(בקבוצת סופרים עברים בניו־יורק, תר"פ)

לפני עשרים שנה כתבתי מאמר על “שירתנו הצעירה”. אז היו הצעירים טשרניחובסקי, שניאור, יעקב כהן. כיום יש לנו צעירים מהם. זו היתה טעות מצד הבקורת, שהתיחסה כלאחר יד ליעקב כהן, הוא היה והוא נשאר “ראשון”. אין לשכוח שאפילו שניאור בא אחריו. הכבושים הגדולים בלשון כבר נעשו. ליעקב כהן יש בהם חלק גדול. ביחס לריתמוס הוא רב־השעשועים בין כלם. שיריו הם מוסיקליים ועדינים. הוא מבין את סוד השעשועים. בעיני המוזה מוצא יעקב כהן חן. הוא מקסימה בשעשועיו, בגאלאנטיות שלו. הכל אצלו מלא חן, לא אפקטציה, לא חן ספרותי, אלא טבעי.

יעקב שטינברג הוא אישיות. האיש הזה הוא בעל מוח. יודע הוא ומבין. הוא מבקר ממדרגה ראשונה, בעל מסות ומשורר. המסות הקטנות שלו הן פנינים. אמנם אין הן נקראות בקלילות, מפני שהן כבדות משקל בתכנן. אנכי ידעתי את זאת לפני עשרים שנה. עוד במאמר “שירתנו הצעירה” הקדשתי לו שורות אחדות ונבאתי שכוח מקורי עולה וצומח. אז קראו אנשים ומשכו בכתפיהם בתמהון. ועכשיו כלם מסכימים. אולם זוהי רק התחלה. כנפיו צמחו, הוא אדם בעל מחשבות.

דוד שמעונוביץ שייך לשורת “הראשונים”. לבושיו פשוטים, אבל הוא עצמו חגיגי. אסור לקחת אותו לשעורין, קטעים־קטעים, באשר גדלותו היא בכללות הדברים. הוא משרה עליכם מרוחו בשעה שקוראים את דברו עד הסוף. והחג עולה עליכם וצד את נפשכם. אתם מתחילים ונדמה לכם: זהו חול, אבל באמת הגעתם על ידי החולין אל השבת, ולפעמים לשבת הגדול, לשבת שבתון. הוא העשיר בנושאי־חג. וזהו לא מקרה – הוא איש החג.

המשוררים הצעירים ביותר, אם רוצים להעריכם כהוגן, יש צורך להבין את הזמן שבו חיו. גם עלי עברה תקופה זו. יש צורך להכיר את הספרות הרוסית, הריבולוציונית, בכל מדרגותיה, כדי להבין את התפתחות השירה העברית החדשה.

אביגדור המאירי, הכניס טון חדש. לא הכל אצלו אמת לאמתה. לפרקים זוהי אך “ספרות”. אבל ספרותנו חייבת לו תודה על הטון החדש שהכניס. אולם הוא פחות מושפע מהריבולוציה הרוסית, אף על פי שהיה ברוסיה. הטון החדש שלו הוא יותר הונגרי, מסבת ההשפעה של ספרות הונגריה, יש בו כח, מעוף. בו מתחילה השירה החדשה. הוא עזב את השבילים הכבושים, הישנים, והלך בדרכים חדשות – ובזה חשיבותו.

משאר הצעירים אין לעבור על אורי צבי גרינברג ועל שלונסקי. רחוקים הם זה מזה, אולי יותר מששניהם רחוקים מהמשוררים הזקנים, אבל הם מאוחדים בנקודה אחת: שניהם מצלמים ביצירותיהם את הזמן החדש. איני מסכים לדעה, שגרינברג הוא רק פובליציסטן בשורות מנוקדות. גרינברג הוא משורר. יש לו פאתוס ולשון, זו הלשון המתאימה לאופן כתיבתו. אמרתי למבקרים המוכיחים, שכתיבתו היא פרוזה צעקנית, כי עושים הם לו עול. הראיתי להם, שתמיד ישנן בשירתו שורות אחדות לכל הפחות המוכיחות, שהאיש הזה הוא משורר, כי הוא “מטפס על הכתלים”, מפני שהוא רואה משהו מאחורי הכתלים. לגרינברג צריך ליתן זמן. הוא צריך למצוא עצמו. הוא מוכרח למצוא את שורש נשמתו. הרי הוא בא מתוך קושמר. כשיבוגר יכתוב אחרת. שלונסקי הוא מודרני בצורתו יותר מכולם. הצורה אצלו היא יפה. אולם אלו היתה זאת רק צורה לא היתה שירה זו מוצאת חן בעיני. אינני מחסידי “יפה־הרוח”. זהו זיוף. מלבד צורה צריכים להיות גם רגש ורעיון. שלונסקי נותן לפעמים רק “ספרות”, אבל לפרקים הוא חדש ויפה. הוא מסוגנן, מהוקצע.

פרישמן כתב הרבה על “יפה־הרוח”. היו שכנו אותו עצמו בשם זה. אבל דוקא הוא היה השולל הגדול ביותר של אבוד מרץ זה לבטלה. היו בדבריו לפעמים גם מוסר השכל. פרישמאן לא היה חסיד של פרץ ולא חסיד נלהב של הסבא מנדלי, למרות שפרץ היה ענק. זהו הפירוש הנכון של היחס הפרישמאני ליפי־הרוח. פרישמאן אהב דברים כנים, בעלי תוכן ואידיאה. הריהו מן הקלאסיקים שלנו. אבל ככל אדם נכשל ואהב את הפוזה. הפוזה שלו היתה – “יפה־רוח”. הוא נקד על זה, בתור נגוד למליצה.

עגנון החיה את סגנון החסידים. זוהי מוזאיקה. כל חתיכה של שברי העבר חשובה. זהו חקוי, אבל יחד עם זה – יצירה. החסידים הרי לא כתבו מעולם כל־כך יפה כמוהו. כשקוראים את עגנון אפשר להגיד, שאלמלי היו החסידים כותבים כשם שהיו צריכים לכתוב לפי רוחם והפילוסופיה שלהם ואש לבבם וההומור המקורי שלהם – היו כותבים כעגנון. בסגנונו יש שלמות. כברונזה מוצקה. כמובן, אחרת היא מאשר אצל מנדלי, אבל גם הוא למד בבית הספר של מנדלי, כשם שלמדנו כלנו אצלו.

אני מחלק את הסגנון העברי לשתי תקופות: לפני מנדלי ולאחריו. מנדלי נתן לנו לשון חיה. הוא היה אחד הראשונים שהחיה את לשוננו. ביחס לתחית הלשון הוא צריך לתפוס מקום ראשון בין מחיי הלשון מטפוסו של בן יהודה. מנדלי הכניס חלק גדול לתחיה זו.

מנדלי זכה להיות ה"ראשון" בשתי הלשונות, בעברית ובאידית, אך בדרכים מהופכות. בה בשעה שבאידית היה יוצר הסגנון, כי עד מנדלי היתה אידית לשון מבולבלת בלי סגנון ובלי כללים, או “דיטשמעריש”, או לשון־תחינות, עד שבא הוא וחדש את האידית שאפשר לכתוב בה כבכל הלשונות,– הרי בעברית, שהיה לה תמיד סגנון, הכניס לה את החיים הסואנים של הרחוב, הרחוב שלנו – וממנו הרבה למדו כמה מסופרינו הצעירים.