תורת הספרות של ימינו אינה מרבה לעסוק בתופעת הז’אנרים: בעידן שבו מוטלת בספק הלגיטימיות של הבחנות ומיונים, אין עניין רב בפרספקטיווה שעצם מהותה בתפיסת הספרות כמתמיינת באופן טבעי לקטגוריות המכתיבות מעין “הוראות ביצוע” ליצירות. אבל מעבר לאופנות מתחלפות, תופעה הז’אנרים מרתקת ורלוונטית דווקא בשל ההיבט הממוסד, המוסכם, “השרירותי” שבה. בסופו של דבר, כל יצירת ספרות, גם בעידן הפוסט־מודרני, נענית לרפרטואר נתון של דפוסים, שמהם היא בוררת את אלה המתאימים לצרכיה. האמצעים בתחום הרטוריקה, הקומפוזיציה, הלשון, עיצוב עולם בעל אופי מסויים – אינם חופשיים מדפוסים וממוסכמות, הנעוצים באילוצים ובכללים בלתי כתובים.

מעמדם של הספרות או של הקולנוע, התיאטרון והציור כאמנות מותנית במוסכמות מתחדד בחתכים המוגדרים של ז’אנר הקומדיה, השיר הלירי, הסאטירה החברתית, “הבלש”. ו"השרירותיות" שבסיווגים אלה אינה אלא ביטוי מובהק ל"כבילותה" של יצירת ספרות למודלים שעל אף הכל, אינם בלתי מוגבלים. מעבר ללגיטימציה או למחלוקות בדבר עקרונות מיון כאלה או אחרים, השאלה המעניינת היא מהי אותה הסכמה שחוברים לה הטקסטים הנמנים עם קבוצה ז’אנרית, שמסגרותיה וחוקיה “הנוקשים” קוראים להסבר.

השאלות שמעורר מושג הז’אנר מזמינות הארה באמצעים לא שגרתיים, ודוד פישלוב פונה בספרו לדרך כזאת בנקודת המוצא ה"מטאפורית" שלו לנושא. הוא מספר על ריבוי הדימויים והאנגליות המופיעים בדיונים בנושא הז’אנרים. בהעמדת מושג האנלוגיה כמסגרת המרכזית לדיונו, הוא ממשיך את המגמה הלא מקרית, כנראה, לנסות לפצח את חידת הז’אנר דווקא בדרך שיש בה דמיון וחשיבה בלתי שגרתית. בנוסף למעוף שברעיון, תיחום הדיון למסגרת של אנלוגיות מקנה לו גם מבנה ברור.

אנלוגיות משמשות בדרך כלל בחשיבה האנושית בתרגום של המופשט למוחשי, של הלא מוגדר לקונקרטי. אך הצבת אנלוגיות ככלי לתיאור ז’אנרים נובעת ממעין קרבה טבעית בין תופעת הז’אנר לתופעות אחרות בטבע ובתרבות. אנחנו מדברים על “זנים”, “משפחות”, “קבוצות”, על “טווח חיים” של הז’אנר, על “כללים”, על “חברי הקבוצה”, על מיסודם של הכללים. התחושה המיידית היא שההתפלגות הז’אנרית, חוקיה ודפוסיה הם “כמו”.

ההשוואה לחיים האנושיים בולטת עוד יותר אם נראה את הז’אנרים כביטויים להלכי רוח טבעיים (העצוב, המצחיק, הרומנטי, הפנטסטי), הלובשים ביטויים חברתיים מוסכמים וממוסדים. כמו “המוֹדוּסים” האנושיים, שהטבעי והחברתי משמשים בהם בערבובייה, כך הז’אנר הוא הוויה טבעית, הנתונה בתוך מסגרות אמנותיות נתונות.

ארבע האנלוגיות שמציב הספר נמנות עם שני הקטבים: האנלוגיה הביולוגית ומושג האבולוציה של דרווין; האנלוגיה למשפחה ומושג “הדמיון המשפחתי” של ויטגנשטיין; האנלוגיה למוסד חברתי ומושג המוסכמה ומילוי תפקידים; והאנלוגיה לפעולה לשונית כחיקוי או כייצוג של פעילות תקשורת. התופעה של קבוצות טכסטים החיות את חייהן כמעין טריטוריות גיאוגרפיות ומדיניות עצמאיות אכן מזמינה נקיטת לשון השוואתית ודימויית בנוסח התרבותי־מדעי.

הנחת היסוד המוצהרת בפרק המבוא היא ההכרה “השמרנית” ביסודות הקבועים יחסית של החלוקות הז’אנריות. בכך יוצא הספר נגד גישות מודרניות רווחות, המייחסות את הסווגים למפרש ולא לטקסט. בצד “השמרנות”, המתודה האנלוגית היא דווקא מקור לחשיבה חדשה ואפילו הרפתקנית. שילוב זה של יציבות ופתיחות עומד לעיני המחבר לאורך הספר. לא נמצא בו אמיתות מוחלטות ומעורפלות בנוסח שהוא מצטט: “הז’אנרים הם קטגוריות שעברו דה־קטגוריזציה, גבולות בלתי מוגבלים, קודים שעברו דה־קודיפיקציה” (עמ' 13); פישלוב אינו מתיימר למצות תופעות, ומאיר היבטים משתנים, שהפרספקטיווה של האנלוגיה יעילה וטבעית לגביהם. התמונה המתקבלת אמנם אינה כוללת, אך היא בהחלט רחבה.

האנלוגיה הביולוגית מולידה דיון בהיבט ההיסטורי של הז’אנרים ומעלה אפשרויות הבנה של “המאבק”, “מלחמת הקיום” ו"ההישרדות", השאולים מדרווין. האנלוגיה המוסדית מעלה היבטים א־זמניים, בשאילה של מושג המוסמכה החברתית. שאלת עקרונות המיון של יצירות, מאפייני הדמיון הנדרשים כדי לקבוע זהויות ז’אנריות ואפילו תפיסה של מאבקים בין “אבות לבנים” בתוך הז’אנר, עולים מתוך הקבלת הז’אנר לקבוצה משפחתית. האנלוגיה הלשונית מצביעה על האפשרות להקביל ז’אנרים שונים לשימושים לשוניים במציאות הלא־ספרותית (הרומן כ"סיפור" טבעי).

כל אנלוגיה מודגמת בז’אנר ספציפי, כזה היוצא נשכר ממנה במיוחד. האפוס משודך לאנלוגיה הביולוגית, הרומן למשפחתית, הקומדיה למוסדית, ושירת ה־Carpe Diem לפעולה הלשונית. ניכר שפישלוב נוהג זהירות רבה ומקפיד שלא להקריב את מורכבותן של הדוגמאות על מזבח הברק שבתיאוריה.

פישלוב נזהר גם מהכללת המסקנות העולות מהאנלוגיה הספציפית ומעדיף לנקוט גישה המוצגת על ידו כפלורליזם. למשל, האנלוגיה הלשונית חלה לדעתו רק על ז’אנרים המאורגנים סביב סיטואציה של תקשורת (כגון ספרות הווידוי או שירה לירית), אך הוא מוציא מהתחום את הדרמה, המפתה להשוואה הסמיוטית הזאת. גם בתחום “הדמיון המשפחתי” הוא חולק על השימושים הקלים באנלוגיה, ומראה כי מושג “העץ המשפחתי” של ויטגנשטיין מיושם באופן לא משכנע אפילו בתחום הז’אנר הרחב של הרומן. במקום להציג פרספקטיווה הטובה לכל ההיבטים, מעדיף פישלוב לכוון זרקורים לפינות משתנות, ומוכן אפיל להודות באקלקטיות מסוימת, ובלבד שלא לחטוא בסכמטיות.

הרעיון להעמיד את מושג האנלוגיה כצומת לדיון בז’אנרים הוא רב השראה. ההבחנות הצומחות מהשידוך הן אכן רעננות ומקוריות. הקורא גם ילמד רבות מהסקירות הרחבות של תחומי הדיון, ויתוודע לגישות מרכזיות בתורת הספרות, כמו הגישה הבלשנית שסיפקה כמה וכמה אנלוגיות כבדות משקל לחשיבה הספרותית.

הקושי שאולי אי אפשר היה להימנע ממנו הוא העומס המטה־תיאורטי; כיוון שמושג הז’אנר קשור הדוקות בשאלות של מיון, עקרונות מיון וכו', הרי הספר עוסק בשאלה “כיצד מגדירים” לא פחות מאשר בהגדרות עצמן ומפנה אנרגיה מחקרית רבה להבחנות בדבר הדרך לעריכת הבחנות.

הדבר נובע אמנם מתביעות הז’אנר המחקרי, אך במקרה שבו הנושא מרתק והכותב יודע להראות זאת, היינו יוצאים נשכרים מהרחבה של תובנות “לעצם העניין”, בסגנון המעודן והאלגנטי האופייני למחבר.