השאלה הראשונה שיש ברצוני לעורר היא שאלה עקרונית: האם ניתן לדבר על משק כלכלי אחיד בארץ־ישראל, או אפילו על משק דואלי? האם לא היתה התפתחותה של כלכלת היישוב שונה מזו של התפתחות האוכלוסיה הלא־יהודית? ואם ההתפתחות היתה באמת שונה, מה היו קשרי־הגומלין וההשפעה ההדדית של הסקטורים השונים?

דומה כי בראשית המאה הי"ט נמצאה בארץ־ישראל אוכלוסיה, שכלכלתה ברובה אוטרקית, ונזקקת רק במידה מועטת ליבוא וליצוא. ברור שבמרוצת המאה חלו שינויים כבירים בהתפתחות הכלכלית, ונשאלת השאלה – האם אין לראות ביישוב היהודי, הצומח במהירות ובקצב דינאמי, גורם דומינאנטי בהתפתחות הזאת? כלום אין להניח, שלולא תרומתו של היישוב היהודי, לא היתה מגיעה האוכלוסיה המקומית למודרניזציה ולהתפתחות טכנולוגית, ואולי היתה קופאת על שמריה, למרות תרומתה החשובה של ההתיישבות הגרמנית לכלכלת הארץ?

נכון אף לציין כאן את ההתפתחות של היישוב היהודי במשך תקופה זו. אמנם רגילים לראות את ה’יישוב הישן' כיישוב החי על החלוקה ותלוי במתת־חסד, אבל ידוע לנו שתיאור זה הינו חד־צדדי, וכי החל מהמחצית השנייה של המאה חל תהליך של פרודוקטיביזציה בקרב היישוב הזה. מספר העוסקים במלאכה הלך וגדל. כבר בשנת 1881 מנה לונץ 770 משפחות המתפרנסות מיגיע כפיהן – כרבע מהיישבו היהודי בירושלים, ועל סף המאה העשרים התפרנסו בירושלים 4500 משפחות מעמל כפיהן.

ידוע לנו כי מראשית העלייה של שנות השמונים התחילו יהודים לעסוק במקצועות בניין שונים, כגון חציבה, סתתות ועוד, וחלק ניכר של הבניינים המוקמים ביישוב כבר ניבנה בעזרת עבודה עברית. על־כך יש להוסיף את פעילותן של אגודות שונות (‘עזרת נידחים’, ‘למען ציון’, ‘פועלי צדק’ ועוד), שהשקיעו מאמצים להגברת הפרודוקטיביזציה. יהודים החלו לתפוס עמדות חשובות בחיי המסחר והבנקאות בירושלים, ואין ספק שעמדו בקשרים הדוקים עם ערבים – כל זה ביישוב העירוני המכונה ‘יישוב ישן’, והדברים תוארו במאמריו השונים של פרופ' שמואל אביצור.

על־כך יש להוסיף את תרומתם הכלכלית של יהודי יפו, שנתרבו בקצב מהיר וכלל לא נהנו מכספי־תמיכה, אלא התפלגו למקוצעות שונים, והיה להם חלק נכבד בהתפתחותה הדינאמית של עיר־הנמל. אף נוסיף את התרומה הכלכלית של מושבותיה של העלייה הראשונה. לפיכך יש להתייחס בכובד־ראש לחלקו של היישוב היהודי בארץ בהתפתחות הכלכלית, ביוזמה, בקצב הגידול, בארגון מפעלים כלכליים, בעסקי יבוא ויצוא ובפיתוח הארץ לתחומיה השונים. ודאי, בכמה ענפים קדמו להם אחרים מקרב האוכלוסיה המקומית, אולם השאלה איננה ממוצית בכבוד שיש בזכות־הקדימה, אלא באיכותה של התרומה לפיתוחה המואץ של כלכלת הארץ. מובן שאין להתעלם גם מן הגורם הנוצרי בארץ, מיעוט בעל השפעה גוברת, שחלק נכבד לו בהתפתחות הכלכלית. חלק זה הלך וגדל בעקבות חדירת המעצמות לארץ וגילוי התעניינות מעשית מצידן להשתלב בפעילות הכלכלית, תוך יריבות והתחרות ביניהן.

שאלה היא, עד כמה קשורה ההתפתחות הכלכלית בפגישה ובקשרים שבין יהודים וערבים? עצם העובדה שבימי העליה הראשונה, דרך משל, מצאו חמשת אלפים ערבים את לחמם במושבות הבארון, וכי בשל התפתחותן של מושבות אלה גברה הגירת הערבים ממצרים מחורן וממקומות אחרים, היא בעלת־משקל. כלום לא תרמה העלייה היהודית להעלאת רמת־החיים של האוכלוסיה המקומית, בעיר ובכפר? לדעתי, זה גורם שיש להביאו בחשבון. יודעים אנחנו כי התנועה הציונית התייחסה בראשיתה בתמימות רבה לשאלה הערבית בארץ, בחשבה כי הבעיה תיפתר מאליה. זאת היתה הסברה: היהודים ישפיעו רוב טובה במשק, יפַתחו את הארץ ותצמח תועלת רבה ליושבים בה. האוכלוסיה הערבית תכיר בכך ותדע להעריך את העלייה ברמת־חייה, ומשום כך יהיו יחסי־השכנות מתוקנים.

יודעים אנו יפה כי המציאות טפחה על פניה של אשלייה זאת. זו היתה טעות מעיקרה, ה’רישא' אכן נתקיימה עך לא כן ה’סיפא'. אולם אין לזלזל באמת העובדתית של ה’רישא', בתרומתם המעשית של היהודים בפיתוח הארץ. גם חלק ניכר מאותם הזכיונות שהוזכרו היו בעצם פרי־יוזמתם של היהודים. ההתחרות לא היתה בין יהודים לבין ערבים בתחום זה, אלא בין יהודים לבין הון זר וחברות זרות. בפרשה זו זכויות רבות לבנק אפ"ק ולמשרד הארצישראלי, שהשקיעו מאמצים רבים בנסיונות להשגת זכיונות והעלו תכניות ריאליסטיות וגם דמיוניות חדשות לבקרים. ואמנם, סמוך למלחמת־העולם הראשונה גברה התחרות על הזכיונות, והופיעו חברות זרות, שהתבססו בעיקר על הון זר, בייחוד בלט הדבר בירושלים בתחרות על אספקת־המים, ייצור חשמל ועוד.

דומה לכן, שצריך להדגיש יותר את היוזמה היהודית ואת חלקו של היישוב בהתפתחות הכלכלית של ארץ־ישראל. הדבר בולט בעיקר בעשר השנים שבין יסוד אפ"ק לפרוץ מלחמת־העולם הראשונה. אין ספק בדבר כי היסוד הציוני, המיוצג על־ידי מוסדותיו והיישוב כולו, היה גורם דינאמי ביותר בהתפתחות הכלכלית.