גבריאל טלפיר (1901–1990) – משורר, מוציא לאור ובעיקר העורך של כתב העת החלוצי “גזית” שהוקדש ברובו לאמנות הפלסטית, נשכח כדרכו של עולם חומרני וקטלני, אם כי אספני אמנות עדיין נעזרים במידע וברפרודוקציות המצויות בכתב העת, כמו גם ברשימות על ציירים ארץ ישראליים או אמני אסכולת פריז שהיו אהובים על טלפיר.

עיון בגיליונות “גזית”, תוך התמקדות בשנות השלושים של המאה העשרים, מבליט דווקא את טעמו הספרותי הייחודי של טלפיר, לצד החלוציות שבמפעלו בארץ ישראל ואחר כך בישראל של ימי ראשית המדינה. טלפיר פרסם את אסתר ראב, נתן מקום מרכזי לשירת עזרא זוסמן, אבל כך גם לאלתרמן, ובהמשך גם לשירתו המוקדמת של דוד רוקח. “גזית” העניק לקורא העברי לראשונה אפשרות לראות גם אם בשחור־לבן רפרודוקציות של אמנות מקומית ועולמית, ובין דפיו נדפסו מאמרים רגישים, דיוקנאות של אמנים, למשל של האמן הגרמני־יהודי הדגול לסר אורי.

במבט מאוחר מפתיע לראות את הפרסומות שמצויות בתחילת הגיליונות, ואת ההצהרה לפיה נדפסו 5,200 טפסים מאחד הגיליונות. כמשורר, היה טלפיר אקספרסיוניסט, אולי במידת מה בדומה לאורי צבי גרינברג. שלוש פואמות שלו – “ליגיון”, “רעב”, ו"ג’ז בנד" שנכתבו בין השנים 1925 ו־1926 ופורסמו מחדש יחד בהוצאת גזית במהדורה ביבליופילית בשנת 1991, הן מיטבו. ובשנים הראשונות של כתב העת פרסם טלפיר גם משיריו המאוחרים יותר.

במבחר הקטן המובא כאן, שלוקט מהגיליונות שהופיעו בשנתיים הראשונות להיווסדו של כתב העת, נמצא השיר האקספרסיוניסטי והקודר “תְּלִיוׄת” כמדגים היטב את סגנונו האקספרסיוניסטי והפואמתי, ואילו שני שירים קצרים ומאוחרים, את סגנונו המדוד יותר שהתפתח בהמשך הגיליונות של שנות השלושים של המאה הקודמת. נראה שכמשורר הלך טלפיר ואיבד את קולו בהדרגה, ושיריו הפכו רומנטיים, שירי אני מחורזים ומעט מאולצים, אולי בהשפעת אלתרמן. זאת גם אולי הסיבה שבחר לא לכנס את שיריו מתקופה זו, למרות שהיה מוציא לאור של ספרים רבים, בהם למשל “מכתבים לאנתון ואן רפארד” של וינסנט ואן גוך, שתורגם והופיע בשנת 1943, והיה אחד מבין ספרים רבים על אמנים שהדפיס טלפיר בהוצאתו.

ההפתעה בעיון בגיליונות “גזית” מגיעה דווקא מתחום הכתיבה העיונית – טלפיר מפליא לכתוב מסות של נביא זעם שוצף, לרוב בפתיחים לגיליונות. בחרנו להביא כאן פתיח אחד שמופיע תחת הכותרת “במערבולת”, והוא מעין מניפסט זועם על עולם חומרני שאבד לו כל עניין ברוח, וחמוּר מכך, באנושיות. את האנושיות נושא על גבו למצער האמן, שנמלט לבדידותו כדי לשמור עליה. מסה מבריקה נוספת היא “פני דורנו”, שמושפעת ככל הנראה מ"שקיעת המערב" של אוסוולד שפנגלר, ובה תוקף טלפיר את העולם המכני חסר הנשמה שהולך ומתהווה לאחר מלחמת העולם הראשונה, עולם של סחר מכר בנשק, בדעת קהל ובלאומנות. זהו תיאור יוצא דופן של קריסת ציביליזציה, ושל עידן מודרני־ברברי שעדיין הולך ומתהווה לנגד עינינו. בסיום המסה חוזה טלפיר במדויק, כבר ב־1934, את מלחמת העולם השנייה, ואת זוועותיה.

הדברים הוקלדו כאן כלשונם, על פי כללי הכתיב שהיו נהוגים באותה תקופה, והם מתגלים ברעננותם וחיוניותם גם ממרחק של כמעט מאה שנה.