(בחג העשור של “הבימה” בת"א, בטבת תרפ"ט)

היום מלאו עשר שנים להוצרה של “הבימה”. על מאמציה וספר מלחמותיה סופר במקום אחר ובזמן אחר ע"י אחרים. שייכותי אני אל “הבימה” אינה מרובה ביותר, שאבוא לספר על ערכה ועל כל מה שעבר עליה, עד שנעשתה כבר למוסד יקר לכל העמים.

אציין רק מומנטים אחדים, שהם עיקריים לדעתי והם עשו את “הבימה” לחטיבה מיוחדת. ראיתי את “הבימה” בימיה הראשונים ומה שהשפיע עלי ביותר במשך שלשת החדשים שבליתי תחת צל קורתה, כשהייתי רואה אותה בעבודתה יומם ולילה – זהו היסוד המוסרי הגדול שלוה אותה מראשיתה.

צריך לזכור את הזמן ההוא, זה היה בימים שהוסגרו בידי אויב כל מבצרי היהדות. הכל נראה כחרב, חורבן גמור. ו"הבימה", שבנתה לה מבצר בבירת רוסיה, נדמתה בעיני אז כאותה החומה השלישית שהוקמה בירושלים בשעה שטיטוס קרקר והרס את שתי החומות הראשונות, אותה החומה שצצה לפניו פתאום, בן לילה, והיא חזקה ואדירה מן הקודמות, כך היתה בעיני הבימה, ואחר שנהרסו כל המבצרים צמח פתאום מבצר חדש, קטן, מצומצם, אבל המקלט היחידי והאחרון. ובין כתלי מבצר זה התלקטה חבורה קטנה עזת־נפש, שעמדה יחידה כעדת אריות ונלחמה על שארית הפליטה של העבריות והחזיון העברי. חושבני שלא מקרה הוא שהמבצר האחרון נשאר בדמות זו ולא בדמות אחרת, בדמות של יצירה־חזיונית – דבר שצריך היה לא להחיות אלא לברוא מבראשית, כי אמנות זו של התיאטרון היא הצורה המרכזת וכוללת את שאר גלויי האמנות. בה מקלט גם ללשון העברית, לחזון העברי, לחיצוניות העברית – זהו עולם קטן עברי, ומה שנחרב בעולם הגדול מצא לו פליטה ומקלט בעולם קטן זה.

מפעל זה, המלא גבורה, קשי־עורף, תקיפות ויד־רמה, עדיין לא נכתבו תולדותיו. כשיכתבו – ישתוממו הכל לעוז הרוח ולמסירת הנפש, שגילה קומץ האנשים ההם במלחמתם על קיומם. בדור שכולו חלול־השם שמש המבצר הקטן הזה סמל עליון של קדוש השם. על הגבורה הזאת נותנת להם האומה כולה “יישר־כח”. הימים ההם לא ישכחו להם לעולם – זו הזכות הגדולה והראשונה של “הבימה”. העם ברפיונו הרגיש אז שהם הם המצילים את כבודו. אך לא זו בלבד, האנשים האלה עשו נסיון נועז ליצור בשביל העם העברי ובלשון העברית – תיאטרון עברי. והנה בעבר העברי המקורי שלנו אין זכר לענף יצירה זה וגם ספרות דרמתית אין ביצירות הלאומיות שלנו – בקושי מנסים להכניס את ספר איוב לסוג היצירה הדרמתית – וכל־שכן שלא היה לנו תיאטרון ממש, המגשים את היצירה הדרמתית הספרותית. אכן יש גם הסוברים אחרת, כי כל התנ"ך כולו הוא יצירה דרמתית וחיי היהודים כולם הם חזיון דרמתי. ולפיכך לא יחדו העברים פנה מיוחדת באמנות שלהם לעולם זה – משום שחיו את הדרמה והטרגדיה בחייהם. דבר אחד ברור, כי מכל סוגי־היצירה – הדרמה היא הגבוהה ביותר, שכן היא מרכזת בתוכה את כל שאר הסוגים ומשתמשת בכלים של שאר האמניות.

כחה של האמנות החזיונית בזה, שהיא עושה שני דברים, דבר והפוכו: מצד אחד היא עושה את המציאות – חזון. לוקחת “חתיכת־חיים” אפורה ומעבירה אותה לעולם עליון, שירי. מצד שני היא הופכת את החזון למציאות. בספרות העולם ינקה היצירה הדרמתית מעולמות הדמיון, מן העבר שהפך חזון ושירה. משם שאב התיאטרון את החומר היותר יקר והעבירו לעולם המציאות, כהעלות בעלת־אוב רוחות מן העבר, עד שאנו רואים דמויות שמתו ונעלמו כאילו הן מהלכות בין החיים. בזה כלולה בעצם כל שאלת תחיתנו שבגלות, שלא היה בה מקור ליצירה של רוממות רוח, גלות שכולה סלוק שכינה – לא נגלתה מציאותנו לעינינו בדמות של שירה וחזון, היא נשארה חול. רק בספר נתרוממו חיינו לפעמים למדרגה של שירה, אולם בגבולות מצומצמים מאד. כל שירתנו במשך אלפים שנה היתה שירה לירית בלבד, השתפכות הנפש, בכי וקינה. חיי יום יום לא נגלו מעולם לעינינו בדמותם העליונה השירית. והדבר מובן, עם שאיננו חותך את גורל חייו בידיו, עם המופקר לשרירות לבם של אחרים, אינו יכול להפוך את חייו לשירה – אשר היא כולה בת־חורין. החיים עצמם היו משועבדים בכל עצמותם הפנימית, ושירה עם עבדות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. והימים שבהם היינו בני־חורין רחוקים מאתנו, וכשבאנו לשחרר את עצמנו מוכרחים היינו לפנות למקורות רחוקים לשאוב משם כח ועוז לגאולה. זה פשר שיבתנו לתנ"ך, לכל המקורות הראשונים. אולם כל זמן שהמקורות האלה נשארו רק ספרים בידינו ולא עשינו נסיון להחיותם במציאות – לא יכולנו לשאוב מהם את כל הכח האצור בהם. וזה מפעלו הגדול של התיאטרון העברי, אשר העלה דמויות מעברנו והציגן חיות לפנינו ומדברות עברית – לא לשון ספר ולא עברית המדוברת באופן מלאכותי – אלא עברית חיה ממש. תיאטרון זה שמש לנו ראיה חותכת ועד מנחם, כי אכן היתה העברית ללשון המציאות, ובהחיותו את הלשון על הבימה, חזק התיאטרון גם את מאמצינו אנו לעשות את העברית למציאות של החיים. לפיכך, כשהגיעו אלינו השמועות על החיל הרב שעשתה “הבימה”, היה זה לנו אות נאמן, כי אכן תחית העברית היא תחיה אמתית. אולם האנשים האלה לא הסתפקו בזכות זו של קיום מצוה לאומית, בימינו אין זכות זו מספיקה. הם נתנו לנו לא רק תיאטרון עברי, כי אם גם תיאטרון אמנותי, תיאטרון מסוג עליון. בדרך נס דלגו אנשים אלה על כל הדרגות התחתונות ועלו ישר לשלב העליון. הלא עדים היינו – כמה שנים התגלגל התיאטרון היהודי במרתף התחתון של האמנות עד שזכה להתרומם משפלתו ולעלות דיוטה אחר דיוטה; אולם התיאטרון העברי קפץ קפיצת נמר עד הדיוטה העליונה. על הנצחון הזה, שהנחילו לאמנות העברית וללשון העברית לפני העולם כולו, חייבת להם כל האומה תודה. אכן הצרוף של לחם וחזון לא על ידינו נעשה. צרוף זה גדל על אדמת עם זר, אבל, כנראה, זוהי הצעקה הגדולה של שני היצרים העמוקים ביותר אשר לכל עם. יצרים אלמנטריים – לחם וחזון, ארץ ושמים – הושוו זה לזה. מעמקי הטבע האנושי הם שהוציאו מקרבם את שתי המלים הללו, “הבימה” וכל אלה שיצאו בעקבותיה הכריזו על שויון זכות החזון של האומה העברית כזכות הלחם, על הזכות להעמיד את החזון העברי בתוך חזון האנושיות כולה.

ידועה האגדה התנ"כית על שאול בעין דור. לפני מלחמתו האחרונה, בא שאול אל בעלת האוב, כדי שתעלה לפניו את דמות החוזה שיגיד לו את גורלו. העם העברי נלחם עם הגלות את מלחמתו האחרונה – לא כדי לנפול על חרבו, אלא כדי לחיות חיים של כבוד, להעשות חבר שוה בקומה ובכבוד לכל יתר העמים. אבל הנה במשך הדורות אבדו לנו חוטי החיים. עורקי חיינו נפסקו הפסקה ארוכה ואומרים כי לשון שלא דברו בה מלכים ושרים, חוזים ונביאים, שליטי אדם ומושלי־רוח – אינה יכולה לשמש כלי־שרת לדרמה, לטרגדיה וליצירה חזיונית עליונה – וזה נכון, לפיכך אין אני מאמין שהלשון היהודית שמעולם לא היתה לשון שרים, אלא לשון מציאותנו המשועבדת – כי על הקרקע שלה יגדל חזון. לא כן לשוננו העברית, שהיתה לשון עם מושל חותך את גורלו, ואם חפצים אנו להיות שוב עם כזה, עלינו לפנות אל בעלת־האוב, אל האמנות החזיונית, למען תעלה לפנינו את הדמויות הגדולות של חוזים ונביאים, מלכים ושרים, לא מלכים נושאי כתר, אלא מלכי רוח וגבורה. עלינו לחפור במעמקים ולמצוא את החוטים הנתוקים הללו, כדי שנלמד על פיהם עוד פעם איך לבנות מציאות שיש בה חזון וגבורה ומלכות. על אנשי החזיון שלנו להשיב לנו את הגודל והרוממות. בעזרתם צריכה שפתנו להיות שוב לשפת נדיבים, שפת נגידים ושרים, ואז תזכור להם האומה לנצח את חסד מאמציהם הראשונים לסלילת דרך אל העתיד הרחוק שלנו.

העם שיכול היה לאמור: “זמירות היו לי חוקיך” – שהפך חוקים יבשים לשירה – הוא יראה נס גדול מזה: הוא יהפוך את הזמירות לתורה – תורת חיים לכל האומה. לא לחנם אמרו חכמינו “עתידים שרי יהודה ללמוד לאומות העולם בבתי קרקסאות ותיאטרונות תורה”. אנו, בחג יובל זה, נברך את התיאטרון הזה שלנו ואת העתידים לבוא בעקבותיו, שתקוים בהם נבואה זו שילמדו בבתי תיאטרונות תורה לעולם כולו.