“מה, עוד לא התפכחת?”

מוזר להרים אסופה של כותבות וכותבים על השאיפה לשלום בזמן הזה: בעזה נעשית השמדה שיטתית של מבני מגורים, מבני ציבור, דת וחינוך, ותשתיות דרכים, רפואה, חשמל ומים; ותושבי עזה הפלסטינים – בהם ילדים ונשים ו"בלתי מעורבים" אחרים – מופצצים, נורים, מורעבים ומתים במספרים בלתי מתקבלים על הדעת; זהו גם זמן שבו אזרחי ישראל עדיין מנסים לעכל את הזוועות שנעשו בהם בטבח שבעה באוקטובר, רבים מהם עקורים כמעט שנתיים, וחטופים עדיין נמקים בשביים. רגע לפני השלמת אסופה זו פתחה ישראל גם במלחמה רבת אבידות מול איראן.

הייאוש, הבושה וחוסר האונים הם כעת נחלת כל מי שמזדהה עם ערכים הומניסטיים. יש מי שיכולים להצטרף ל"מתפכחים" ימינה ולחגוג את החיים על החרב, אבל ברגע מסוים הבנו שדווקא כעת, נרצה לשמוע את מי שהשבעה באוקטובר לא שינה את דעתם/ן ואת תפיסתם/ן הפוליטית והאנושית, מי שרואות ורואים באנשים – בני אדם, ולא מחלקות אותם לקבוצות של זהות לאומית או אתנית או אחרת, אלא רק על פי אנושיותם או היעדרה.

על רקע השנתיים המזוויעות האחרונות, פנינו לכותבות/ים ופעילות/ים וביקשנו לדעת: האם תפיסת העולם שלך עברה כיול מחדש, ואם כן, באיזה אופן? מה קרה בעקבות השבר לאמונות שלך, לפעולותיך? איך נראה כעת התכנון שלך לעתיד? על פני מאמרים מלומדים ביקשנו טקסטים ספרותיים בעלי גוון אישי, שיאפשרו לפרוק את הצער והחרדה. הייתה משום הקלה לראות שלצד אלו נמצאו גם קולות של אופטימיות זהירה, ולו במשורה.

אין בקובץ הזה טקסטים של כותבות וכותבים ערבים, וזה מצער ולא נעשה מתוך בחירה. פנינו לרבות ורבים – חלקם שתקו, חלקם סיפרו שהם שבורים מכדי לכתוב בתקופה הזו, חלקם הביעו חשש שיאונה להם רע אם יבטאו מה שבלבם. והיו שכעסו על הצורך של ישראלים־יהודים לחפש ולכתוב מילים של שלום בזמן הזה. אבל אם לא יישמעו הקולות האלה שלנו, קולות המחפשים פיוס ובדל תקווה, איך יוכל להשתנות משהו בעולם הזה? לא נותיר את הבמה למעודדי הרצח השיטתי ומעשי הנבלה.

אומנם, לא נוכל לנכס לעצמנו את קולם של הסובלים, הנרצחים, הנכבשים, האסורים. גם לא נתיימר להשוות ולמנן כאב מול כאב משני עברי הגדר. אבל הייאוש כה גדול, שברגע של הקלה זמנית בו החלטנו לאסוף כמה קולות שיזכירו שהייתה פעם מלה כזאת, שלום, ומותר היה לבטא אותה. כי שלום הוא חיים נורמליים. אם לא כעת, אז בזמן כלשהו.