... אמור מעתה, אין לנו שום ספקות בחשיבות ובצורך של כתב־עת שאין לפניו אלא בקורת ספרות בלבד; ואפילו אין לנו ספק ביכולת האובייקטיבית ליתן לו קיום של כבוד. עיקר ההיסוס במקום אחר. כלום יתקבצו סביב כתב־עת זה מניין של סופרים אשר יראו את כובד ערכה של הבקורת ותעודתה בשעה זו כפי שאנו רואים אותם? וכלום מוכנים הם להטות שכמם וליתן לכתב עת זה מכוחם? אולם פקפוק זה גופו אין הדיבור־קודם־למעשה מיישבו. לפיכך פטורים אנו מלהבטיח מה שאנו עתידים להביא ואין לנו לפרט בשאיפות וברצונות. אין לנו אלא להתחיל בעצם ההילוך, אף על פי שיודעים אנו כי חתחתים בדרכנו. אבל אם תהא פסיעה ופסיעה נאה ובטוחה מזו שקדמה לה, הרי תחזק התקווה את הלב, שבסופו של דבר, אם נתמיד בהליכה זו ונכונן צעדיה, נעלה דברי בקורת ורוח של בקורת מתוקנים יותר ומהוגנים יותר בספרות העברית, וּודאי שתצמח טובה וברכה לה; לספרות ולסופריה ולקוראיה.
(מתוך מאמר הפתיחה. גיליון 1)