רגע לפני ששמש אכזרית עולה ושולחת את טופריה החדים מעל מודיעין עלית, ורגע אחרי שדודו טסה, ברדיו, גומר לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה, בסאם ואשתו נכנסים למכונית.

זה יום ראשון מוקדם יחסית. השבוע רק התחיל. הם מיריחו והם יצאו בארבע וחצי בבוקר ולקחו מונית עד לניעלין. משם אני אוסף אותם. צפויים לאישה, נאג’וואה נג’ום, בת 32, חמישה ימי טיפול בתל השומר (חמישה חומשי תורה, ארבע אמהות, שלושה אבות, שני לוחות הברית, אחד אלוהינו, שבשמיים ובארץ). יש להם ארבעה ילדים בבית ובבוקר בסאם ארז לכל אחד מהם תיק ואמר להם: תסתדרו. זה מה שיש. עכשיו אני נוסע לטפל באמא שלכם ושכל העולם יישרף.

כבר שלוש שנים אני מסיע חולים פלסטינים ממעברי הגבול לבתי החולים בארץ. רוב הזמן לבית החולים שיבא בתל השומר.

אחרי שקרה מה שקרה בשבעה באוקטובר הפסקתי להסיע במשך חודש וחצי ואחר כך חזרתי.

שואלים אותי אם התפכחתי, וליתר בטחון, לפני שאני עונה, אני מציץ שוב במילון וקורא:

“התפכחות”, על פי המילון, היא התאוששות משכרות או מערפול חושים, אבל אני לא זוכר שהייתי שיכור. אני ילד תנובה מהקיבוץ. כמעט אף פעם לא שתיתי לשוכרה וגם לא עשיתי סמים (נניח).

כן. השבעה באוקטובר היה מכה קשה – בכנף. בזרוע. בלב. בצוואר. בשפתיים. כל מי שמאחוריי הוא העומד.

מחבלים פרצו לבית של חברִי אשל בקיבוץ בארי ותוך שעה אשתו נרצחה. הבת שלו כרמל נחטפה ונרצחה אחד עשר חודשים אחרי זה. אלה לא דברים שאפשר לעבור עליהם לסדר היום. קשה לנשום. הכאב מערפל לך לפעמים את המחשבות. לא צריך להיות שיכור או להתפכח בשביל להרגיש את זה.

להמשיך לתת אמון או לא – זאת שאלה שאני ממשיך לשאול לפחות פעם בשבוע, כשאני לוקח חולים מאחד ממעברי הגבול.

ואלה לא אנשים אנונימיים, אלא אנשים שאת חלקם אני מכיר, לפחות באופן קטוע וחלקי.

הנה למשל מחמוד הרשא מרמאללה, שאותו ואת אשתו טהני ואת הבן הקטן שלהם זאכריה הסעתי לשיבא במשך תקופה ארוכה.

מחמוד הוא מנהל הכספים של בית החולים של אוניברסיטת א־נג’אח בשכם. בחור צעיר ודעתן שלא פוחד להגיד את דעתו באנגלית משובחת (ערבית, לצערי, אני לא דובר).

כל יום הוא בדרכים מרמאללה לשכם ובחזרה ובכל פעם עוצרים אותו ושואלים אותו את אותן שאלות:

איפה אתה עובד? אתה רופא? לא. אז מה אתה? אני חשבונאי. מה? אני מנהל חשבונות.

מחמוד מספר על כל השאלות האלה ומחקה את החיילים בעברית ושנינו מתפוצצים מצחוק. הוא אומנם מנהל חשבונות אבל לא עושה חשבון, ובכל זאת בכל המצב המדכדך והמדכא הזה יש גם שביב של הומור.

Where all this people come from?, אני שואל אותו באנגלית החצצית שלי ומתכוון למכוניות הרבות שחוסמות לנו את הדרך מניעלין לכביש 443.

Before Netanyahu presentation we used to call it the West bank הוא עונה לי, ושנינו שוב מתפוצצים מצחוק.

הוא בן שלושים וחמש ויש לו ולטהני שלושה ילדים – עבדול בן השבע, רסיל בת השש וזאכריה בן השנתיים. הוא מספר לי שלאחרונה הוא מקבל הרבה הצעות לעבור לדובאי ואני אומר לו: יאללה, מחמוד. חאלאס, באמת נמאס. קח אותי איתך לשם.

אבל לא תמיד זה ככה, זורם וקליל ושומר על הומור למרות כל הכאב מסביב.

לפעמים נכנס למושב הקדמי מישהו עם ריח סיגריות חריף ואנחנו לא מוציאים כמעט מילה כל הדרך עד לתל השומר.

ויש את זה שצילם כל הדרך, במיוחד ליד שדה התעופה בן גוריון, ותכף נשלף מתוכך, כמו אולר משונן, קפיץ החשדנות. מה יש לו לצלם כל כך הרבה תמונות? איזו אינפורמציה אסורה הוא מנסה עכשיו לאסוף?

ויש את השנה ההיא שבה הייתי נוסע כמעט כל שבוע ולוקח חולים ממעבר ארז.

אני זוכר את הפעם שבה נסעתי ותיק העור שלי היה מונח על הרצפה ליד מושב הנהג, וראיתי שהוא, הנוסע שאיתי, רואה שאני מסתכל בחטף, לראות חלילה שהוא לא מחטט לי שם בתיק וכן – בלי שליטה חוסר האמון שלי, כמו ראש של נחש צפע קטן, קפץ מתוכי החוצה והכיש בזריזות את חוש התבונה. אני זוכר שהתביישתי, כלומר שראיתי שהוא ראה. כאילו נחשפתי במערומיי. הייתי אני, נחש חוסר האמון והבושה.

מצד שני, גם היום אני לא יכול להיפרד מהתחושה שבזמן שאני וחבריי היינו לוקחים חולים מהמעבר לשיבא, הם, ולא חשוב כרגע מה היא הזהות המדויקת של אותם “הם”, המשיכו לחפור מנהרות ולתכנן איך טובחים בנו ביום פקודה.

כן, בנו, בכולנו. בלי הבדל צבע או מין או דעה פוליטית. הנה, כך טבחו את עודד ליפשיץ זיכרונו לברכה, שהיה מסיע חולים כמוני מהמעבר לבית החולים שיבא.

אז אני חושב שהשאלה הזאת, אם ניתן לתת אמון והאם יש סיכוי בכלל לדיאלוג בינינו ובין הפלסטינים, היא שאלה שלא נגמרת. היא נמשכת ומתפתלת ומסתבכת בעצם מאז שהייתי ילד וראיתי מהמרפסת של ההורים בקיבוץ את כדורי הנותבים שעפים מתאופיק לתל קציר, ומאז שאבא של צביקה נהרג ביום הראשון של מלחמת ששת הימים.

ובהרבה מובנים אנחנו, או לפחות אני, עדיין שם. צופה על העולם מהמרפסת של הוריי, ששניהם למרבה הכאב והגעגוע כבר לא בין החיים.

והנה, גם אני כבר לא איש צעיר. איש בא בימים. בעוד כמה שנים אולי גם הדרך שלי תסתיים ועדיין אין תשובה שמנקרת באופק –

לתת או לא לתת אמון.

אבל אני ממשיך לנסוע. כל שבוע.

הנה עכשיו, כשאנחנו מתקרבים שוב לתל השומר, בסאם מוציא את הנייד ועושה לנו סלפי מהיר (איך אומרים סלפי בערבית? אני שואל אותו, והוא עונה לי “סלפי”).

איך עושה פרה? איך עושה חתול? כמה שנים עברו מאז שהייתי ילד ולמה כל הזמן אני ממשיך להתגעגע? איך הכאב הזה שב ומכה בי.

אחר כך בסאם שולח לי בווטסאפ את “זה הזמן לסלוח” של יואב יצחק, כאילו שהוא קלט משהו אפילו בלי שדיברתי וכאילו שהוא מנסה באיזו דרך לנחם.

בוויקיפדיה אני קורא שכלכלת דובאי צומחת במהירות והתוצר המקומי הגיע ב־2014 למאה ושבעה מיליארד דולר. אז אולי גם אני אברח מכאן יחד עם מחמוד והמשפחה שלו. נבנה לנו על איזה דיונה אוהל עם ארבעה כיווני אוויר.

כי באמת, לפעמים נגמר פה האוויר ומחניק וצר ולחוץ והעולם מלא אימה וצער וכעס.

אבל לפי שעה אני ממשיך לנסוע. כשאנחנו מגיעים לשיבא יש ענן גדול שמגיע מכיוון הים ומכסה את השמיים. עץ בוגנוויליה פורח לצד הדרך בצבעים מרהיבים, ולשנייה אחת קצרה יש איזו מתיקות משונה שקמה ועומדת מסביב.