אין לדון בהתפתחות הכלכלית של ארץ־ישראל ברבע האחרון של המאה הי"ט בלי להזכיר את השקעות ההון הגדולות של הבארון רוטשילד. ‘הנדיב הידוע’ השקיע בארץ־ישראל כמה מיליונים של פראנקים זהב צרפתיים. לפי אומדנים משוערים הגיע סכום ההשקעות שלו בארץ־ישראל לכ־40 מיליוני פראנק זהב עד 1900, וזה לא היה סכום מבוטל כלל ועיקר במסגרת הכלכלית הכללית של ארץ־ישראל באותה תקופה. השאלה המרכזית היא על־כן, כיצד חוּלק כסף זה וכיצד הושקע? ההיסטוריוגראפיה הציונית טוענת כי הרבה מסכום זה בוזבז על רכישות קרקע לא מוצלחות ועל אדמיניסטרציה בלתי־יעילה. אבל אין ספק, שיבוא עצום כזה של הון השפיע על תחומים כלכליים שונים. ברור למשל שההשקעות והרכישות הביאו לעלייה במחיר הקרקעות. היה גם יבוא של ידע וניסיון טכנולוגי; הבארון ייבא לארץ־ישראל מכשירים לכריית בארות, זנים חדשים וכדו'. אמנם ההיסטוריוגראפיה דנה את מומחיו של הבארון ברותחין משום שלא הבינו את התנאים המיוחדים של הארץ, אבל תרומתם עדיין צריכה בחינה.

גם מערכת היחסים בין המעצמות במישור הכלכלי צריכה בחינה נוספת. התחרות בין המעצמות לא תוארה עדיין בשלימותה, וניתן ללמוד על חשיבותה מאשגרי הקונסולים השונים המדווחים בשקידה לממשלותיהם על יוזמות ועל תכניות של המדינות המתחרות. אזכיר, למשל, מכתב של הארכיבישוף הארמני בקושטא לשר החוץ הצרפתי בראשית שנות התשעים. הארכיבישוף הארמני כותב שם שבארץ־ישראל מתרחש תהליך העלול להפקיע ממנה את ההשפעה הצרפתית ומתאר את חדירתם של הגרמנים לארץ בתחום הפינאנסי והחקלאי ואת יוזמות הבנייה הגדולות של הרוסים בירושלים. בסיומו של המכתב כותב הארכיבישוף כי חברת ‘כל ישראל חברים’ מנסה לייהד מחדש את ארץ־ישראל. הארכיבישוף הארמני של קושטא לא התמצא במיוחד בהבדלים בין הבארון רוטשילד, הבארון הירש וארלנגר, וכורך אותם בכפיפה אחת כמי שמשקיעים הון עתק כדי לחזק את ההשפעה היהודית בפלשתינה. אך מה שקובע הוא העירנות שהוא מגלה כלפי התופעה. התחרות ודפוסי החדירה והתחרות הכלכלית בין המעצמות והגורמים הפינאנסיים בארץ־ישראל לא זכו עדיין להארה מספקת בתוך התמונה הכללית של ההיסטוריה הכלכלית, הפוליטית והיישובית של ארץ־ישראל במאה הי"ט. מכל מקום, אי־אפשר להתעלם מחשיבותה של החוליה ההתיישבותית והכלכלית של התיישבות הרוטשילדית.