הפקדון / יצחק ליבוש פרץ
בקהלת-הקודש טוּרוֹבּין היה סַבּל ושמו טוּביה.
והיה אותו טוביה איש עני ואביון ומטופל. ועמד ביום החמישי בשוק, כנפי בגדיו תחובות בחבל שעל מתניו, מוכן ומזומן לשׂאת משׂא, להשׂתכר ליום השבת – ואַיִן. פונה טוביה כה וכה, מאין יבוא עזרו – והחנויות מסביב ריקות, הבעלים יושבים בפנים ומפהקים על השולחנות, או הולכים בטלים ומטיילים על פתחי החנויות. והשמש עלתה ותיקד מעל לראשו – חצות יום ועוד אמתחתו ריקה. ונשׂא טוביה עיניו השמימה והתפלל בלבו תפלה קצרה:
– רבונו-של-עולם, עשׂה למען סריל שלי והתינוקות. אל תעשׂה שבּתּי חול, ואל תצריכני למתנת בשׂר-ודם…
עודנו מדבר והנה יד אוחזת במעילו מאחוריו. ופנה טוביה, ולפניו אשכנזי, איש-ציד: מדים ירוקים, נוצה מבריקה מרחפת מעל לכובעו…
– מה חפצך, אדוני הצייד, ובמה אוכל לשרתך?
והצייד מאיר פנים ואומר לו אשכנזית צחה:
– הוה יודע, טוביה, שנכונו לך שבע שנים טובות, שבע שנות ברכה והצלחה, ותוכל לקנות לך לצמיתות את כל העיר, עם השוק והחנויות ועם כל הסביבה. והברירה בידך: מאימתי! ברצותך תתעשר עוד היום, וטרם תשקע השמש מעל לראשך, יזרח לך מזלך כשמש בצהרים, אבל כעבור השנים הטובות תעני, ותשוב ככלות כוחך, להיות סבּל כמקודם… וברצותך תבואנה השנים הטובות בסוף, ובהגיע התור, תסתלק מן העולם בעושר וכבוד כאחד הגבירים הגדולים אנשי-השם.
איני צריך להגיד לכם, שאותו הצייד היה התשבי, זכור לטוב, אבל טוביה לא הרגיש בזה, וחשד אותו ללץ לועג לרש, ושמא הוא מכשף, ורוצה הוא להפטר ממנו בשלום, ועונה לו בניחותא:
– הרפה ממני, אשכנזי חביב, ולך לך לדרכך; רש אני אין כּול, ואין לי לגמלך בעד הטוב, שאתה רוצה לעשׂות עמדי…
אבל כשהצייד מפציר בו, נכנסים הדברים, שהוא שונה ומשלש, ללבו של טוביה, וחושב הוא: שמא ואולי, ואם לא יועיל לא יזיק, ועונה בתמימות:
– הוה יודע, אשכנזי אהוב, שדרכי תמיד לשאול בעצת סריל שלי. הבה ואלך, ואשאל את פיה; תגביל היא את הזמן.
– מנהג כשר – עונה הצייד – לך ושוב ואני אחכה לך.
והוציא טוביה את כנפי-מעילו מבעד החבל ויצא את העיר אל השׂדה, ששם ביתו, בית-חומר, להמלך באשתו.
ואשתו סריל עומדת על פתח ביתה ומחכה לו. ובראותה אותו, ותרץ לקראתו ביד פתוחה, כי אמרה: אִנה ה' לידו שׂכר-עבודה והוא מביא לצרכי השבת… אבל טוביה אומר לה, שלא השׂתכר עוד כלום. ובא אך לשאול בעצתה, כי בא אליו איש-ציד, אשכנזי, ואמר לו כה וכה…
ומספר הוא לה את כל דברי הצייד. וסריל האמינה תיכף ומיד. ולא חקרה, ולא דרשה הרבה. ותען ותאמר:
– לך והגד, שתבואנה השנים הטובות לאלתר…
– ולעת זקנה, סריל?
– ברוך ה' יום יום! – ענתה סריל בבטחה – ולנו אין פנאי לחכות… האינך שומע את קול הילדים? משׂחקים הם מאחורי-הבית בחול… שוּלחו מן החדר, לא שילמנו שׂכר-למוד…
ונוכח טוביה, ולא פסח עוד על שתי הסעיפים, וירץ אל המבשׂר, ויאמר:
– רצונה של סריל שלי: תיכף ומיד!
– ואחר-כך, ככלות כוחך ולא תוכל לשׂאת משׂא?
– היא אומרת: ברוך ה' יום יום, יש לה בטחון… והעיקר, שצריך לשלם שׂכר-למוד בעד הבנים.
– יהי כן – מסכים המבשׂר – לך ושוב הביתה, שם מחכה לך הברכה…
המבשׂר נעלם. וטוביה פנה וילך, ויפן לאחורי-הבית, ששם הילדים משׂחקים בחול, וירא, והנה החול אינו חול, כי אם עפרות-זהב…
והתחילו השנים הטובות…
----------
כעל כנפי-נשרים דואה הזמן, ובהגיע קץ שבע השנים הטובות, ויבוא המבשׂר להגיד לטוביה, כי עוד היום תשקע שמש הצלחתו, וכל עשרו, אשר לו בבית ואשר הטמין אצל אחרים, כחלום יעוף. וימצאנו, והוא עומד בשוק, כנפי-בגדו תחובות בחבל שעל מתניו, מוכן ומזומן לשׂאת כל משׂא ולהשׂתכר בזיעת-אפיו כמקודם.
וטוביה אומר:
– באת, אשכנזי חביב, לבשׂרני, כי עברו השנים הטובות; לך והגד לסריל שלי, כי העושר והכבוד היו בידה…
ויצאו שניהם יחדיו אל השׂדה, ששם ביתו של טוביה, בית-חומר כמקודם. וסריל עקרת-הבית לבושה כמקודם בגדי-עניים. וכבשׂר לה המבשׂר על חלוף הזמנים, לא השתאתה כלל ותען ותאמר:
– אין דבר, אדוני, למעננו לא התחילו עוד השנים הטובות כל-עיקר. ואת האוצר חשבנו לפקדון מאת ה' יתברך… והבית הוא כמו שהיה, והמלבושים כמו שהיו, ואנו אוכלים ושותים, כמו שהיינו אוכלים ושותים מקודם, לפי שהתפרנסנו אך מיגיע-כפיו של טוביה. ומזהב-האוצר, מפקדונו של הקדוש-ברוך-הוא שנמצא בחול, לא לקחנו כי-אם לשלם שׂכר-למוד בעד הבנים. התורה שלו והזהב שלו, ובזהבו שלמנו בעד תורתו, ולא יותר… ואם מצא, שמו-יתברך, בעל-פקדון יותר אחראי, יפקידוֹ אצל אחרים…
וכדברה נעלם המבשׂר. והתעלה והציע את הענין לפני הבית-דין של-מעלה.
ויצא הפסק, שאין בעל-פקדון יותר אחראי מטוביה וזוגתו סריל, ונשאר הפקדון אצלם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.