פעם מזמן, עניין של כמעט עשרים ושמונה שנים, עבדתי במִחזור נייר עם שני אסירים משוחררים, שעברו עבירות שוד מזוין, ישבו במאסר ועונשם קוצר על תנאי שיעברו תוכנית לשילוב מחדש. פעמים בשבוע הייתי סוחב איתם יחד שקים של 50 קילוגרם באחד הקמפוסים בארץ. כך למדתי כמה דברים שלא שיערתי על זילות העצים (הנייר) ועל זילות האדם.

העבודה מקרבת בין עושיה. הם היו שני עבריינים מורשעים, חברי נערוּת משכונה, שנודעה לשם בכנופיית הפשע שלה. העבודה שלהם והעבודה שלי, יד המקרה, וכנראה הפחד של מעסיקיי מהם, הפגישה אותנו. מדוע יד המקרה? משום שהחלטתי באותה שנה הרת־גורל לצאת מכל מעגליי החברתיים והמשפחתיים ולעבור עיר, כי חשקה נפשי ללכת לכיוון שונה ולא מוכר לסובביי. הייתי בן 23. לא היה לי תואר אקדמי ולא קשרים חברתיים משמעותיים באותה עיר. כמחצית מחוגי החברתי והמשפחתי נגרעה בשל הצעד שעשיתי. לא הייתי בודד. עם זאת, מאוד הועיל לי שחבריי החדשים לעבודה לא היו שיפוטיים כלפי הצעד שעשיתי.

הם ישבו על שוד מזוין. אף פעם לא תיארו לי אותו, אבל הרחיבו לא פעם בדבר כל מיני פעילויות אלימות אחרות שביצעו מנעוריהם בסכינים ובבקבוקים שבורים. הם לא התוודו בשעות שעשינו ביחד על רצח, אבל תיארו דברים שלא רחקו מכך. לא הרגשתי כי ניכרת בהם חרטה רבה אבל גם לא גאווה או תחושת יוקרה. אם היה בהם צער, היה זה צער השמור לסבל שהסבו למשפחותיהם, למעלה מאשר למה ששללו או שגזלו מקורבנותיהם. במילותיהם, הם פשוט היו פזיזים ונמהרים והיה בהם רצון מאוד חזק להראות מה הם שווים, וכמה שיותר מהר, כשבעצם – כך תיארו זאת – במוקדם או במאוחר היו עיניים בוחנות אותך; לראות אם אתה אמנם מתאים להיות חלק מהחבורה. היית צריך לפעול, לייצר לעצמך מוניטין, כדי שישימו לב אליךָ; כשבעצם, באותה שכונה, אם לא התמדת בלימודים ונזהרת עד הקצה האחרון מהתערוּת בחבורת הפשע – לא הייתה לך ברירה, אלא למצוא את עצמך במוקדם או במאוחר, מצטרף לחבורה.

למעשה השינוי היחידי שניבט מהם, ככל שתיארו בפני את התמורות שחלו בעולמם, הייתה עוצמתה של חוויית ההישרדות שאותה חשו ומכוחה פעלו. עבורם, בילדות ובנערות, הייתה השכונה – שדה קרב; שדה שעשויים לחזור ממנו פצועים, שבורי איברים, מדממים, או לא לשוב כלל. אני זוכר כי סיכמתי לי את המכנה המשותף של הקירבה האנושית שנוצרה בשיחות בינינו, ככוחה המקרב של ילדות הישרדותית. בשעה שילדותי ונערותי היו מאבק ארוך והתמודדות יומיומית, ורק לעתים רחוקות – שדה קרב ממשי, אצלם היה מדובר בשדה קרב יומיומי ממש. הם איבדו ושבו ואיבדו, ולימדו את עצמם לפעול בשירות מי שיכול היה למנוע את המשך האבֵדוֹת או להסב את מירב האבֵדוֹת לכנופייה המתחרה. בעצם, אני זוכר שהבנתי אז איך חברי כנופיות צעירים כאלה אינם משתלבים לעולם בצבא, ובדרך כלל נפלטים – מחמת עריקות וישיבות תכופות בכלא צבאי. הלא זה משום שהם כבר משרתים מצעירותם בצבא בשכונה, ומה להם ולצבא אחר, שאינם מכירים, שמנסה לייצר בפניהם מוסכמות אמורפיות ורחוקות, שעה שאת המלחמה בשורות הכנופייה – הם יכולים להסביר לעצמם, כדבר קיומי וקרוב הרבה יותר.

בראשית שירותי הצבאי, שלפו אותי כמה נערי שכונות כאלה, שהספיקו לשבת במתקני כליאה לעבריינים צעירים עוד טרם הצבא – משק השינה. הם הצמידו סכין לגרוני ובחור אחד צעק ש"הלילה נבוא לרצוח אותך". הסיבה הייתה שהסגרתי את מקום הציוד הצבאי (נשק, אפוד, מחסניות) שגנבו מאחד מהחברים למחלקה, בעת שאושפז בבית החולים, לאחר שאחד מהם פצע את ראשו במהלומה עם אבן גדולה, מפני שלא עשה מה שהורה לו לעשות. הם הסתירו את הציוד תחת אחת המיטות. הלכתי להתלונן בפני המפקדים, שיָדעו שבזכותי הציוד חזר. הם החזירו אותי לאוהל. אחר כך, אותם בני חבורה תפסו אותי והוציאו אותי בכוח משק השינה והצמידו סכין לגרוני. כל הלילה הסתובבתי עם הנשק עם מחסנית ב"הכנס". זאת ועוד, בערב שלאחר מכן, טורטרתי בידי מפקדיי לאחר שחובשת הורתה לפנות אותי למרפאה (היה לי חום גוף נמוך מאוד). כשהגעתי למרפאה הביט בי רופא וקבע שאני כבר מת, וכלל אינו מבין איך אני עוד יושב ובוהה בו בעיניים פקוחות. התעוררתי בבית חולים צבאי חמש עשרה שעות אחר כך. בדקות הראשונות הייתי משותק מהחזה ומטה וחשבתי לעצמי שזה אולי יישאר כך.

לפיכך, העבודה עם אלי ואבי, חמש או שש שנים אחרי אותו אירוע, בפירוש היטיבה עמי. היא לימדה אותי שנערים עבריינים לא בהכרח ממשיכים לפגוע ולפגוע כל ימי חייהם. הם עשויים להיהפך להורים, הם עשויים ללכת לעבוד הרחק מעולם הפשע, אפילו ללמוד לתארים מתקדמים באוניברסיטה (הכרתי כמה אנשים מחבורות ירושלמיות כאלו, שגויסו לחיל המודיעין, השלימו בגרויות, ולימים פגשתי אותם באוניברסיטה בשמחה הדדית). לימים, אשתי עבדה מעל לעשרים שנה עם נוער בסיכון, וגם כאן למדתי שיש לא מעט סיפורי הצלחה. במובן של נערים, שנמצאו בראשיתם על הדרך הסלולה לצאת ולבוא כל ימיהם אל בתי הכלא – בעזרת טיפול, עידוד, אמון ומילה טובה – הלכו ונפתחו בפניהם דרכים חדשות.

הם באו לקמפוס פעמיים בשבוע. ביום עבודה מלא עברנו דרך כל מתקני מִחזוּר הנייר באוניברסיטה בשיטתיות ופינינו אותם. פעמים הרבה היה מדובר בשקים כבדים מאוד, משום שהכילו ספרים בכריכה קשה או ערמות גבוהות של עבודות אקדמיות כרוכות. אני הייתי ממונה על העבודה ועל התיווך ביניהם ובין העובדים והמזכירויות; אלי גם היו שולחים הודעות בביפר, במקרה שדילגנו על מתקן מִחזוּר, או שלאיזה גורם היו שקים עמוסים נוספים למסור לנו מעבר למה שהושם במתקנים או נערם סביבם. בשאר הימים הייתי תולה ומוריד מודעות ברחבי הקמפוס, לפעמים עוזר בפינוי גזם, לפעמים בודק מוני מים ומוני חשמל ועוד כל־מיני מלאכות של הוצאה והובלה, שגרמו לכך שאנשים ישימו לב לכך שאני עובד בסביבתם, ולכן כל־זמן שהייתי בסביבה, הם התייחסו לאלי ואבי בכבוד; הבעיות התחילו כאשר לא הייתי בשטח, ואלו ניסו להעמיס על גבם כל מיני עבודות שלא היו קשורות להיותם עובדי חברת מחזור הנייר, וניסו לגייס אותם לעניינים אחרים, לעתים בגסות או בחוסר־כיבוד מינימלי או תוך איומים בתלונה על תפקודם. את הסיפורים על כך שמעתי, בדרך כלל, תוך כדי ארוחות צהרים משותפות איתם על הדשא, שבהן סיפרו לי גם על חייהם, כפי ששיתפתי אותם בהתרחשויות בחיי.

כל ההתרחשות אירעה כשנתיים אחר רצח יצחק רבין. הסכמי השלום היו עדיין שם־דבר, למרות שהממשלה שהורכבה באותם ימים, כבר לא הונהגה בידי יורשי רבין. היה נראה כאילו חברון עומדת לעבור לרשות הפלסטינית הצעירה, בהמשך לעזה ויריחו (הסכם קהיר), כי העניינים, על אף גל הפיגועים בתוך הארץ והתגובות הצה"ליות עליו, יתגלגלו לעבר פתרון שתי המדינות, בתיווך ארצות הברית, גרמניה, בריטניה וצרפת, וכי הפלסטינים יימצאו מזור לכלכלתם באזורי סחר חופשיים שיוקמו על ידי תאגידים אמריקנים גדולים ברחבי הגדה המערבית. רק כמה שנים אחר־כך, כחוקר כלכלי זוטר בענייני המזרח התיכון בחברת מחקרים בין־לאומית, הבנתי לראשונה, מקריאת מסמכים של ארגון הסחר העולמי, האו"ם וארגונים אחרים – עד כמה הדברים התנהלו לכתחילה מתוך רצון נחוש של התאגידים להקים שוק תחרותי לזה הסיני – אלא שהידיים העובדות תהיינה פלסטיניות, ועד כמה בלוז ההסכמים הללו עמד אינטרס אמריקני, שיסודותיו הונחו על תפיסה תאגידית – בשיתוף אנשי עסקים פלסטיניים, על חלוקת הכוחות: אנו נביא לכם ולישראלים שלום; אנחנו נוריד לכם את הישראלים מהגב. ובמדינתכם המפורזת – תעבדו בשבילנו בסדנאות יזע כעובדי קבלן.

לקראת סוף יולי 1997, ביום רביעי, שני מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם בשוק מחנה יהודה – 16 אנשים נהרגו ו-169 נפגעו – באחד הפיגועים הגדולים דאז, שביצע ארגון חמאס. אלי ואבי היו נסערים לאחר פיגועים. כל האינסטינקטים ההישרדותיים וכל תאוות הנקם התפרצו מהם, וכל מה שבער ורחש בתוכם היה קשור במה שצריך לעשות לערבים. היה קשה מאוד לדבר איתם. אני זוכר את עצמי מבקש את סליחתם של עובדי ניקיון ערבים בקמפוס – על התנהגותם המשולחת של השניים, ומנסה להרחיק אותם מהם. השניים האלו – שמאוד רציתי בטובתם – חלק ניכר ממעייניהם הושקע פתאום למחשבה על הסבת נזקים. אלי סיפר על מחזירים בתשובה בשכונה – שאומרים שצריך להרוג את כולם, ואבי – שהיה אבא לילדה בת ארבע – אמר לו שיעזוב; לקלל אפשר כמה שרוצים, אבל אחרי־הכול, צריך לסיים את היום ולחזור הביתה לאישה ולילדים. הרגשתי שמעכשיו, כשאני איתם, אני חייב לפקוח שבע עיניים, כי הקמפוס היה מלא תלמידות, תלמידים ועובדי ניקיון ותחזוקה ערבים, ולשניים האלה פתיל קצרצר – מילה לא נכונה שתוחזר לכיוונם והכול יתנפץ, ה"על־תנאי" שלהם יתפוגג והם יחזרו לכלא. מה שקרה אחר־כך היה בבחינת הלא־צפוי והרשות נתונה.

אבי הגיע ביום ראשון, כולו נרעש ועצבני. כשאכלנו שלושתנו על הדשא בקמפוס – כל אחד את מה שהביא מהבית – שאלתי אותו מה קרה. אמר שהיה בים בשבת עם האישה והבת ועם אופנוע הים שלו. “יש לך אופנוע ים, אבי?” שאלתי. “מת על אופנועי ים.” “אופנוע ים מזכיר לי את אבי רן²,” אמרתי. “כן,” אמר אבי, “אבל אני עדיין מת על אופנוע ים.” “ומה קרה?”. “גנבו לי אותו בחוף,” אמר. “יש ביטוח?” שאלתי. “אין ביטוח,” אמר. “ומה?” שאלתי. “אני חייב לקחת אופנוע ים, זה בכבוד שלי.” “אתה לא יכול לקחת למישהו אופנוע ים, אבי – יחזירו אותך לכלא.” “לא ייקחו לי אופנוע ים!” “אבל מי שתיקח לו אופנוע ים, לא גנב ממך את אופנוע הים שלך, אתה רק תעביר הלאה את העוול, ואם יתפסו אותך – אז בכלל. תחשוב על האישה והבת. זה לא שווה את זה.” גם אלי ניסה לדבר על לבו, וכל היום חזרנו על זה שנינו לפניו בכל פעם שיכולנו, כמו מנטרה. היה נראה שמשהו בו מתרכך ומבין, אבל שפת הגוף שלו, איזו תנועתיות חדה ותזזית, שלא אפיינה את היכרותי איתו, עוררה בי אי־שקט.

“אני רוצה לספר לך משהו,” אמרתי. דַּבֵּר," אמר. “אתה יודע שאף פעם לא הייתי בחבורה, ולא הייתי צריך להיזהר בכבוד שלי – כי כולם מסתכלים.” “כן,” אמר. “פעם בצבא, הייתי במצב שהייתי צריך להחליט אם אני פועל על־פי פקודה להרוג מישהו שלא עולל רע, ולשתוק, כי זו פקודה, או לקום ולעמוד מול אלו שרוצים להרוג בן־אדם, ולדעת שאני מסתכן באיבוד המעמד שלי, ואולי גם בכליאה על סירוב פקודה והמרדה.” “מה היה הסיפור?” שאל. “פלאח ירדני שתעה עם חמור לתוך שדה מוקשים מהצד הירדני של הגבול, קרוב מאוד לגבול עם ישראל.” “ומה?” שאל. “חשדו בו שהוא מחבל שרוצה לחצות. הורידו פקודה לירות בו למוות – כדי לא לקחת שום סיכון.” “ואיך ידעת שהוא לא מחבל?” שאל. “הייתי איש מודיעין,” אמרתי, “האוזניים של הגזרה ההיא. ברגיל, הייתי מאזין לצבא הירדני ומנסה לאתר רשתות קשר של מחבלים. כל שבוע היו כמה ניסיונות חדירה, ותמיד הצלחתי להעביר לכוחות שלנו את הנקודות ציון של המחבלים ומה יהיה המיקום הנכון לתפוס אותם. ככה ליוויתי את הכוח שלנו בדרך הלוך ובדרך חזור (הייתי עם אוזניות הרחק, אבל הבאתי להם את כל המידע) – עד שחזרו לבסיס בשלום. באותו יום, הקשבתי לכל הדיווחים הירדניים מהצד השני. כולם אמרו שהוא פלאח בערך בן ארבעים או חמישים. אף אחד לא חשב שהוא מחבל.” “ומה קרה?” שאל. “הודיעו לי שהולכים לירות בו. פקודה של מפקד הגזרה. והודעתי שאם אשמע שכך עשו, אני לא עובד איתם יותר, לא מעניין אותי אם אזרק מהמודיעין או אלך לכלא או אנא עארף.” “והם בכלל הגיבו?” “אמרתי שכך אעשה גם למפקדים שלי במודיעין. קמתי מהמקום שלי על יד מכשירי ההאזנה, והלכתי לקצין ממונה, שקיבל לפני כן דיווח על האירוע, וככה אמרתי שיקרה אם הכוח יירה בפלאח.” “ומה קרה אז?” “כנראה שהעבודה היומיומית שעשיתי איתם, עזרה להם לרדת מזה. הירדנים דיווחו שכוחות צבא שלהם חילצו אותו בחיים משדה המוקשים, אבל החמור נהרג בפיצוץ מוקש.” “והגעת לכלא?” “לא, אבל מפקד הבסיס שהיה שריונר לשעבר, איים עליי בכלא – ובפועל קיבלתי בתקופה הבאה כל־מיני מטלות ניקיון וגם הוכנסתי לכיתת הכוננות, בשעות שלא עשיתי את התפקיד.”

“אחלה סיפור,” אמר אבי. הבטתי לו בעיניים ואמרתי “אבי, אחי, אתה לא חייב לפעול תמיד לפי פקודות, לפי מה שאתה מרגיש שבכבוד שלךָ, לפי איך שימדדו אותךָ.” “אלא לפי מה?”, שאל. “לעשות טוב למנוע עוול.” “אתה, אתה צדיק”, אמר, “אני לא יודע אם אני יכול להרשות לעצמי להיות כזה צדיק.” “תנסה, אבי.” הוא הביט בי שותק. דווקא הרגיע אותי שהוא לא מבטיח.

ביום רביעי – יום העבודה המשותף הבא של כולנו, רק אלי הגיע, והוא במצב רוח מכורכם מהרגיל. מסתבר שאבי ניסה לגנוב אופנוע ים בחוף, נתפס – ומאחר שזה הפר את תנאי השחרור על־תנאי שלו, הוא כנראה יחזור לכלא. מאחר שלא היה לאבי מחליף – עשיתי את תפקידי וגם את תפקידו, מה שהפריד אותי מאלי. בשתי הפעמים הבאות אלי רב עם כל מי שיכול היה, קילל ואיים בשצף קצף. אחר כך גם הוא חדל להגיע. הממונים שלי באוניברסיטה לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שמעתה ועד שיגיעו המחליפים, הם מצפים שאעשה לבדי את עבודת הַמִּחְזוּר בקצב שלי באופן יומיומי, נוסף למטלות האחרות. כששאלתי אם אקבל העלאה על העבודה הנוספת או שכר שעות נוספות, ענו לי: שאני אפילו לא סטודנט, כך שאני לא יכול לבוא בדרישות. עניתי: שהם משלמים מעט מדי והמטלות כל הזמן הולכות וגדֵלוֹת מעבר למה שסוכם. אמרו לי: אם לא תקבל את התנאים שלנו, תלך הביתה. בסופו של דבר, תוך כמה ימים, בראשית אוגוסט, הלכתי הביתה.

ב־25 בספטמבר 1997 התנקשו בחייו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, בבירת ירדן. ניסיון ההרעלה זוהה והעמיד בסיכון את עתיד הסכם השלום עם ירדן. ישראל נאלצה להעביר לירדנים חומר הנוגד את הרעלן, להציל את חייו – ובנוסף נאלצו לשחרר מבית הכלא את מנהיגה הרוחני של תנועת חמאס, השיח אחמד יאסין. בתמורה שוחררו סוכני המוסד המתנקשים שנלכדו על ידי כוחות הביטחון הירדניים, ושבו לבתיהם בשלום. אני חושב שזה היה רגע מכריע, שבו הוברר לאן פניה של הממשלה דאז – ומה כוונותיה האמיתיות. גם היא, ממש כמו ההנהגה הפלסטינית דאז, דיברה שלום כשהיו אמריקנים ואירופים בחדר, ודיברה מאבק לאומי בלתי־פוסק, הרואה ערך מקודש בפעולות תגמול ונקם, בנוכחות אנשי שלומהּ; כאז כן היום.

לא ראיתי יותר את אבי ואלי ואיני יודע מה עלה בגורלם. לפעמים הייתי עובר ברחובות השכונה שגדלו בהּ בתקווה שאתקל בהם, אבל זה לא אירע מעולם. לא יהיה מופרך לסבור כי אבי נהג בעניין אופנוע־הים כמו שמרבית הבכירים בהנהגות הישראלית והפלסטינית היו נוהגים במקומו. ההתנגשויות וההתנקשויות בין ישראל ובין החמאס הלכו והסלימו מאז, עד שמאורעות ה־7 באוקטובר ביישובי העוטף העמידו רף חדש, שלא נודע כמוהו עד אז; מה שהניב את פעולות התגמול האחרונות – בעזה, חאן יונס ורפיח – אשר גם שכמותן לא נודעו עד עתה. למעשה, אנחנו חיים בשכונה, שמנוהלת על ידי שתי כנופיות, שלפני הכול מקפידות לשמור על קוד הכבוד העברייני שלהן, ובונות על כך שתזכינה לאהדה של ציבורים גדולים, דווקא על בסיס ניסיונן הרב בתכנון פעולות אלימות והוצאתן מן הכוח אל הפועל. ככל שמספר ההרוגים עולה, כך “הכבוד” שלהן גואה. אני השתניתי עם השנים, וגם הערבית שלי השתנתה. מהמיקוד בערבית ביטחונית וכלכלית עברתי לערבית של תרבות – ספרות, פילוסופיה ורוחניות. גם העברית שלי השתנתה בהתאם – כיום אני מתקשה לקרוא עברית “חדשותית” או להקשיב למלל מתלהם של אולפני טלוויזיה.

בשנת 2003 הצטרפתי לארגון רוחני סופי־יהודי ואני חבר בו גם היום. אני לא מוכן ליטול חלק באף מאבק לאומי או דתי שמתקיים באזור. אני יודע כי מתי־מעט מקרב הישראלים והפלסטינים, היהודים והמוסלמים – עשויים לרצות לעשות את הדרך הארוכה והמאומצת, שבסופה הם לא יחושו שנאה, או לא ישישו לכל פעולת תגמול או נקם שמתבצעת בצד האחר, ובפרט אם היא מוגדרת כמלחמה, כלומר: כזכותם להגן על עצמם ועל היקרים לליבם. נדמה לי שמה שמפריד בינינו ובין השלום אינו דווקא מנהיגים שתלטניים, לוביסטים של תאגידים או תעשיות צבאיות, אלא המוני בני אדם, שאילו היו עומדים בברירה, כמו שעמדה בפני אבי – היו מכריעים ממש כמוהו, ויוצאים להסב נזק לזולתם על מנת לשקם את “כבודם” הפגוע, ולא משנה מה תהיינה התוצאות שהאחרים יסבלו בעטיים. כמובן, בין היתר, כאפקט צדדי וברבות כשלושים שנה – דמעות הקעקוע של הבחורה שמעבר לדלפק רק הולכות ומתרבות.