(במסבת “אמוני הלשון העברית” אדר ב' תרפ"ט)

הקב"ה הזמין לנו למסבה זו דוגמה נוספת המוכיחה על רשלנותנו.

אני מתכון לחוברת “איינס” שיצאה עכשיו – החוצפה של הבחורים האלה, של הז’רגוניסטים, יונקת מתוך רשלנות זו, הם לא היו מתחצפים לעשות נסיון כזה בא"י, אילו היו רואים כי היחס אל התרבות העברית הוא רציני כיחס לכל המפעלים הממשיים בא"י. למרות בתי־הספר העבריים דוברי עברית וכו', הולכת ומתפשטת אצלנו מלמעלה למטה (ולא מלמטה למעלה) מין דלקת של זלזול בלשון העברית. ומצבה המדיני־החברתי, וממילא גם מצבה החמרי, עלוב כל־כך, עד שבשום פנים אי־אפשר שירגישו ברגש כבוד ללשון העברית ובחשיבות המקום שהיא תופסת וצריכה לתפוס בחיינו.

היחס לעברית דומה קצת ליחס אל קרוב עני בחתונה עשירה. בתוך המנדט הכניסו את הלשון העברית במומנטים חגיגיים ובכל מיני דמונסטרציות כלפי חוץ מרבים להכריז עליה, אף בקונגרסים הציוניים עורכים מין הפגנה ללשון העברית –אבל כל אלה הן הפגנות בטלות, ואין בהן שום תועלת ממשית ובצור ללשון העברית. מלמעלה למטה פשה הנגע: מן היחס של הממשלה, של מוסדותינו ופקידינו, של הפוסטה והטלגרף, של עורכי הדין וכו'. והרי הדבר ברור, שהכבוש האמתי של הלשון איננו לא בספרות ולא בעתון אלא בשוק, בבית־החרושת והמלאכה, בבנק, בבתי־הדין ויתר המשרדים ובכיוצא באלה, ואם באלה יש זלזול – לא יועילו כל החגיגות ובתי־הספר.

צריך שיהיה מוסד מרכזי שמאחוריו עומד הקבוץ הא"י, בכל גלויו, ההנהלה הציונית, כנסת ישראל וכו' – אשר יעמוד על משמר הלשון. ועד הלשון צריך להיות מוּכר בתור הרפרזנטנט העברי בא"י. גם ביחס לקבוץ הא"י וגם ביחס לממשלה אסור למשרד איזה שהוא, מדיני או ממשלתי, להוציא טפסים, תוים, שלטים וכיוצא באלה בלי אשור של ועד הלשון. כל מה שמפרסמת הממשלה אינו מובן כלל, מפני הלשון הגרועה. מנהל בנק ספר לי שהוא מוכרח להשתמש באנגלית בקשריו עם הממשלה, משום שאת העברית של הממשלה אין להבין כלל. פקידי הפוסטה היהודים מוכרחים להשתמש במונחים ערביים, משום שלערביים המציאו מונחים האקדמיה הערבית במצרים ומונחים עבריים אינם עוד. עורכי־הדין היהודיים מלמדים זכות על שולחיהם באנגלית מפני שנוח להם יותר להופיע בלשון זו לפני השופטים והדברים נכנסים יותר ללב. ויש להניח, שהממשלה שמחה על תקלת הלשון העברית הגורמת לה קמוצים. ואם נצרף את כל הדברים האלה יוצא לנו סך־הכל עגום מאד. יש חשש שהילד הגדל באטמוספירה זו יפריד אף הוא בין הלשון העברית בבתי־הספר, שהיא לשון חג והפגנה, ובין לשונות אחרות, שהן לשונות חול ושמוש.

אפשר שועד הלשון אינו עומד על כל הגובה הדרוש והוא זקוק להגדלה ולהרחבה, אבל ברור, שמוכרח להיות מוסד אשר יעמוד על המשמר ויתריע על כל דבר. לשון מקולקלת ונפסדת צולעת על ירכה, בעיקרה במובן השמושי – אינה לשון, וממילא אי־אפשר לדרוש מלוי זכויותיה, הואיל והיא פגומה מצד עצמה. חושבים, למשל, שנאומו העברי של אוסישקין בסאן־רימו הכריע לזכות הלשון העברית כלשון רשמית, במנדט, ואף־על־פי־כן לא ניתן גם הסכום הפעוט שהקונגרס החליט בשעתו לתת לועד הלשון. היה כבר זמן שהועד כאילו עבר ובטל מן העולם, אבל בשתי השנים האחרונות התנער לחיים חדשים. י. ל. גולדברג זה האדם היקר והצנוע העושה תמיד את עבודתו בחשאי־חשאין, תמך בועד הלשון בעשרים וחמש לא"י לחודש. והיה גם סכום כסף חפשי של “קדם”, ובסכומים¹ הללו יסדו את הרבעון “לשוננו” שיצאו בשנה זו ממנו ארבע חוברות. שם יש רכוש לשוני הגון מאד, הממלא כבר צרכים קיימים.

מכל צד פונים לועד הלשון בבקשת מונחים: מן הטכניון, מתחנת־הנסיון, מפועלי הרכבת, מן האוניברסיטה וכו'. מלבד זה הוציא ועד הלשון כרך ראשון של מלון לטכניקה פרקי־מכונות וכלי־מלאכה (פרי עבודה של עשר שנים) ובו 2500 מלים. למלון זה יש תרגום שיצא בשבע לשונות. יש בזה משום קדוש השם. העברית נספחה על־ידי כך לכל הלשונות האירופיות, על־יד ועד הלשון קיימות ועדות שעובדות בלי הרף, עתידים לצאת עוד כמה מלונים במקצועות שונים, ועדה אחת קבעה 800 שמות צמחים, כמה מאות מונחים קבעה כמו־כן הועדה למונחי הנגרות. בועד הלשון ובועדותיו משתתפים בעלי־מקצוע וסופרים בלשנים. ועד הלשון עושה עבודה שהעם העברי צריך לעשותה במשך שנים רבות. כל הועדות עובדות מתוך התנדבות, אבל יש לתת לועד הלשון להתקיים בכבוד, בלי זה יבטל.