בתהליך ההתפתחות הכלכלית של היישוב בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים ניתן להבחין בשלושה יסודות: (א) בתחילת שנות ה־80 של המאה הי"ט כאשר ההתיישבות הציונית היתה בחיתוליה, היתה ארץ־ישראל אמנם ארץ נחשלת ודלת־אוכלוסין אך היא לא היתה בבחינת משק הקופא על שמריו, וכבר החלו להסתמן בתוכה מגמות של ראשית צמיחה כלכלית אם כי איטית; (ב) בשלהי התקופה העות’מאנית, ב־15 השנים שקדמו לפרוץ מלחמת־העולם הראשונה כבר מתחילה להסתמן האצה בצמיחה הכלכלית שגורמיה היו: התמורות שהתרחשו במשק העולמי ושהיו להם השפעות על הנעשה בארץ־ישראל, והעליה היהודית שלוותה בהזרמת הון יהודי לארץ; (ג) הווצרותם של מגעים והשפעות גומלין בין הקבוצות הכלכליות־חברתיות תוך כדי תהליך הצמיחה. בקרב הקבוצות הללו בלטו כמה קבוצות בעלות גישה כלכלית מודרנית וידע טכנולוגי, ותרומתן היתה מכרעת לפיתוחה הכלכלי של הארץ באותה תקופה, הרבה מעבר למשקלן המספרי, שהיה קטן. היסודות החדשניים האלה היו בעיקר יהודים וגרמנים.
תנאי היסוד: שיפור הנתונים המוסדיים 🔗
בחיבורו כתב ישראל קולת: ‘הארץ היתה מן החלקים המפגרים באיזור זה… אולם אותות התמורה החלו ניכרים גם בה’. והוא מוסיף: ‘לקראת סוף המאה ובראשית מאתנו החלו ניכרים בארץ אותות של תמורה ופיתוח יותר מהירים’. גם עמיתנו רוברט שרשבסקי, שנפל במלחמת ששת־הימים בעודו צעיר, דן באחד מן הפרקים בעבודתו שלא הושלמה על היעדר הקפאון בכלכלה הארצישראלית בתקופה זו. דברים אלה ידועים למדי והם עומדים במידה מסוימת בניגוד למוסכמה של ההיסטוריה הציונית, הגורסת כי בעת הופעתן של העליות הראשונות היתה ארץ־ישראל ארץ מפגרת וקופאת על שמריה.
הגורמים להתפתחות הכלכלית שקדמה לסוף המאה התשע־עשרה היו חיצוניים ופנימיים כאחד. תופעה כללית היא בהיסטוריה הכלכלית, שכאשר התנאים המוסדיים, הפוליטיים והבטחוניים מאפשרים זאת, מתרבה האוכלוסיה בדרך־כלל ומגדילה את משאביה, כלומר: היא מעלה את רמת־החיים שלה, אף כי באיטיות, תוך כדי תהליך של צבירת הון, ולעתים – גם של קידמה טכנולוגית. תופעה זו בולטת מאוד ביחס לארץ־ישראל, שכן במחצית הראשונה של המאה הי"ט אכן היתה זו דלילת אוכלוסין, ורבו בה השטחים הריקים והשוממים. מבחינת פוטנציאל הצמיחה היו בה אפשרויות מרובות, ונדרשו רק תנאים נוחים כדי שניתן יהיה לממשם. ואכן, כאשר הוטב המצב הפוליטי מבחינת המינהל, הבטחון, השלום החיצוני וסדרי שיפוט סדירים יותר – נוצרו תנאים מתאימים לצמיחה אורגאנית של האוכלוסיה בארץ וגם לגידולו של התוצר הגולמי לנפש. אחד מהסימנים הבולטים ביותר לכך שתהליך זה אמנם התרחש, הוא ריבוי הקרקעות המעובדים. לצערנו אין בידינו סטאטיסטיקות מדויקות או נתונים מספריים מספקים, אבל מי שאוסף בשקידה את הנתונים ימצא אותם פזורים על־פני השטח, ומהם ניתן ללמוד כי כתוצאה מהטבת התנאים התחילו תושבי ארץ־ישראל ליישב גם את העמקים, שבהם היתה האדמה הפורייה ביותר. אדמות אלה ניטשו בעבר בגלל תנאי הבטחון והכפרים התרכזו אפוא בהרים.
בתקופת מוחמד עלי ואיברהים באו מהגרים ממצרים והתיישבו באזורים מסוימים של ארץ־ישראל. אדמת פתח־תקווה נקתה מתושבים שהיו מהגרים ממצרים, וישנן דוגמאות לכך שלעתים יצאה התיישבות כזאת אל הפועל ביוזמתו או בעידודו של המימשל, כמו, למשל, יישובי הצ’רקסים.
אחד המקרים הציוריים והמפורסמים הם עשרים הכפרים שיסד הבנקאי הידוע סורסוק בעמק־יזרעאל בשנת 1872. הדוגמה הזאת מאלפת במיוחד משום שסורסוק סיפק גם את ההון הדרוש ליישוב הזה. כלומר: אם יש קרקעות שוממות שבעקבות התנאים הבטחוניים אפשר לעבדן, ואם ישנו די כוח־אדם כתוצאה מהעובדה שאוכלוסיית הכפרים נוטה להתרבות – הרי שכל אלה עדיין אינם מאפשרים התיישבות. המחקר הפריך את האגדה על־אודות השטחים הריקים של ארצות־הברית שיושבו לכאורה על־ידי חלוצים בודדים. שהרי לא די בשטחים ריקים ובחלוצים כדי ליישב את ארצנו, אלא דרושות גם השקעות־יסוד: מבנים, בהמות עבודה, וכן יש להבטיח את אפשרויות הקיום עד שמגיעים לכדי הכשרת הקרקע וקצירת היבולים הראשונים. זו גם הסיבה לכך, שהכפרים הערבים החדשים האלה לא היו של איכרים עצמאיים אלא הפכו לכפרים של אריסים. האיכרים היו אנוסים לשלם דמי אריסות למי שהפך לבעל הקרקע (ופורמאלית לחוכר ראשי) מפני שסיפק את ההון. בין השאר גם חכר את גביית המיסים של הכפרים הללו, ומלכתחילה גם שילם, אם כי לא היה זה תשלום גבוה, בעד הרשיון הדרוש כדי לרשום אדמת ‘מוואת’ כאדמה מעובדת.
הכפר הערבי לא היה כפר אוטארקי 🔗
יש להדגיש, שהכפר באזורנו – כלומר בסוריה, ארץ־ישראל והסביבה – כנראה לא היה במשך מאות השנים האחרונות בעל מבנה אוטארקי, כלומר: כפר המספק בעצמו את צרכיו ואינו מייצא את תוצרתו. תמיד היתה קיימת מערכת שגבתה מיסים אשר הועברו לשלטון המרכזי, גם אם המיסים שולמו בתבואה. כדי לקיים את תושביו צריך היה אפוא הכפר לייצר יותר ממה שהיה זקוק לו.
זאת ועוד, במאה הי"ט היתה תנועה של הובלת משאות באזורים הכפריים, בדרך־כלל על־גבי גמלים, וגם בתוך האזורים הכפריים הפנימיים הובילו משאות ממקום למקום. כלומר: היו עודפים מסוימים של תוצרת חקלאית, בעיקר של תבואות, אשר הוּבלו לערים, לנמלים, או לכפרים אחרים, וכנגד זאת נקנתה תוצרת חוץ. ברבע האחרון של המאה הי"ט לכל המאוחר כמעט ואין מייצרים אריגים ביצור ביתי אלא קונים תוצרת של בתי־חרושת בריטיים, אוסטריים וגרמניים. קונים כלי־נשק, כלי־חרס וכן גם קפה וסוכר, חפצי בית וכו'.
היה גם יצוא מארץ־ישראל, שכלל למעשה רק תוצרת חקלאית. המעט שלא היה תוצרת חקלאית היה תוצרת תעשייתית המבוססת על החקלאות, כמו, למשל, הסבון המיוצר משמן זית. מכאן, שהכפרים סיפקו תוצרת גם ליצוא.
השפעת התיירות והאינטרסים הזרים 🔗
במחצית השנייה של המאה הי"ט התחילו לפעול בארץ המיסיונים, הקונסוליות, ומוסדות הדת השונים, והתגברה התיירות והצליינות. פעילותם של המוסדות הנוצרים הביאה להגדלת הביקוש הכלכלי בארץ, ולהזרמה של כוח־קניה. מאז ומתמיד מעודדת הגדלת הביקוש את הגברת הייצור. היה זה ביקוש לשירותים, למשל, מלונאות, הסעה והובלות עבור הצליינים והתיירים. היה זה ביקוש לכוח־אדם: כל הבניינים נבנו, בדרך־כלל, על־ידי כוח־אדם מקומי, וגם אם הביאו את המהנדסים מאיטליה, הרי פועלי הבנייה, גם המקצועיים שבהם, היו פועלים מקומיים. היה ביקוש מסוים לסחורות מקומיות, אם כי לא בשיעור ניכר, והיתה מגמה של רכישת קרקעות וכאשר קנו קרקעות היה בכך כדי להזרים כסף בכמות לא מועטה מחוץ־לארץ לתוך המערכת.
זה היה צד אחד של ההשפעות של המוסדות הללו ושל התנועה העירנית של תיירות וצליינים. הצד האחר היה השפעתם על השירותים הציבוריים, או של מה שמכנים היום בשם: שירותים ממשלתיים. במקום זה נמצא שני כיוונים של השפעה: מצד אחד, יצרו הגופים הזרים לחץ מסוים על הממשל העות’מאני בתביעה שישפר את שירותיו. הם דרשו ממנו אמצעי־תחבורה טובים יותר. ואכן, ב־1869 נסלל כביש לירושלים, ואחר־כך בוצעו עבודות נוספות של תיקון כבישים או של סלילת כבישים, הופעל לחץ לשיפורה של הקומוניקציה ועוד. התפתחות יותר חשובה היתה בכך שהגורמים הזרים עצמם החלו משלימים את תפקידו של השלטון וסיפקו שירותים שכל שלטון מסודר חייב לספק לנתיניו. אלו היו תופעות בולטות בתחום החינוך, הבריאות והסעד, אבל הגורמים הזרים גם סיפקו חלק משירותי השיפוט, הסדר הציבורי, ההגנה על בטחון האדם ורכושו, ואפילו שירותי דואר. לא זו בלבד שהקונסוליות והמיסיונים סיפקו לעצמם שירותי חינוך, בריאות, שיפוט והגנה – אלא שהם סיפקו שירותים אלה לאותו חלק של האוכלוסיה, שהיה עשוי להיות פעיל וחדשני ביותר מבחינה כלכלית. כלומר: דווקא האלמנטים היזמיים, או הטרום־קאפיטאליסטים בארץ־ישראל קיבלו תוספת כוח וגיבוי מהיסודות הזרים. בארץ לא הגיעו הדברים לאותו שיעור שאליו הגיעו בלבנון – הודות לאוטונומיה המיוחדת שם – אבל השפעתן היתה רבה גם כאן.
אלו הן ההשפעות שפעלו בארץ־ישראל לפני 1890 או לפני 1900 ואשר באו מצד גורמים שפעלו לא מתוך מניעים כלכליים אלא מתוך מניעים פוליטיים, דתיים או מיסיונריים. הסוג האחר של ההשפעות בא מגורמים שמניעי פעולתם נבעו מתוך שיקולים עסקיים. בידינו מצויים נתונים המורים בבירור כי משנות ה־60 של המאה הי"ט הלך וגדל היצוא מארץ ישראל, ואתו – תנועת הספנות בנמלי הארץ. מהרכב היצוא מסתבר שעיקרו בא מן הכפרים. אין המדובר בהדרים, שהפכו להיות מרכיב חשוב של היצוא כבר משנות ה־60, שכן הדרים אינם תוצרת טיפוסית של כפרים, אלא דווקא של האזורים הסמוכים לערים הגדולות כמו יפו ועזה. אולם אם היה יצוא מוגבר של שעורה מנמל עזה, הרי ברור שהשעורה באה מן העורף החקלאי הרחוק, ובחלקו אפילו מהבדווים. והוא־הדין לגבי יצוא השומשומים. לדידו של הפלח בארץ היו השומשומים ה’קֶאש קרופס', כלומר: אותו גידול שאם האיכר מצליח לגדלו – ושומשומים הם גידול עדין המצריך עבודה מיומנת – היבול מבורך, ומובטח שהאיכר מקבל תמורתו מזומנים. כמו־כן יוצאו אבטיחים, מילונים, וקטניות, כשחלקם הגדול אמנם הופנה למצרים, אך בהדרגה החלו להישלח גם לאירופה. השעורה נשלחה לאנגליה, שכן היתה מאוד פּופּולארית בקרב יצרני הבירה שם, וכמוה גם ההדרים. אופי התוצרת מעיד ברובו על היענותו של הכפר המסורתי, השמרני כביכול, לכוחות הביקוש של השוק שהורגשו בארץ־ישראל בעקבות שיפור קשרי הספנות והתקשורת עם אירופה.
מצד הספנות היתה גם תוספת תעסוקה לעירונים, שמצאו את פרנסתם בעיקר משירותי הספנות והביטוח וכן מן הסוכנויות הקשורות בענפים אלה. הנחת מסילת־הברזל בין יפו לירושלים בידי גורם עסקי זר היא דוגמה מובהקת לחדירתו של הון בין־לאומי לארץ. הקלקולציה של בניית המסילה הייתה מושתת בעיקרו של דבר על תנועה של צליינות, ובדין היתה תנועת הנוסעים הגורם העיקרי בשיקולי הקמת הרכבת ולאו דווקא תנועת המשאות. בהקשר זה כדאי להזכיר גם את שני הבנקים האירופיים הראשונים, שהתחילו לפעול בארץ. אחד היה ה’קרדיט־ליונאז'', בנק גדול וידוע, שסניפים רבים היו לו באזור הים התיכון. הבנק ייסד את הסניף הראשון שלו ב־1892 ותוך זמן קצר פתח את הסניף השני. פני הדברים היו כך: או שמתחילים ביפו ופותחים את הסניף השני בירושלים, או שמתחילים בירושלים ופותחים את הסניף השני ביפו, משום שבלי שני סניפים אלה יחד אי־אפשר היה לפעול. מעניין הדבר של’קרדיט־ליונאז'' היו אלה שני הסניפים היחידים בארץ־ ישראל, שהיו כפופים למרכז באלכסנדריה, ואילו סניפים נוספים של הבנק לא נפתחו. דומה שקיים היה הסכם קארטלי כלשהו עם האינטרסים הצרפתיים האחרים שפעלו באזור ביירות, שה’קרדיט־ליונאז'' לא יחרוג צפונה מעבר לקו של יפו–ירושלים. הבנקים האחרים שהתחילו לפעול בארץ פתחו במשך הזמן סניפים גם בחיפה ובנצרת, וחלקם – אף בדמשק ובביירות.
הבנק השני המעורר עניין מבחינת חדירתם של כוחות מן החוץ היה הבנק הפלשתינאי הגרמני, ה’דויטשה פלשתינא בנק', שנוסד ב־1897 ופתח סניפים רבים בייחוד אחרי שנת 1904. גם בנק זה מסמל חדירה של אלמנטים בעיקר עסקיים, למרות שבראשיתו היו מעורבים במקצת גם כוחות כנסייתיים־מיסיונריים. היוזמה באה בעיקר כדי להעניק תנופה לחדירתם הכלכלית של הגרמנים לארץ־ישראל, מפני שלמעשה נוסד הבנק כתוצאה מפשיטת־הרגל של הבנק הפרטי הקודם של פרוטיגר.
הזינוק אחרי 1900 🔗
הזינוק הכלכלי היחסי שהחל אחרי שנת 1900 יסודו בשני גורמים: (א) המשך פעילותם של הכוחות, שהחלו לפעול לפני 1900, אך קיבלו תנופת־יתר מיד לאחריה. בתקופה שבין שנת 1896 ושנת 1914 היתה התפתחות רבה מאוד של התחבורה והתקשורת, וכן הוחש הקצב של מירוץ ההתחרות האימפיראליסטי. אף כי ארץ־ישראל לא היוותה נקודה חשובה במיוחד בתוך המערכת הזאת, היא לא הוזנחה כלל ועיקר. היפוכו של דבר, זאת היתה תקופה שבה המעצמות לא התעלמו משום פינה נידחת ברחבי העולם, חיפשו ותרו היכן נותר עדיין כתם ‘לבן’ במפה, שטרם חדרו אליו כדי לשווק סחורות ולהשקיע כספים. אם במשך התקופה שבין 1900–1913 עלה פי שניים ערכו הכספי של הסחר הבין־לאומי, הרי בנמל יפו עלה ערך היצוא והיבוא כאחד פי שלושה במשך התקופה המקבילה, ועודף היבוא עלה אפילו פי ארבעה. זו היתה תקופה של עליית מחירים קלה, עד 15%–16%, אבל בעיקרו של דבר היה זה גידול ריאלי.
בתחומים שונים מתגלית התפתחות מואצת. בראש וראשונה היתה זו התפתחותה של הספנות – ספינות קיטור עגנו ביתר־קביעות בנמלי הארץ, התפתחה תחרות בין המדינות וחברות הספנות השונות על הובלת משאות ונוסעים באזור, כשם שניטשה התחרות גם בתחום הדואר. גברה התעניינותם של הקונסולים בשאלות כלכליות. בנק אנגלו־פלשתינה, שהיה רשום כחברה בריטית, נהג לקבל מכתבים מהקונסול הבריטי, השואל מה נעשה על־ידי הבנק לקידומו של המסחר הבריטי בארץ־ישראל, שהרי הבנק היה חברה מסחרית הרשומה באנגליה, וקיבל הגנה קונסולרית. כאשר בירושלים פורסם מכרז מטעם העיריה על התקנת אביזרי־שאיבה, דיווח מיד הקונסול הבריטי אם זכתה פירמה בריטית בהזמנה או נדחתה. שאלות אלו העסיקו את הקונסולים של כל המדינות ואת סגניהם.
היה חיפוש מתמיד אחרי האפשרויות להרחבת היצוא מן הארץ; היתה תנועה מוגברת של התיירות והצליינות. למשל, אם נשווה את השנים 1904–1906 לשנים 1911–1913 ניווכח כי תנועת הנוסעים ברכבת לירושלים גדלה בממוצע השנתי כמעט פי שניים. בשנים 1903–1905 חוברה חיפה למסילת הרכבת החיג’אזית וחיבור זה שינה את מעמדה של העיר. חלק מן הכוחות שבאו לאזור מן החוץ היה למעשה פרי יוזמתו של הממשל העות’מאני, ובמיוחד אמורים הדברים ברכבת החיג’אזית, שההון להקמתה גוייס ביוזמתה של הממשלה העות’מאנית עצמה.
(ב) התנופה שחלה בזרם העלייה מאז 1904 שבמרכזה העלייה השנייה, ויבוא ההון היהודי שגדל עקב כך. מסתמן זינוק בולט בנתוני סחר־החוץ שעבר דרך נמל יפו ובהיקף עודף היבוא מ־1905 עד ערב מלחמת־העולם הראשונה. נמל יפו היה הנמל הראשי של ארץ־ישראל, אם כי לא היחידי בה. גם סחורות שבאו דרך אלכסנדריה או ביירות, הגיעו בסופו של דבר ארצה דרך יפו. חיפה אמנם החלה להתפתח בסוף התקופה, אבל ה’הינטרלאנד' שלה בתוך הארץ היה הרבה יותר קטן; לגבי חיפה היה חשוב הרבה יותר היצוא מעבר־הירדן או אפילו מאזור דמשק. מסילת הברזל לחיפה נבנתה כאלטרנטיבה לרכבת לביירות, והסחורות מעבר־הירדן ומסוריה היו חשובות יותר לחיפה מאשר הסחורות שיוצאו מארץ־ישראל גופא. לעומת זאת שימש נמל עזה כמעגן לספינות קלות בלבד. הסחורות שהגיעו לנמל עזה, וכן לנמלים קטנים אחרים לאורך החוף, הובאו קודם לכן באניית־קיטור עד נמל יפו, ומשם הועברו למחסנים או שהוטענו על ספינות מפרש קטנות בדרכן לנמלי־המשנה כמו עזה. רק בעונה הקצרה יחסית של יבול השעורים עגנו ספינות הקיטור – בימים שמזג־האויר איפשר זאת – מול עזה ממש, ואז הועברה השעורה מהחוף בסירות וברפסודות. ראשית היו מערימים אותה ערימות־ערימות ללא שקים; ישנם תיאורים ציוריים מפרי־עטם של הקונסולים, שהגיעו לשם במיוחד כדי להתבונן בעבודת ההטענה.
אלה הנתונים של סחר־החוץ. אבל לא רק מבחינה כמותית הסתמנה התפתחות בולטת אלא גם מבחינת הגיווּן של הסחורות ואיכותן. אם למשל קבוצה של מוצרי יבוא בסיסיים – אריגים, קמח, אורז, קפה, סוכר וטבק – היוו יחד כ־73% מערך היבוא בראשית המאה העשרים, הרי במשך העשור הראשון ירד חלקם ל־2/3 ולקצת יותר מ־50% ערב המלחמה. זאת אומרת, שתוך כדי גידולו של היבוא, גדל גם גיווּן הסחורות, והעלייה חלה במוצרים שונים מאלה שהיוו בתחילה את הרוב המכריע של מוצרי היבוא. יבוא הפחם עלה רק פי שלושה, אבל יבוא העצים עלה פי שישה בשנים 1900–1913, יבוא מוצרי המתכת עלה פי חמישה ויותר, ויבוא מנועים ומכונות – אף הוא פי חמישה ויותר. (כל זאת כאמור בערכים כספיים, אבל לרוב זוהי עלייה ריאלית). עודף היבוא במשך התקופה הזאת היה בתחום של בין 30 ל־40 אחוז מכלל היבוא, כשעיקר יבוא ההון היה של יהודים, אף כי מקצתו היה של מוסדות כנסייתיים. אם נשווה את ממדי יבוא ההון לתקופה שהחלה מיד אחרי המלחמה, הרי שהם היו די צנועים. עודף היבוא על היצוא בנמל יפו הגיע בשנים האחרונות שלפני המלחמה לסכום שלבין 400,000 לי"ש ל־500,000 לי"ש. נשווה זאת לשנים 1922–1923, שבהן הגיע יבוא ההון היהודי בלבד להיקף של 4 מיליון לי"ש לשנה, ואחר־כך היתה עלייה נוספת. גם אם נשווה את הנתונים לתוצר הלאומי של אותה תקופה, היה יבוא ההון די צנוע. התוצר הלאומי של ארץ־ישראל, לפי אומדנים עקיפים שונים המבוססים בעיקר על חישוביו של ארתור רופין, היה בגבולות 7 מיליון לי"ש. כלומר, יבוא ההון הוסיף באורח מזערי למקורות שעמדו לרשות המשק, אבל חובה לזכור כי בתקופה זאת גם סכומים קטנים של הון יכלו להשפיע באופן די ניכר באמצעות התרומה האיכותית המהפכנית שלהן.
היחסים בין קבוצות האוכלוסיה השונות 🔗
היחסים ששררו בין הקבוצות השונות באוכלוסיה היו בעלי חשיבות מרובה. ראשית, הסקטור הציבורי: כבר הצבעתי על־כך שמשקלו של הסקטור הממשלתי היה מועט וכמעט שלא השפיע על יזומן של השקעות־תשתית או קידום הפיתוח הכלכלי בתקופה העות’מאנית, אלא שרק תחת לחצם של הגורמים הזרים נעשו בכל זאת שיפורים מסוימים. בעשר–עשרים השנים האחרונות של התקופה חל גידול בפעילות הממשל שהתבטאה, כאמור, בסלילת כבישים ובשיפור אמצעי התקשורת, במיוחד בנמלים. קיימים תזכירים רבים של סוחרים וקונסולים המתאוננים על מצבם של מיתקני הנמלים ומחסניהם – עובדה המוכיחה בעליל שאכן נעשו דברים, אלא שהצרכנים חשבו שאינם מספיקים ונחוץ לעשות הרבה יותר. בהקשר זה כדאי להזכיר פרשה מענינת מאוד הקשורה בזכיונות. הופעל לחץ גדל והולך על הממשלה ועיריות כדי להניען שיעניקו זכיונות להקמתם של שירותים ציבוריים מונופוליים, כגון אספקת מים לירושלים, שהיתה בעיה כאובה כשלעצמה; ואספקת חשמל לירושלים, ליפו ולתל־אביב. בדרך־כלל הזכירו את הדברים האלה בנשימה אחת: מים, חשמל ורכבת־רחובות חשמלית (‘טראמוויי’). גורמים שונים השתדלו לקבל את הזכיונות, קיוו לרווחיות גבוהה במפעלים האלה, והתחילו לגייס הון; בין היתר עשו זאת גופים ציוניים, במידה רבה דרך הצינורת של בנק אפ"ק או ביוזמתו. מסתמנת כאן תופעה מעניינת מאוד: מצד אחד גילה השלטון עניין רב בתכניות האלו, ובייחוד המליצו העיריות על כך, שכדאי להעניק זכיונות כאלה, שכן כך יוזרם לארץ הון זר אשר יפתח את השירותים לטובת הציבור והתפתחותה של הארץ. מצד שני הכשיל הממשל המרכזי בקושטא את התכניות ולא הניח להן לבוא לידי גמר, משום שחשש מאוד בתקופה הזאת מחדירתה של השפעה זרה. הוא־הדין לגבי הציונים; מעולם לא התכוונו ברצינות לתת להם זכיונות ורק דחו אותם בלך־ושוב. לכל היותר נהגו להשהות את המשא־ומתן עמהם מעבר לזמן סביר, וזאת – כדי לראות אם יבוא גורם אחר, אך בסופו של דבר גם גורם אחר לא קיבל את הזיכיון. אחד היוצאים מן הכלל המועטים שאכן קיבל זיכיון אך לא הספיק השתמש בו היה מברומטיס המפורסם, שקיבל את הזיכיון להפעלת חברת־החשמל בירושלים. כן שייכת לסקטור הציבורי הפעילות המשלימה במוסדות, שכבר הוזכרה, ויש להדגיש כי בתקופה האחרונה, כלומר ב־15–20 השנים האחרונות של השלטון העות’מאני, היו היהודים הרבה יותר פעילים בתחום הזה של שירותים ציבוריים ופיתחו את שירותי החינוך, הסעד והבריאות שלהם. אם כי רוב השירותים שהיהודים סיפקו, נועד ליהודים, הרי שינוי פניו של היישוב היהודי הישן בארץ מהווה אבן־פינה בתהליך המודרניזציה של החברה והמשק בארץ כולה.
העיר והכפר 🔗
מה היתה השפעת ההתפתחויות הללו על הסקטור הכפרי המסורתי? סקטור זה היווה את רובה של האוכלוסיה, ובעיקר את רובה המכריע של האוכלוסיה המקומית הלא־יהודית בארץ. האם קפא הוא על שמריו? יש כאן שתי שאלות משולבות זו בזו. (א) האם הלך ונוצר בארץ־ישראל משק דואלי מפוצל, שיש בו סקטור מודרני, בעיקר בערי החוף, הקשור לכלכלת אירופה, שכמעט איננו מעורה בארץ עצמה, אלא רק שואב ממנה כוח־אדם? האם נשארה מרבית פנים־הארץ שמרנית וקופאת על שמריה, ולכל היותר היה בה עודף אוכלוסיה שאותה היא מזרימה לערים, או שהדברים אינם כך, ויש מודרניזציה בתוך הסקטור הכפרי פנימה? (ב) היכן התקיים תהליך של ריבוי האוכלוסיה, האם בכפרים או רק בערים? לשאלה זו חשיבות רבה, שכן אם התרבתה האוכלוסיה גם בכפרים, המסקנה היא, שעלה כושר הייצור של המשק החקלאי לפחות במקביל לגידול האוכלוסיה, ובוודאי גם יותר, כי הצמיחה האכּסטנסיבית היא בדרך־כלל גם אינטנסיבית. לעומת זאת, אם התוספת לאוכלוסיה בארץ היא כולה בערים, אזי יש בזה משום רמז לסטאגנציה של הסקטור הכפרי.
אין לנו נתונים שלפיהם נוכל להכריע בין האפשרויות. דומני שגם אם לגבי התקופה שעד 1880 או אפילו עד 1890, יש מקום לטעון, שכל תוספת האוכלוסיה בארץ היתה בערים וכמעט שלא בכפרים, הרי שלאחר־מכן התמונה שונה – שיעורי הגידול ותהליכיו היו כאלה, שאין זה מתקבל על הדעת שלא היה גידול אולוסיה גם בכפרים.
מכל־מקום ברור שהיתה זרימה של כוח־אדם מן הכפרים אל הערים. פירושו של דבר לגבי הכפרים היה שנפתחה אפשרות להמשך ריבוי האוכלוסיה, ולהמשך התהליכים החברתיים והכלכליים המתלווים לריבוי כזה, משום שניתן היה לקלוט את עודף האוכלוסין בתוך הערים. אבל ישנן גם השלכות נוספות. אין ספק, שחלק מההכנסות של אותם מפרנסים עירוניים, שעברו מן הכפר אל העיר, זרם, במקודם או במאוחר, חזרה לכפרים, בין בצורה של תמיכת קרובים – והיה קשר לחמולה שבדרך־כלל לא נותק, בין בצוּרת תשלומי מוהר, ובין בצורה זו, שאנשים שעבדו שנים רבות בעיר חזרו לכפר כדי לרכוש שם נחלה ולהתיישב בה.
חשוב לא פחות היה תהליך הגידול שבעקבותיו גבר הביקוש לתוצרת חקלאית. הערים הלכו וגדלו במהירות: במשך התקופה של 1880–1914 גדלה אולוסייתם של שש הערים הראשיות בארץ־ישראל, בשיעור ממוצע של 3%, ואם נבחר ב־12 ערים – היה זה גידול בשיעור של 2.3% בממוצע לשנה. בתחום הדגנים לא סיפק הכפר הארצישראלי את הביקוש הגדל הזה – ולכן הוגבר קצב יבוא קמח־החיטים לארץ. אך כאן יש מקום לשאול, האם נבע הפיגור בסיפוק הביקוש מהפוטנציאל הנמוך של הסקטור החקלאי, או שמא נבע הפיגור עקב חוסר התאמה בין הטעם לבין איכות היצור? בערים החלו לחקות את סגנון הצרכיה האירופי, דבר שמצא את ביטויו בין השאר בביקוש ללחם חיטים; ואילו יתר חלקי הארץ גידלו בעיקר את הדגנים האחרים – את השעורה ואת השיפון. אפשר שאילו היו תושבי העיר רוצים לאכול את הלחם המקומי אפשר היה לספק את כל הצריכה מהכפרים. לגבי תוצרת חקלאית אחרת, ובאופן בולט מאוד בירקות ובפירות, סיפקו הכפרים את הביקוש של הערים הגדולות ושיווקו להן את מלוא הצריכה, וכל זה – בעיקר באזור ירושלים.
השפעה חשובה מאוד על הסקטור הכפרי המסורתי היה הביקוש לפועלים שכירים, הן על־ידי תושבי הערים והן על־ידי המיגזר החקלאי המודרני. במיוחד רב היה הביקוש לפועלים שכירים חלקיים, כלומר: לאותם פועלים שכירים החיים בכפר, מעבדים את משקם בעזרת המשפחה, אך יחד עם זאת מועסקים בעונות מסוימות של השנה בעבודות חוץ. ההשלכות של התפתחות זו היו בעלות חשיבות עצומה. ראשית, נוצרה תוספת הכנסה שאיפשרה את גידול הצריכה ועמה – העלאת רמת־החיים. אבל חשובה יותר היתה העובדה, שאותם פועלים שעבדו בעיר, ויותר מהם – אותם פועלים שעבדו בפרדסנות ובמושבותיהם של הגרמנים והיהודים, למדו להכיר מקרוב שיטות יצור מודרניות, כלים משוכללים, זנים חדשים וסגנון צריכה שלא היו רגילים לו בכפריהם. טבעי הדבר אפוא שהם מיהרו ליישם מושגים אלה במקומות מגוריהם. אי־אפשר לטעון שכל הכפרים בארץ הושפעו מן הדוגמאות הללו, אבל ברור שהכפרים הסמוכים למושבות ולאזורי הפרדסים הושפעו הן מבחינת התצרוכה והן מבחינת הייצור. יש לנו עדויות רבות על שינויים במנהגי התצרוכת של הכפרים הללו, כולל בניית בתים לפי סגנון משובח יותר. חשובות במיוחד הן העדויות על שינוי השיטות החקלאיות – הונהגה עבודה בסוסים ובפרדות ושימוש בעגלות; והחלו לגדל תפוחי־אדמה, ירק שנחשב לאחד החידושים הבולטים, שהכניסו הגרמנים לארץ. אחד הדברים המעניינים ביותר היה הזיבול: ישנו סיפור מאוד ציורי על הטמפּלארים הראשונים שהתחילו לעבוד בארץ: הם היו עוברים בכפרים וקונים ערימות של זבל שהיו מונחות במשך שנים רבות מאוד וכתוצאה מזה נפכו לזבל אורגאני משובח ביותר. הפלחים לא רק שמכרו ‘סחורה’ זו ברצון רב, אלא אף לעגו ל’מג’נונים' הגרמנים. אך הדבר הזה לא החזיק מעמד זמן רב – אחרי כ־10 או 15 שנים נהפכו ערימות הזבל למיצרך יקר־המציאות, משום שהפלחים נכחו לדעת מה רב ערכן ומשום כך החלו להשתמש בהן לצרכיהם הם עד שהפסיקו למכרן. כאשר הובא ארצה הזבל הכימי, התחילו חלק מן הפלחים להשתמש גם במוצר זה.
היסודות הקאפיטליסטיים החדשניים 🔗
היסודות הקאפיטליסטיים החדשניים, היו ללא ספק, הגורם החשוב במשק. היו בהם שתי קבוצות מישנה עיקריות: (א) הקאפיטליסטים מבין האוכלוסיה הוותיקה – הערבים, ואלה שכּונו הלבנטינים, כלומר: תושבים ותיקים ממוצא איטלקי וממוצא יווני. היו תושבים ממשפחות ותיקות בארץ, חלקן ותיקות פחות, ואפשר אולי לשייך אליהם את החלק הפעיל יותר של היהודים הספרדים הוותיקים. קשה לדעת אם שיכבה זו נשארה סגורה, כלומר האם רק אלה שעסקו קודם במסחר או במקצועות דומים החלו לעסוק גם בתחומים חדשים כמו פרדסנות, או שייתכן שגם חלק מאלה, שהיהודים נהגו לקרוא להם ‘האפנדים’, כלומר השיייכים לשיכבה השמרנית של בעלי השררה והקרקע, השתלבו אף הם בתוך הפעילות החדשה; (ב) האלמנטים החדשים שבאו מן החוץ, הגרמנים והיהודים. חשיבות השפעתם התבטאה, מצד אחד, בשינויים שחוללו הודות לגישתם החדשנית מבחינה טכנולוגית ומבחינת מינהל־העסקים, גישתם לסיכון, לחיפוש שווקים, להתארגנות קארטלית וכיו"ב. אלה היו אנשים המעורים היטב בקשרי מסחר ותרבות עם אירופה ועם יבוא ההון. השפעתם היתה גדולה גם כאשר מניינם היה קטן, וידוע, שמהנדסים בודדים או פועלים מקצועיים מעטים יש בידם להשפיע על אוכלוסיה גדולה מאוד בדוגמה ובהדרכה. לגרמנים עצמם היו סיפורים הרבה על כך. מצד שני נוצרה מערכת יחסים מאוד סבוכה עם היישוב הוותיק, כלומר: בין היזמים החדשים לבין היזמים הוותיקים. התפתחה תחרות, ולעתים היה הדבר כרוך בדחיקת רגלם של הוותיקים, תופעה שדי היה בה לעורר את התנועה הלאומית הערבית. אנשים נדחקו מעמדות מפתח, למשל במסחר הסיטונאי ובסוכנויות הספנות. בתחום של הלוואות בריבית, דחקו הבנקים החדשים את החלפנים הוותיקים, וכן הלאה. אולם היו גם יחסים של השלמה – הגורמים השונים השלימו זה את זה, עזרו זה לזה – ובמסגרת של משק המצוי בתהליך של צמיחה, נוספת למומנט התחרות גם ההשלמה, מפני שהכול הולך ומתרחב, ונוצר כאילו מקום לכולם.
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר להשפעות בדרך של תחרות והשלמה היה סקטור הפרדסנות. הפרדסנות מעניינת במיוחד משום שזהו ענף אנדוגני מקומי, שגדל מתוך משק הארץ. משנות ה־60 כבר היה יצוא ההדרים סדיר, המטעים התרחבו, ומחירי הקרקע עלו. בין 1862–1885 עלה ערך יצוא ההדרים מיפו פי חמישה בערך, אם לא יותר (הנתונים הם לא תמיד בני השוואה). מסוף שנות ה־80 כבר נוצא קשר מסחרי ישיר עם אנגליה, אף כי ההובלה נעשתה דרך אלכסנדריה. מאמצע שנות ה־90 הוּבל כבר חלק מן הפרי מיפו ישר לליברפול, וקשר זה הלך והתרחב, והיצוא התרחב עד שבאמצע שנות ה־90 ייצאו יותר מרבע מיליון תיבות פרי־הדר. ב־1903–1905 היה יצוא של כמעט חצי מיליון תיבות, ב־1909–1913 – שלושת רבעי מיליון תיבות לשנה ובשנת 1913–1914 ייצאו יותר ממיליון וחצי תיבות פרי־הדר. בהתחלה, כאמור, היה כל היצוא רק של הערבים המקומיים. אחר־כך הופיעו גם היהודים, ובבסוף התקופה היה כרבע מיצוא ההדרים תוצרת של פרדסים יהודיים, וכשני אחוזים וחצי של הגרמנים. עם זאת, אף־על־פי שהענף פותח והורחב על־ידי הקאפיטליסטים המקומיים אשר אף השתלטו על השיווק, ויצרו את הקשר עם הסוכנים הבריטיים, עדיין נשארים הם שמרנים ופרימיטיבים מבחינת הטכנולוגיה של הגידול, ובפרט הוסיפו להשתמש בשיטות השמרניות ביותר לשאיבת מים. הם שתלו או נטעו את העצים בצפיפות רבה, וזה הגביל אותם מבחינת שיטות העיבוד וגרם ליבול ירוד מאוד. ב־1897 הצליח סוכן גרמני לשכנע כמה בעלי פרדסים להשתמש במנועי בנזין לשם הפעלת המשאבות, והשימוש בהם הלך והתרחב במהירות רבה. המנוע תפס את מקומו של הגמל במובן זה שהמשיכו לעבוד עם המשאבה המסורתית של הדליים הנעים על השרשרת האין־סופית. היהודים הם שהכניסו את המשאבות המוטוריות, את פיזור השתילה, את גידול הלימונים ואחר כך את הקידוח. החידושים הטכנולוגיים הוכנסו על־ידי מי שבא מן החוץ, וזהו הענף היחיד שאפילו הגרמנים הודו שלמדו בו הכול מן היהודים. היהודים אף הכניסו שיטות חדשות של ארגון השיווק וניהלו מלחמה בקארטל של המקומיים ובקארטל של ההובלה, בעזרת שיטות חדישות של אשראי, והמקומיים חיקו אף הם את השיטות הללו. זאת היא דוגמה מובהקת לאותם יחסים של השלמה תוך תחרות.
בתוך המערכת הזאת של הצמיחה המואצת והתפתחות היחסים בין הסקטורים, החלו גם להסתמן אותן הנקודות הרגישות, שיהיו אחר־כך נקודות התנגשות וסכסוך בתחום הכלכלי בין הסקטורים השונים: הבעיה הראשונה היא רכישת הקרקע, ההופכת לבעיה עדינה יותר ויותר ורגישה מבחינת תודעה לאומית ולא רק מבחינת המחירים. הבעיה השנייה, היא שוק העבודה, שבו ההתנגשות והתחרות חריפות למדי ומלוות בהרבה טיעונים לאומניים משני הצדדים. הבעיה השלישית היא עניין הזכיונות המונופוליטיים על מפעלים ציבוריים גדולים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות