בין אשמורות. סיפורים מאת יהודה יערי

הוצאת ‘מסדה’, תל־אביב, תשי"ב

כל מספר השולח ידו אל הנושאים על חלוצי העליה השלישית, ראשית ההתישבות בעמק, מחנות־האהלים של כובשי־העבודה, יסורי ההיאחזות בארץ, ההתגוננות בפני התקפות הערביים, הגיבוש של אורח־חיים חדש בתוך הקיבוץ וכיו"ב – שהם נושאיהם של עשרת הסיפורים הראשונים ב’בין אשמורות' – מספר זה לעולם צפויה לו הסכנה, שייפנה יותר למגמה לאומית־חינוכית או לערפילי־הפשטה ולעודף־חגיגיות, משיחתור לעוצמת התיאור ולעומק החדירה הפסיכולוגית. אמנם בת־קולה של הפגישה הראשונה עם הארץ ועם העבודה ועם החיים המתחדשים מרעיש את לבנו בכל שעה, אך עד היום מעטים מאוד הם הישגיה של הסיפורת העברית במתן מבּע אמנותי לנושאים אלה. ותמיד עומדים אנו בפני השאלה, האם ענייננו בסיפורים מעין אלה בא מכוח ההזדהות עם הגיבורים ועם משאת־נפשם ומכוח השתתפות בסבלם ובגלגוליהם, או בא העניין מכוח ראייה חדשה בדברים מעל מגדל־מצפה גבוה יותר המגלה מעמקי־הנפש בסביבתם ובחברתם.

סיפורי י. יערי קונים אהדתנו קודם־כל בנושאם ובמגמתם. גורל חייהם כאן של צעירים וצעירות, שנמלטו מן ההפיכה של העיירה היהודית בגאליציה לאחר מלחמת־העולם הראשונה ואחוזי כיסופים הם לגאולה וכובשים לעצמם דרכם החדשה בארץ. יש בהם, בסיפורים אלה, צירוף־עלילה מסובך ועל־פי־רוב גם שטף־עלילה מהיר. פזורים בהם קטעים יפים של תיאורי נוף וטבע ותיאורי חוויות של מגע ראשון עם מולדת. ומהלך בהם גם לחן מיוחד של המיית־לב רכה. אך בכללם אין הם מביאים לנו קורת־רוח והרחבת־דעת, שמעשה־אמנות מוגמר מביא לנו. חסרים הם אותו תיאור־דברים־ומצבים פשוט ומרוכז, שחותם האמת טבוע בו: דקות אמנותית זו בביצוע־הפרטים המראה לנו דברים ידועים, כביכול, מתמול־שלשום באור חדש ובהיר. מרובים בסיפורים אלה עיטורי ספרות, מרובה בהם המאניירה; מרובים בהם סממנים ואמצעים, שניכרת בהם, כמדומה, השפעת סופרים שונים. אך חסרה ברובם אותה בריאת־עולם הפועלת עלינו תדיר בכוח ממשותה שאין להטיל ספק בה.

נסקור, למשל, את הסיפור הראשון ‘הגיבור’: מעשה ביונה בן המלמד, שבעיירתו הגאליצאית היה מוג־לב וחדל־אישים, אך משעלה לארץ ונספח לקבוצת גניאל מיד והיה לאיש־עבודה למופת, נתמלא שמחת־חיים ובאחרונה מחה גם את חרפת פחדנותו ומת מות־גיבורים. המגמה הרעיונית שבסיפור מתקבלת, בלי ספק, על דעתנו. ושילוב־המאורעות שבו הולם תולדותיה של התנועה החלוצית: לא מעטים היו שבתוקף הכשרתם וחינוכם ודוגמת־סביבתם ובתוקף עלייתם ועבודתם בארץ אמנם התחדשו והתעלו. כל פרט ופרט המסופר או המתואר כאן הוא אפשר־המציאות. אך הסיפור בשלימותו חסר מראשיתו ועד סופו את האמת שבחוויה, את המקוריות שבתיאור הסביבה וההתרחשות, את ההצצה המעמיקה לתוך נפש הדמויות וחשיפת המניעים הפנימיים הפועלים בהן. כלומר: הסיפור חסר את היסודות העושים מקרה למאורע; חסר הוא את הדברים המצטרפים לשלימות בעלת משמעות עמוקה. אין אנו חשים כלל וככלל במערכי־לבו וברחשי־נפשו של הגיבור בכל אחד משלבי חייו, ואין אנו חשים בצמיחה שבהשתנותו הפנימית. ובסופו של דבר אין הגיבור נהפך לבן־לוויה שלנו. וכתום הקריאה – וזהו תמיד הבחינה של ערך הסיפור! – אין אנו מרגישים שנסיוננו הפנימי נתעשר, ושנהא מוכנים גם אנו, מכוח־כוחו של המסופר והמתואר, ללכת ולהעפיל ולהעז בעקבותיו של הגיבור. ונמצא, שהערך הלאומי־חינוכי של הסיפור מתקפח, למעשה, אף הוא.

אכן, כל האירועים שנתארעו לגיבור הסיפור אינם כופים עצמם עלינו בכוח אובייקטיבי רב, עד כדי שנשתתף עצמנו בהם. קוראים אנו, שיונה היה פחדן ובעל נפש מושפלת, אך איננו חשים ברחשי הפחד ואיננו שותפים לפחד. קוראים אנו, שלאחר מות אביו היה יונה לחוטב־עצים מפני שאחיו יחיאל, שגרשו מן הבית, צעק אחריו, שאין ברצונו שלו, של יחיאל, לחטוב עצים (כלומר: להיות מלמד תינוקות!) בשביל לפרנס את יונה. ואי־אפשר לנו שלא להרהר שאין ולא־כלום בין משחק־המלים שליד שולחן־הכתיבה ובין הסבל והתהפוכות שבגורל־אדם. הצטרפותו של יונה לחלוצים באה במפתיע. מפני שפתאום הרגיש שיש “מין קירבה רוחנית בינו ובינם”. וגם השינוי העמוק שחל בו בקבוצת גניאל – במפתיע בא. וכך יסופר עליו: “מוזר הדבר מאוד, לא יאומן ממש. אך עובדה היא: יונה היה היצור השמח ביותר בגניאל!”. אמנם, כן. בגזירת עטו יכול היה המספר לעשות את יונה באותה קלות ל’יצור מקסים ביותר' ול’הוגה־דעות' ול’רב־פעלים'. אך שאלה במקומה עומדת: כלום אנו מוכנים לקבל על עצמנו דינן של עובדות כאלה, שהמחבר גוזר עלינו ברצונו. ואמנם מה שמניע את יונה להתגבר על מורך־לבו, זוהי השאלה, ששואל אותו אחד הילדים, – מה לו, ליונה, בשעת ההתקפה של הערביים, בבית־הילדים: שאלה שבאה לאחר סיפור ארוך יגע ומלאכותי, שיונה מספר לילדים, כדי להסביר להם התנפלות־אויבים מהי. ולבסוף אנו קוראים, שבזחלו לקראת האורבים מאחורי הסלע, יחידי אל מול הרבים, “שמע שירה נפלאה, שירה נשגבה כאילו שרו השמים לפניו”. רחוקים אנו מלהאמין, אפילו לשעה קלה אחת, שאמנם שירת־שמים נשגבה היא שבוקעת ועולה לאזניו של מוג־לב הזוחל באפילת־לילה, בין סלעים, אל מול הסכנה הוודאית והאיומה. וכך מוכיח סופו של הסיפור על תחילתו ועל כולו: הדמות המרכזית מופרכת, דם אין בה וחיים אין בה.

וכמתכונת הסיפור ‘הגיבור’ עשויים רוב הסיפורים שבקובץ. התנועה החיצונית של שטף המאורעות מורכבת ומהירה, בעוד שהתנועה הפנימית של הרגשת־הלב וחלופת־האופי וצמיחת־הדעות וגילוי־היצרים מפגרת אחריה פיגור רב. משזר הדברים בכללו פעמים ועניין בו. תמיד יש בסיפור של י. יערי צפייה למשהו העומד להתרחש ולחתוך גורלו של אדם, אך בסיכומו של דבר אנו יוצאים ממנו ללא הנאה וסיפוק. צירופם של עניינים מרובה מן האמת הצרופה שבהם. ההתפתחות אינה נובעת מתוך מהלך פנימי, הכרחי. סיפור־המעשה המוזר ורב־הגלגולים על הירש מלך בעדער (ב’דרכי איש') אינו נוגע כמעט אל לבנו, אף על פי שמגדיש המספר טראגיות והפתעות בעליותיהם ובמורדותיהם של דרכי־חייו. ובסיפור אחר (‘וזרח השמש ובא השמש’) אין אנו יכולים להבין בשום פנים כיצד מביאה שיחה קצרה, בת משפטים ספורים, עם חסן הערבי את שלמה לידי שינוי בהחלטתו לעזוב את הקיבוץ. אם זו או זו: אם שהחלטתו הראשונה לעזוב את הקיבוץ לא הייתה אלא מתוך קלות־ראש ושטחיות שבשיקול־הדעת; או שהחלטתו השנייה לחזור בו ולהישאר בקיבוץ אין לה על מה לסמוך. בין כך ובין כך ניטל מן הסיפור כל עיקרו: העמקוּת של החוויה, גילוי העולם הפנימי (או החיצוני), שהוא תכליתו של כל עיצוב אמנותי ראוי לשמו, והסיפור סופו שהוא מתגלגל במעין פיליטון.

סיפורים אחרים שבקובץ חסרים בכלל כל מידה של עמקות ורחבות בתיאור. הנה, לדוגמה, תיאור של לידה (ב’ברית'): “וחיה’לי משכה בחבל בכל מאמצי כוחותיה, כבשה את אנקות כאבה ונשכה את שפתה התחתונה עד זוב דם. פתאום צווחה צווחה קצרה ונוראה. החובשת נתחלחלה, קפצה מן המיטה בבהלה, ניגשה אל חיה’לי וראתה את הילד מוטל לרגליה”. וכך מתוארת שם התנהגות האב כמה רגעים לאחר שנולד הילד: “החובשת הראתה לו את העולל והוא לטף את פניו בזרתו הקטנה, חרד מנגוע בו באצבע, פן תזיקהו חלילה נגיעה זו. צחק וצחק”.

כאמור, יש בסיפוריו של י. יערי מוטיבים מעניינים וגרעינים פּורים. הניסיון להראות לבטיו של דור, שנשא בנפשו את אימי המלחמה ונשא את נפשו לגאולה, דור שרבו גם המאמינים הנלהבים וגם המאוכזבים והמיואשים שהגיעו עד כדי טירוף; הניסיון להראות ניצנים של תרבות חדשה בעמק־יזרעאל והידבקות באדמה ובעבודה – כל אלה אי־אפשר להם שלא יפעלו פעולתם על הקורא. ובפרט שבכל סיפור וסיפור סובבת העלילה על מאורע לא־רגיל, המרעיש לבבות כשהוא לעצמו. אלא שהמאורע כשהוא לעצמו ועושר־הסיטואציות כשהוא לעצמו, – ללא ביסוס והעמקה וללא האור העצמי של הממשיות הפנימית, – אין די בהם. בסיפור מעין זה אתה עוקר ומוציא מתוכו חוליות־חוליות, ולא תגרע כלום מהתפתחותו הפנימית. הדרמאתי נהפך למידמה להיות דרמאתי. הלירי – לסנטימנטאלי, המאורע כבד־המשקל לאפיזודה קלילה (או להיפך), והחיים הקשים והאכזריים לאידיליה שהתמתקה. ודוק: ככל שהמספר נמנע ממקרים מדהימים ומהטעמה קולנית של הפרטים ומאפקטים מרעישים, – משכנע הסיפור יותר באמיתו הפשוטה והחרישית (‘קן ציפור’, למשל).

מלבד עשרת הסיפורים מחיי הארץ מהתקופת העלייה השלישית כלולים בספר עוד שבעה סיפורים מחיי היהודים בגולה (בארצות־הברית ובקאנאדה), או מן החיים בארץ בתקופת העלייה מגרמניה בימי הנאצים, או בתקופת מלחמת־העולם השנייה. ועולה מן הסיפורים האלה הגורל היהודי האומלל ורב־התהפוכות. אופיים הכללי של סיפורים אלה – אשר למבנה ולדרכי־התיאור – אינו שונה משל קודמיהם, אך האקטואליות שבדברים, הנושאים החדשים והנוף החדש שבכמה מהם – מעוררים בנו עניין. כך, למשל, רשמו של הסיפור ‘משפט שלמה’ באחדות־קולו וברעד־הלב המרטט – על אם יהודיה מגרמניה הנאצית, שבנה נשלח לא"י, וכאן אוּמץ על ידי אשה אחת, ובסופו של דבר נלחמו שתי הנשים על אהבת הילד. וכן יש קטעים עזי־ביטוי בסיפור ‘ערבי בכות’ – על ילד יהודי, שמשפחה פולנית הצילה אותו מרודפיו הנאצים. והסיפור ‘הברית המשולשת’ – על משפחה מתבוללת שחזרה ודבקה ביהדות – מגולל קטע־חיים אופייני מקורות העלייה הגרמנית.