(בנשף ספרותי לטובת ה"בימה", ברלין, תשרי תרפ"ב).

רבים הם השוללים מעם ישראל את הכשרון הדרמתי, באמרם: עם ישראל לא חונן כלל בכוח־יצירה זה. שוללים אלה מחייבים על פי רוב את דבריהם בראיות, כביכול, מהתנ"ך, אותו אוצר־ישראל של אמנות־המלה הקלסית, שמוצאים אתם בו כל מיני צורות־הספרות, פרט לצורת־הדרמה. שלילה זו כבר נהייתה לעובדה, שאין להרהר אחריה ואין חולקים עליה. חילוקי־הדעות הם אך ורק בהערכת אותה עובדה. יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. אלה האחרונים מונים בזה חסרון תאור הפעולה והעלילה, שהרי הדרמה היא צורת המפעל, בה בשעה שהראשונים מוצאים בזה מדה יתרה בנו: היהדות היא מעשית ורבת פעלים, עד שקשה לה לעמוד על המעשה והמפעל באופן אוביקטיבי. וכן אתה מוצא לפי דברי החכם שטיינטאל: לעברים הקדמונים לא היה שום ביטוי למושג “רציני”, מפני שהם נמצאו תמיד במצב כזה. מצב “רציני”, מטבע בריאותם של בני־עמם; אין הם מבקשים אחר בטוי לאותו מפעל, שהם פועלים בכל עת ובכל שעה.

לא אדון בשאלה זו בדרך הכללה, אלא בדרך נתוח הלשון ועיון בכתבי־הקודש. רוצה אדם לבדוק, אם יש באיזו ספרות מהכשרון הדרמתי, אין לו לבדוק בכל תאי גופה, אלא יעמוד על תא אחד בלבד, על המלה ומשפט המלים. נתוח הלשון העברית יורנו, שדוקא כוחה יפה בתאור הפעולה והעלילה ושכולה “רבת־פעלים” היא. אוצר־מליה ודקדוקה עדים הם, כי הפעולה והדינמיות שלה עולות פי־שבעה על השביתה והסטאטיות שבה. עניה היא הלשון העברית בשמות־התואר ותואר־הפועל, וכנגד זה עשירה היא בפעלים. ואף גם זאת: הקביעות שבזמן לא לפי רוח הפועל העברי הוא, ולכן ירבו להשתמש בזמן עבר ובזמן עתיד, שזמנם אינו קבוע בדיוק, מאשר בזמן הווה, שזמנו קבוע בנוכח. מכאן ראיה על הדרמטיות והמפעל שבלשוננו.

מדוע תחסר בתנ"ך הצורה המקובלת של הדרמה? אין זו אלא טעות. צורת הדרמה, שהיא צורת הדיאלוג והמפעל, היא היא בעיקר ובעצם השולטת בתנ"ך. כל אותם הדברים שבתנ"ך, שרגילים לכנותם בשם: נובילות ואגדות, הם באמת בחזקת דרמות. בכל אותם הדברים לא תמצאו כלום מהציור, אשר כמעט אינו בהם אלא במדה מצומצמה. אין לך אלא לתת בתוך מרכאות את התבות: “ויאמר”, “ויען”, ואז תהא לפניך צורת הדרמה בדמותה האמתית. מעולם אין התנ"ך מספר על דבר מחשבותיו של הגבור ומראהו, אלא אנו עומדים עליהם על פי הדברים שהוא, הגבור, מדבר. אך הנחה קודמת היא, כי קורא דברי הגבור ידע את אשר יקרא.

הדרמטיות לא היתה זרה לעברים הקדמונים כלל וכלל. הנביאים, כשהיו מדברים דבריהם במשל וחידות, היו פועלים תוך כדי־דבור פעולות כאלה, אשר תבארנה את דבריהם הקשים. הנביאים היו גם ממלאים תפקיד של משחקים ודיקוראטורים. משחקים – השם “להקת נביאים” יוכיח. דיקוראטורים – עיין יחזקאל פרק ד': “ואתה, בן אדם, קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר: את ירושלים; ונתתה עליה מצור ובנית עליה דיק ושפכת עליה סוללה; ונתתה עליה מחנות ושים עליה כרים סביב” וכו'. אכן אותו יחזקאל דיקוראטור־צייר היה: הדיקוראציה של הנביא בצרוף דבר מוסרו פעלו אל נכון פעולה חזקה על רוח העם. יש לשער, כי מלבד “להקת הנביאים” היתה בימיהם גם “להקת משחקים”, אלא הראשונים בניגוד לאחרונים הבינו את ערך “המשחק” ופעולתו על הקהל, השתמשו בו לשם מטרה נשגבה ועשו את “הבימה” לבמה שיטיפו מעליה צדק ומוסר. ומשום זה רב הוא פעלם לעומת התיאטרונות שבימים שאחריהם, שרבים מהם מזייפים את המוסר ומקלקלים את המדות. בימינו אלה אולי תמצאו בין עשרה תיאטרונות אי־אמנותיים ואי־מוסריים תיאטרון אחד, שבו יש עוד מקום לאמנות אמית ומוסרית כאחת.

התחיה העברית והאמנות העברית תזכינה, שתהיה להן דרמה משלהן. אותה דרמה תירש את מקום הדרמה המוסרית של הנביאים ותוכיח בפני באי אירופה, שאין למלא אחרי תאוותיו השפלות של ההמון. התיאטרון העברי שבעתיד הקרוב יהיה למקום קדוש. את אבן הפנה כבר הניחה “הבימה” במוסקבה, “הבימה” היא היכל־אמנות, אשר ארבעים צעירים וצעירות משמשים בו בקודש מתוך רעב ומסירות־נפש. לפי־שעה “כהנים” אלה ממיתים אמנם את עצמם באהלו של יפת: שומעים הם תורה בבית מדרשו של סטניסלבסקי, יוצר התיאטרון האמנותי במוסקבה, אלא לא רחוק היום, “ושרי יהודה עתידים ללמד אומות העולם תורה בבתי תיאטראות וקרקסאות”.

“הבימה” תחיה את לשוננו בדבור ותשים בפינו את ההברה הנכונה. אנו עדיין מצפצפים ומהגים עברית, והם, בעלי “הבימה”, כבר מדברים, וכשיזדמן להם אולי לעבור דרך ערי ישראל, בהציגם שם חזיונות, זה יהיה מעין מסע־נצחון – אחד ואין שני לו.

ראיתי את בעלי “הבימה” בשחקם. במוסריותם והתלהבותם אין אלה נופלים מבני אותם הדורות, שלא משו מאהלה של תורה. במעמדם ראיתי את עצמי כאילו יושב שוב בישיבת וולוזין, זה כחם וזה פעלם.

ישים נא זאת כל איש מישראל אל לבו ולא יתן להם, לבעלי “הבימה”, לגוע ברעב ובמחסור.