יום אחד שהוא הרבה, מאת דוד שחם.

הוצאת ספרית הפועלים, 'לכל', מרחביה 1950

אין אני יודע איך קרה הדבר: הספר הקטן הזה מתחלק מאליו, לפי טבע סיפוריו או ציוריו (רובם יאה להם שם זה יותר מן השם סיפורים) לשני מדורות: אחד, עד עמוד 106, ציורים סיפוריים; השני, מעמוד 107 והלאה, מעשי בדיחות נוסח אמריקה.

הציורים שבחלק הראשון הרבה נוי אדריכלי בהם והערות דקות על רחשי נפש ועל הרהורים שבלב; עין רואה ומוח ער וגם מנשיבתה של רוח פיוטית. ‘סיפורים קטנים על הריחות’ הם צרור אלגיות קטנות בפרוזה. ויש ציורים מצוינים: ‘יום אחד שהוא הרבה’ שעל שמו נקרא כל הקובץ – אחד מהם; וטוב ממנו (כסיפור) ‘יום עבודה של שמואליק ווייסר’. בציורים אלה רקע מוחשי של הווי והרבה חיי נפש. אמנם, על הרוב – נפש סתם.

יש סופרי מצבים וי–ש סופרי יחידוּת. סופרי היחידוּת עוסקים בייחוד שביציריהם בתוך הקיים הכללי, ייחוד גופם וייחוד נפשם; ואילו סופרי מצבים מתארים מצבי נפש וגוף ומסיבות שהם, בדרך כלל, נחלת הכל, ולכן סתמיים במידה רבה. אבל יש סופרי יחידוּת שהם גם סופרי מצבים – זוהי מדרגה גבוהה מאוד בספרות שאין רבים זוכים בה.

דוד שחם נמנה בעיקר עם סופרי מצבים. ליצירתו חיי נפש רוטטים וכבושים וטעם של ממש. אבל יחידוּתם מועטת. בציור ‘בריכות הדיג’, הפותח בתיאור מלא חן ועניין על אורווה בלילה על כל תושביה, נאמר במקום אחד: “…הלילה הזה הם (בחור שומר ונערה אורחת שנתלוותה אליו) נעשו פשוטים כאברים. אלא שהאנשים הפשוטים באמת עושים זאת בלא יודעים. ואילו הם ידעו גם ידעו. הם היו פשוטים בפשטות המוּדעת (הדגשת המחבר), ולכן היתה פשטותם… לא היא עצמה”. אבל אנו איננו מכירים אותם כפרטים, ומה לנו, איפוא, פשטותם או אי־פשטותם? בין כך אינם אלא תבניות, מלבנים להלך נפש מסוים.

במדור השני דברי בדיחוּת. הללו אין שרשיהם עמוקים ואין מעיינותיהם נובעים. יש רושם של אוֹנס, חיקוּי ואריכות. חלל האריכות מתמלא במעשי הסתכלות גדושה. העין אף כאן רואה ורואה הרבה; האדריכליות של הסיפורים נאה וההרהורים פיקחים, פוגעים. אבל הנפשות סתמיות מאלה שהכרנו במדור ראשון, וחוויותיהן בדויות מן הלב. מעוקמים הדברים ומוגזמים לצורך הבדיחוּת, אך כוחם לבדח לא רב. ועוד מום בהם: כל אותם הפרטים הזעירים של אמריקה אינם מחוורים דיים לקורא הישראלי; אין הוא יודע כראוי על מה מדבר הסופר ולמה הוא מרמז. אולי היו הציורים מכוונים מעיקרם לעיתון ניו־יורקי?

רק שנים מהששה, שאני מכניס למדור זה, המעשה שלהם בארץ, השאר באמריקה, בניו־יורק, ואין בהם יהודים; בארבעתם אין אפילו יהודי אחד. לא זוהי מחשבתי, כי סופר יהודי מחויב לכתוב רק על יהודים, אבל מוזר בעיני ולא טבעי, שסופר יהודי מארץ ישראל, ששהה בניו־יורק ומכיר הרבה מפינותיה וממראיה אינו רואה בה יהודים. עלי לציין, שבאחד מן הציורים האמריקאיים (‘לאן מתגלגל הכדור’) שב המחבר לרמה מסוימת של יצירה ספרותית. יפה הובלט כאן הניגוד בין עולמו הפנימי של העיור, עולם דמיוני שבנה לו הזקן מתוך חפץ לבו והאמין בו וגם לא האמין, לבין המציאות. דרך דיבורו של העיור על העתונים ועל האוניברסיטאות; מקור הדיבורים האלה וסופו של האיש – מעשה אמן. אך הפרק האחרון, השביעי, התחכמות תפלה ומיותרת; אכן כל המוסיף גורע.

איני יודע, אם דוד שחם כתב תחילה נוסח מדור ראשון ואחר כך סיגל לו את הנוסח האמריקאי, או חילופי דברים: אם להפך – אשריו.

אעיר כמה הערות על לשונו של המספר: ולא משום שרעה היא, אלא דווקא משום שהיא טובה – טבעית, מגוונת, קולעת אל השערה. והקליעה עצמה מדרגה, אפילו תחטיא לפעמים. ובכל זאת אין לשונו נקייה ממעידות ושיבושים שהתינוקות קולטים פה עם חלב אמם. “תמיד יבואו בחזרה” (43) – חזרה או חזירה שם פעולה בעברית ולא מלת־עזר לפועל כפי שהיא בשפות הודו־אירופיות. בעברית אומרים – יחזרו, ישובו.

“נחיר דולגת” (62). נחיר – זכר. טעות בידי הסופרים, שהאברים הזוגיים לעולם נקבה. אין הדבר כן. הנה רשימה של זכרים: צדעיים, עפעפיים, נחיריים, שדיים, מתניים, אחוריים, שוקיים, קרסוליים, חפניים; ואולי יש עוד. – טעות לאמור “אחרת” (99) במקום “שאם לא כן”. – “קולות… המרשים לך לראותם” (108): מוטב – המניחים לך, הנותנים לך. – “בדיוק היכן ‘פארק אבניו’, פולט” (177) – צ"ל בדיוק במקום. – (אתה או הוא) “לבד היום?” (199) – צ"ל לבדך או לבדו. – “החכם יותר מוותר ראשון” – “יותר” זה מיותר כאן.

רוב השיבושים שציינתי מקודם, כמדומה לי, אינו באי־ידיעה, כי אם בשיגרה שהשתרשה בימי הילדות ובלשון הסביבה המשובשת. אבל היודע – ממנו דווקא רשאים אנו לדרוש זהירות יתרה והקפדה יתרה.