קטע    🔗

רוב הקוראים הבעלי-ביתיים אולי לא ידעו את טיבו של הסופר מרדכי עהרנפרייז; אבל הקוראים המעטים, הקרובים אל הספר העברי החדש ושומעים לדפקו, יודעים אותו. ואלה שנסעו לבזל בימי הציונות של הרצל ודבר היה להם בשעת בין השמשות עם שאלות הקוּלטוּרה והלשון בודאי יודעים אותו.

מרדכי עהרנפרייז הוא ציוני קוּלטוּרי וסופר מערבי; ובכוח שני הדברים אלה כתב ודיבר ויותר ממה שכתב רצה באלה. הוא היה בספרוּ הצעירה מן הרוצים לברוא דבר, היה מן המדבּרים על-דבר תכונתה וארחה של הספרות. – והוא התעתד לעשות בה דבר-מה ולהכשירה למה. הוא רצה בהקמת ספרות חיה בת הרחב מערבי. יהיו בני-אדם שלנו עברים; אבל יהיו אנשים, אנשים הולכים בקומה זקופה; לא כאורחים יהיו כי אם כאזרחים בספר ובכל דבר המשותף לעמים הנאורים על-ידי הספר. יש עמים חשוּכּים ויש עמים נאורים; עמנו צריך להיות נאוֹר, צריך להיות עם תרבוּתי – בבהירות המחשבה וכשרון המחשבה. הן לא רב הוא, אשר ידרוש מכם, מה אתם מסרבים ותמהים? האם לא חשבתם בזה מימיכם? האם לא עסקתם ימים רבים לבלי-קץ בספרי הבל ורעות רוח? האם לא לימדוכם עד עתה לשון וספר? לימדוכם, אבל לא לימדוכם להבין ישר, לימדוכם, אבל רק דברים יבשים; לימדוכם דברי בטלנוּת, דברי-דת ולא דברים מן החיים; לימדוכם במחשכי בית-המדרש, ולכם דרוש אור, אור מערבי ודעת דרכי המערב.

וּברוּך אֵל התרבות, שנתן כאלה בפינו הסופרים החדשים, ברוך הוא שהעיר אותנו ועורר אותנו לכאלה, דורות רבים ישנו שנתם ועתה קמנו, קמנו ונתעודד. אתמול היה הכל מעונן והדרך דרך חלקלקות, והיום הנה לנו אורח ישר; עוד אתמול הלכנו על ידינו ועל רגלינו, והיום אנו ניצבים ועומדים קוממיות. באים אנו אליכם!

"זה הדבר, שאי אפשר להטיל בו ספק יותר, בהתפתחותנו הרוחנית באנו עתה עד הגבול, המבדיל בין שני עולמות, בין אתמול והיום; ואיזה רוח חדש, כמו ממרחקים, מנשב במחננו. הבנין הספרותי אשר הקימו אבותינו בכל ימי עמלם, שאולי טוב ויפה היה בזמנו, נופל ומתפוצץ לרסיסים; ודור צעיר, שדמו רותח, מכין חומר ולבנים לבנין חדש, שהוא שואף אליו. והעיקר הוא – וזאת צריך לבטא בדברים ברורים ומדויקים, שהעבודה הספרוּתית כפי שאנו עוסקים בה עתה אינה המשך של עבודת הדורות הקודמים מימות המאספים ואילך, כי אם התחלת עבודה אחרת לגמרי, חדשה בצורתה ובתוכנה. ההבדל בין הסופרים הצעירים היום ובין סופרי התקופות שעברו אינו רק הבדל המדרגה,

כי אם הבדל מיני, לא רק הסופרים נשתנו, כי אם כל השיטה מוחלפת; לא גי שהדרכים הנם אחרים, אלא גם המטרה היא אחרת; לא די שהרצון הציבורי התחזק, אלא גם תוכן הרצון השתנה".

כה דיבּר הסופר הלז, והוא אז יחד אתי הולך, במאמרו התעודתי “לאן?” ב“השילוח”, ומזה לא מש. התחלת עבודה חדשה לגמרי, צורה חדשה ואופני ספרות חדשה, שינוי גמור בספר שלנו, שינוי מערבי, דרש. להאתמול אתם פונים; אבל אין זה הצורך של היום. מליצה וּפלפּוּל, חוג צר, ביאורים או חקירות יבשות הם דברים שנאים היו לאבותינו, אבל לא לנו… אבותינו היו גם מוכרי-בגדים, מחנוָנים, אנשים בעלי מוח עקום ושקוּעים המין יראה צבועית; ואנו הלא לחיים אחרים אנו שואפים לא לגלות ולכל מידות הגלות, כי אם לפדות, לפדות הרוח ושכלול הרוח. אנו שואפים לחיים, ואשר נעשה עד כה – אינו קרוי חיים. קראו את כל ספרי “המאספים”, ובעליהם הלא כבר חדלו להיות חובשי בית-המדרש וביקשו אחרת, ומה תמצאו בהם? – “השכלה”. קראו את “הלבנון” ואפילו את “הקול”, -אבל קראו אחר-כך את “השחר”; - פּה כבר אתם רואים בהעורך “אורגניזטור ספרותי אין למעלה הימנו”, פה תראו “מאמין אדוק בתעודת הספרות העברית”. והנה קם לילינבלום, קם ברוידס, קם יהודה ליב גורדון, ענקים באו אחרי דור ננסים ויבראו לנו ספרות או ראשית ספרות. המה חדלו להיות; הרבה מאשר רצו וחיפשו הם, הנה גם הוא חדל להיות, כי הם חפצו ב“תיקון האומה”, לא כמונו היום…

תחיה ופדות, חירות המחשבה וחירות העם מסבלתו עד עתה. “תחיה”! שם זה קראנו אז להוצאה ספרוּתית חדשה, למהלך החדש ולדרך החדש, שאמרנו אז להתחיל. עהרנפרייז כתב את תוכניתה בדברי להבים, כיד עטו הרם; ואחתום עליה שמי גם אני, כי חברים אנו אז ודרך אחת לשנינו.

בא אחד-העם ושאל אז: אתם רוצים! אתם צריכים! אתם חפצים להחיות ולעשות חדשות, - אבל היכולים אתם?

“ואנו הצעירים, הנכנסים עתה להיכל הספרות, השיב לו עהרנפרייז במאמרו ההוא, אנו עונים לו בקול רם” כן, יכולים אנו מאמינים אנו ביכולתנו וכוחנו!"

“וגם בזה אנו מאמינים: שלא על ידי הליכה אִטית משלב לשלב וממדרגה למדרגה נגיע למטרה אנו שואפים אליה” – “אין אנו יכולים ואין אנו רשאים ללכת לאט. הרבה מאד צריכים אנו להרוס, ועולם שלם אנו צריכים לבנות: עולם חדש”.

עולמו של הסופר עהרנפרייז באשר יצר הוא אינו חדש ואינו גם רחב; אבל יש בו איזה שכלול וסדר וחפץ ניכר לסידור הדיבור. אין כאן דם רותח, כמו שחשב; אין כאן חלומות נוער וגעגועי נוער, כי אם הליכה לפנים וחפץ ללכת. אַל תבקשו בו אור לנתיבה, בירור וּמוצא ודעת גמורה, כי אם איזה הארה על ידי זה, שאתם נקראים, שמזרזים אתכם לקום לעשות. אין כאן מחשבה חדשה, וגם לא היקף מחשבתי רחב בנוי על רגש יסודי, לבבי; אבל יש כאן תרועה ספרוּתית. מה שסטוּאַרט מיל היה לאחד-העם בימי לימודו – היה בּרנדס לעהרנפרייז. וברנדס הן היה מורה בדעת תהלוּכות הספרוּת ויהי זמן רב רוח מעורר בנתיבות הספרות.

בּרנדס שם לבו לזרמים הספרוּתיים המערביים וּלקישוּרם יחד. הסופרים הם נביאי הדור, כוהני הדור ולוחמי הדור. מתאחדים אלה ביחד, והמה מאירים; מוליכים המה את בן-האדם לשכלול הרוח ולהטבת המעשים. – לספרוּת העיקר דעת הנפש וגם הרת-הנפש; אבל היא נותנת גם פדות-הנפש. פתחו לה שערים, הרחיבו את השערים. ועהרנפרייז ובן-בנו של בּרנדס וּמכהן בהיכל הספרות העברית אינו תר אלא אחרי שער אחד – הכּניסה אל מערב! תהיה ספרותנו אבר מהַשכלת המערב וחלק של ספרות במערב. נהיה עברים, אבל אנשים בעלי טעם וּבעלי ספרות של טעם; נהיה עברים, אבל עברים בעלי מטרה וכוח, עברים בעלי חיים נאורים. " הכשרון הלאומי והיכולת הספרותית – הוא אומר-הולכים וּמתפתחים במידה שוה עם הצרכים הרוחניים של האומה ועם המטרה שהיא מציבה לעצמה. בשעה שהמטרה הראשית קטנה, אז פועלים רק הכוחות הקטנים שבאומה ושביחידים, כי לגדולים אין צורך ואין מקום; אבל בשעה שצרכי האומה הולכים וּמתרבים והמטרה הראשית תגדל ותתרחב, אז מתעוררים ומתרגשים גם אותם הכוחות הגדולים הנרדמים באומה כמו מאליהם".

“זאת אמוּנתנו היסודית הממלאה את לבנו, בשעה שאנו באים להקדיש כוחותינו לעבודה ספרוּתית”.

והוא האמין, האמין בכוח החדש ובשמים החדשים; האמין בהתקדמות, האמין בהתעוררות, האמין החיים הנועדים עתה לצאת ממחבואם, והאמין המלאכות חלוצי-הספרוּת. הוא הלא הוּא אחד מחלוציה, מבוניה וקוראיה.

“אירע לך מימיך המקרה המבהיל של התאַלמוּת אחד מקרוביך? רק אתמול היית בחברתו, התענגת על דיבוריו המפוצצים ועל צחוקו העליז, התוַכּחת עמו, התלהבת עמו ביחד, השתתפת בחלומותיו וגעגועיו, או בכעסו ובצערו; ולמחרת אתה פוגש אותו בשוק – והוא ניצב לפניך כילד אין-אונים, מוציא מגרונו איזה קולות משוּנים, פראים ובלתי-מקוּשרים: נתאַלם פתאום”.

“מאורע מבהיל מעין זה אירע לספרותנו בשנים האחרונות”, קורא עהרנפרייז במאמרו “הספרוּת האילמת”, שנדפס ב“השילוח” אחרי איזה שנים, כשעבר זה לידי איש אחר.

עהרנפרייז לא נתאַלם, גם לא נכשל; אבל הפרזתו היתרה בפרקי הביקורת שלו, שהחל להוציא אז, היא עוד מסוכנה באיזו מידה מההתאַלמוּת. אין לך דבר מפסיד יותר בביקורת והערכת דברים מהפרזה והפלגה, והפלגתו של החבר הזה, שהיה נחשב לבן-אדם של טעם וניבאו לו יתירת ביקורת בת-טעם, עוברת את הגבול. – שאון מלים בנות-התפעלות נהפך לו כמעט למשחית.

אם אדם רואה ב“שירי הזעם” של ביאליק “מחאה לוהטת” או “שפוך חמתך” חדש, בודאי הוא רואה נכונה; אבל לו לא די בזה וצריך הוא להוסיף ולאמור, כי "שפוך חמתך זה בא מתוך תחית הרצון הלאומי, מתוך התגברות החפץ “לחיים”. די ודי והותר לכנות “מגילת האש” של ביאליק “שיר השירים”…

אבל למבקר דנן היא שיר השירים של החורבן ושל התרוצצות העולמות בנשמת ישראל הצעיר“. – ב”אידיליות" של טשרניחובסקי הוא שומע “מין נגינה חדשה בחינת הוד שבכיעור ושחוק מתוך דמעות”; ובמנגינת “הבריכה” הוא שומע “מין בת-קול יוצאת מתוך החורבה שלנו, בת-קול של געגועים כבירים לארץ, ליער, לגבעה, לכל קסמי החיים ויפים”. הוא שהתאזר עוז להבחין בין טוב לרע, בין שירה אמיתית לבין מזויפה, שוב חובב ומחבב כמעט כל פייטן עברי ומתפעל מכל משורר עברי חדש, וביותר מאותו “חיל קטן של אמנים צעירים, החודרים בחושם האמנותי לעמקי הויתנו ורוצים לגלות את מסתוריה”. – דוקא שלום אַש “חביב עליו יותר מכולם”, מפני ש“הוא היותר פיוטי מכולם”. “אש הוא בעיקרו משורר היופי”; אַש מרגיש ומבין לא רק את הצער התהומי שבחיי הנשים העזובות והאומללות, אלא גם את האידיאליות הטהורה של אֵם עבריה“. בציור אחד של אַש הוא, הבוחן, רואה” תמונה מיניאטורית מן המלחמה ההיסטורית ההולכת ונמשכת לכל ארכה של התפּתחוּתנו הקוּלטוּרית: מלחמת הנבואה עם עבודת האלילים והקורבנות" (השקפה ספרותית ב“השילוח”).

כה חדל מי שהתעתד לכונן את הספרות החדשה ולטעת בה טעם וניצני הבחנה לדעת ולהבחין גם הוא בין זוהר לנוצץ. – – –

עהרנפרייז הוא גם ציוני תרבוּתי וקוּלטוּרי. הוא בעיקר אחד מיוצרי הקוגרס הראשון וראש לקוראיו, והוא גם קירב את הציונים העברים להרצל החיצוני. הרצל היה בעיניו לאחר מיתתו “איש מלא חידות והפכים וסתירות” בסקירה ראשונה; – ולו, לנושא-כליו בתרבות ובספרות, אין חידות ואין הפכים וסתירות כלל, הוא איש הרואה רק את החיים המתגלים אשר לפניו והרוצה בגילום החיים.

“שני אלפים שנה, הוא קורא, היינו כלואים בצרת הגלות, מוּשפלים ונכנעים, מרמס לכל רגל היינו; קומתנו נכפפה, רגשותינו קהו, שכלנו נתעקם, שני אלפי שנה חיכינו, שיקום בתוכנו מחדש יהודי בן-חורין, בעל קומה זקוּפה ונשמה ישרה ושׂכל פשוט ובהיר, איש שכבלי העבדות לא עיקמו את גופו ולא חנקו את נפשו” (“תיאודור הרצל” ב“השילוח”).

" הציונות של הרצל היתה בעיקרה התגשמות מעשית של היסודות היותר חשוּבים בתכונתו האישית והספרותית של רחמנוּתו ושל אמונתו הבלתי מוגבלת בהתקדמות האנושית" (שם). והנה הציונית של סופרנו זה בעצמו לא באה לו אך לשם עבודה, לשם תרבוּת, לשם תרבות מעשית ורוּחנית, לשם ועידה לתרבות ולמעשה.

“הציונות הבּזילית, כלומר, זו שמצאה בקונגרס הבזילי את צורתה הקבועה, הנה לא מעור אחד היא, אלא משני עורות” (“מאוּגנדה עד חַרקוֹב” ב“השילוח”); ולעהרנפרייז בעצמו לא הבשר עיקר, כי אם העור, הוא מדבר על זה, ש“שיטת הקיבוץ תתקומם נגד שיטת היחיד, וההשפעה מלמטה תתקומם נגד ההשפעה מלמעלה”; והוא, היחיד, חיעם הקיבוץ ומדבר באזני הקיבוץ לעהרנפרייז הציוני אין גם רצון מיוחד יסודי, כי אם שוב איזה חפץ כללי; אין לו מגמה מיוּחדה, כי אם נושא הוא בקרבו איזה שאיפות, לא דרך מיוּחדה לפניו, כי אם דרכים והולכים בדרכים הוא רואה.

חיו ועשו, עשו, אני אומר לכם, ואַל תתעקשו, וגם אני עמכם. איש עברי מדבר לעברים וקורא הוא את ילדי העברים להשכלה ולתרבות, לתרבות עם ולתחית עם, איש עברי מדבר לעברים התום ובעוז ובאיזה נוער גם בימי העמידה. – והנה התנגשו חיי-שעה בחיי-עולם ובא הבקע במקום שאמרו לאַחוּת, וגם החלוצים בעצמם נלחצים המה אל הקיר…

עהרנפרייז הלוחם והעסקן והמדבר נעשה בשבתוֹ בסוֹפיהגם לנרדף, ורדפו אותו הציונים המקומיים בני-ארצו. קרה היד השלוּחה לאחוה ולשלום, מציצים מן החלונות בעינים טרוטות. סימני שאלה ודוחק נפש השואפים גם הם תחת תוּם ואֵמוּן…