל לארצות אחרות, רחוקות כקרובות, משקפת את ירידת מעמדם של הנישואים כמו גם של משפחות־המוצא ושל השפעת ההורים בחברות בתר־קומוניסטיות.

הגירתם של יהודים מבמ"ל ממציאה לאזרחים אחרים של מדינות חבר־העמים פתח לחיפוש תעסוקה בישראל. טיפוסי היה הדבר שנשים בגיל עשרים־וחמש עד קרוב לשלושים, משכילות ולעתים קרובות בעלות מקצוע חופשי, אמהות חד־הוריות אשר להן ילד שנשאר עם סבתא, באו באלפיהן, ובלבן התקווה להשתכר יפה במהירות ואחרי־כן לחזור הביתה או להגר הרחק יותר מערבה.

קצת מן הראשונות שהגיעו התבססו בישראל והשתקעו בה. מאז 1993, בגלל הגידול במספר, שוב לא יכלו למעשה נשים לעבוד באורח בלתי־תלוי, כמו שהיה אפשר בשנים 1990–1992. קמו רשתות של גברים לזיוף מסמכים, יבוא נשים, מציאת דירות וריהוטן, גיוס לקוחות ודאגה להגנה. עכשיו גברים חולשים על הענף העולה כפורח. העולימקי, שגם להן אותה נטייה “לגרד את הקרקעית” בבחירתן בסחר־המין, נוח להן יותר לעזוב את העבודה או לעבור לעבודה חלקית במקום אחר, לעומת הטוריסטקי, התלויות יותר בסרסורים. העבודה הרחק מן הבית בעילום־שם היא יתרון גדול לטוריסטקי. אף אחת משתי הקבוצות אינה מביעה גאווה על מה שהן עושות בישראל.

בדרך־כלל מצדיקים את העיסוק בזנות במצוקה כלכלית. אולם כשאתה קורא בין השורות של דברי הזונות אתה מגלה צלילים של טינה, המכוונת נגד ההסתמכות על גברים ועל עולמו של גבר במציאות החברתית במולדת הישנה. במידה ידועה אנו מייחסים זאת לצורה הסובייטית של יחסי־המינים.

למרות הלחץ הכלכלי הקיים בבמ"ל ובאירופה המזרחית, רוב המגויסות למקצוע מגיעות מן האזורים המפותחים יחסית של בלארוס, רוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות. לא זוהתה אף אחת מן המחוזות המוסלמיים של במ"ל.

ההיצע השופע הגדיל את הביקוש; לקוחותיהן של זונות מבמ"ל באים גם מן החוגים המסורתיים ביותר של יהודים חרדים ומוסלמים ערבים. נשים מבמ"ל יש להן מוניטין של נשים מתחשבות יותר, מבינות יותר וטובות יותר מן המקומיות בהיענות לגחמותיהם של גברים. זאת בניגוד ליסוד הקובלנה על הגברים במולדת הישנה.

רק מעט צעירות מן הבלקן, מקווקאז ומאסיה התיכונה, שידעו מחסור לא פחות מן הנשים מבמ"ל, נמצאו בקרב העוסקות בזנות בישראל ובארצות המזרח הקרוב. כוחות המשיכה מוליכים פחות ל"הזנייה" בחברות מוסלמיות בקרב שכנים מוסלמים קרובים. אנו מייחסים זאת לכך שבחברות מוסלמיות יש פחות נכונות לסבול את הזנות ואילו שכניהם הקרובים של מוסלמים ערים מטבע הדברים להשפעה השלילית של מכירת יחסי־מין על קבוצת־המעמד של האשה. הצורה הכפולה של קבלת זונות צעירות מבמ"ל במזרח הקרוב (פסילה רשמית והשלמה למעשה) עשויה לשקף את העובדה שהשירות מבוקש יותר בהשוואה לארצות אירופה. בגלל כוחו של האסלאם וההפרדה הקיצונית בין המינים, הזונות ממלאות צורך גדול.

ציורי־דמיון מתחלפים של כיבוש ולקיחת פילגשים מקרב הנכבשים, שרבה שליטתם בתרבויות המזרח הקרוב, מובנים פחות באותו חלק של מדינות חבר־בהשוואה למצב בארצות הבלקן שנוצחו על־ידי מוסלמים. אומות שחיו מאות שנים תחת שלטון עותומאני או בשכנותו הקרובה, כגון נוצרים בלקניים וקווקזיים, פיתחו שאיפה להגן על הדימוי־העצמי שלהם ועל כבודם הלאומי. השלמה עם לקוחות “מזרחיים” ויהודים תהיה אפוא נסבלת פחות. נשים יוצאות במ"ל כמעט אינן ערות לפרשנות המוסלמית הזאת, או שהן מתעלמות ממנה.¹⁵

ההשקפות המהלכות במזרח התיכון על “הזנות הרוסית” ממדינות חבר־העמים מאז שנות ה־1990 למאה שעברה עוררו את התנועה ה"פטריוטית" הרוסית “בארקאשובצי” (יחידה לאומית רוסית) לדרוש את עיקורן של הנשים הרוסיות – “חרפת הלאום” – שבאו במגעים עם גברים שאינם סלאבים (גריטשין, איזווסטיה, נעתק בוסטי, 1994). תירצו את הדבר לא דווקה בפגיעה בגאווה הלאומית המשתמעת מ"זנות יורדת" אלא בעיקר בחרדות גזעיות. סיבות נוספות (מחוץ למצוקה כלכלית) לסחר־המין שעוסקות בו נשים מבמ"ל במזרח הקרוב אפשר לתרץ בנימוקים הבאים: “שוקי עבודה” קורצים שהם ריקים יחסית, כל זמן שה"מזרח" מושך פחות להזנייה של נשים המשתייכות לאומות הסמוכות אליו; ראיית הזנות כמרידה של נשיות, לאחר שנים כה ארוכות של דיכוי סובייטי, דבר המתגלה בתשוקה צרכנית ושאיפה למוצרי־צריכה חדשים, מתוך היחשפות לפרסומות “מערביות” ופגישות תכופות יותר עם תיירים מן ה"מערב", ממריצה נשים להשיג פריטים כאלה בכל דרך שהיא.

יש מקום לחשוב שבריחתן של נשים צעירות ומשכילות לזנות היא מקבילה לסתירות מהותיות הנובעות מרציפות מצד אחד והסתגלות לריאליזם החברתי החדש מצד שני. במושגים ובריאניים, משעה שהאינדיבידואליזם שולט, שעה שהטראנסצנדנטאלי ניטש מזמן ופוחתת חשיבותו של הגורם החברתי, אין חפיפה בין מהות לנפש. לפי שעה הסיפוק העצמי חשוב יותר משהיה אי־פעם.

 

ביבליוגרפיה    🔗