מלחמת קרים שבין תורכיה לרוסיה פרצה ב־4 באוקטובר 1853, אחרי שצבאות רוסיה עברו את נהר פרוט שלושה חודשים קודם לכן (ביולי 1853). המלחמה נמשכה עד אביב 1856. בפקודת הצאר ניקולאי I, נותק הקשר בין יהודי רוסיה־פולין לבין יהודי ארץ־ישראל, בתחילת המלחמה ‘ונסתמו צינורות השפע’, היא התמיכה הכספית שיהדות נדיבה זו הרעיפה על היישוב.

בחודש שבט תרי"ד (פברואר 1854), הריצו ראשי עדת ישורון בירושלים, צפת, טבריה וחברון אל משה מונטיפיורי מכתבים ו’קול קורא' לעזרה, בהם תינו את צרותיהם ותיארו את מצבם הנואש כתוצאה מן המלחמה. ‘אנו זקני וראשי עדת ישורון… מפילים תחינתנו בפני רום מעלתך ומבקשים רחמים במצוקתנו, כי רק אותך אנו יודעים מכל נדיבי עמנו… מעוצם הרעב תמנו לגווע… וכל מאמצינו להקלת המצוקה לא נשאו פרי. אל מי נפן לעזרה אם לא אל מי שיודע ומכיר את מצבנו ומי שחמל עלינו תמיד בעתות בצרה… אנו שוטחים את בקשתנו לפניך שתעורר עלינו את רחמי אחב"י, שיאספו תרומות לישע המדוכאים בציון. כן מבקשים אנו ממך, סיר משה מונטיפיורי, שתשתדל ש"הקול־קורא" שלנו יועתק לאנגלית, ידפס ויופץ בין אחינו בבריטניה ובאמריקה…’. ואמנם ב־20 במאי 1854 נדפסו המכתבים וה’קול־קורא' ב’טיימס' הלונדוני, ובראשם מכתבו של מונטיפיורי אל הרב הראשי בבריטניה ד"ר נתן אדלר, ‘בדבר היהודים הרעבים בארץ הקודש’, תשובתו של הרב למונטיפיורי ו’איגרת־רועים' ממנו לקהל עדתו בבריטניה להחיש עזרה לרעבים בציון. בסיום נאמר: ‘תרומות תתקבלנה בתודה על־ידי הרב הראשי ד"ר נתן אדלר… וסיר משה מונטיפיורי… התרומה שכבר נתקבלה – סיר משה וליידי מונטיפיורי: 500 לי"ש’. (כל הנ"ל נעתק גם לירחון היהודי האמריקאי ‘אוקסידנט’, אוגוסט 1854, עמ' 266–270 ומותר להניח שנעתק גם לעיתונים אחרים). [כאן ע"פ הנוסח האנגלי].

תרומות התחילו להגיע מכל העולם, גם משאינם יהודים, ועד ה־23 בפברואר 1855 נאספו 18,584 Is/Id £ ¹. אולם ראשון שנחלץ בפועל לעזרת היישוב היה בית רוטשילד בפאריס, ששלח את סוכן־ביתו ד"ר אלברט כהן לירושלים, כדי לבדוק במקום במה ניתן לעזור. ב־9 ביולי 1854 הגיע ד"ר כהן לירושלים. הוא עשה בה שלושה שבועות ובפרק זמן קצר זה פעל גדולות: הקים בית־חולים על־שם מאיר רוטשילד, ייסד בית־ספר למלאכה לנערים, בית־ספר לבנות ומפעלי חסד שונים. שנה אחריו, ב־20 ביולי 1855 ² הגיעו לירושלים – בפעם הרביעית – סיר משה וליידי מונטיפיורי. נלוו אליהם מזכירו ד"ר אליעזר לווה, ובן אחותו חיים גדליה ורעייתו ימימה, וכן מר גרשום קורשידט. בדרכו ארצה עבר מונטיפיורי דרך קושטא, שם השיג מן השולטן עבדול מאג’יד – בין היתר – גם פירמאן המקנה לו את הזכות לקנות קרקעות בארץ־ישראל למטרות צדקה. בירושלים קנה³ מאחמד אגא אל־דיזדאר חלקת אדמה מחוץ לחומה עליה עומדות כיום השכונות ‘משכנות שאננים’ ו’ימין משה', כשמעליהן מתנוססת טחנת־הרוח המפורסמת.

לפני שעזב מונטיפיורי את הארץ, קנה גם ביפו ‘נחלה עם בית ובאר המסוגלת לספק שפע של מים מצוינים, ואחדים מעניי ישראל הועסקו מיד בעבודה על חלקת אדמה זו הידועה בשם “ביארא” [פרדס] והנמצאת בקרבת האחוזה של הטמפלרים הוירטמבורגים’. ⁴ שטח הפרדס היה 52,120 מ"מ ועלה 50,000 פיאסטר או 326 לי"ש. ⁵ נמצאו בו 1,407 עצי פרי למיניהם: תפוזים, לימונים, אתרוגים, רימונים, תפוחים, אפרסקים, גפנים, שקדים, תמרים, מישמש, אגסים, תאנים, בננות ועצי־סרק. מונטיפיורי תלה הרבה תקווה בפרדס, ומהכנסתו אפילו תכנן תמיכה בתלמידי־חכמים שבירושלים. אלא שהעניינים התפתחו שלא כמצופה. כבר בשנתו הראשונה היסב לו הפרדס הפסדים. הללו הלכו וגדלו במרוצת השנים. לא פעם נתעוררו ספקות ביחס לכדאיותו. ⁶ ב־17 במאי 1857, בעת ביקורו החמישי בארץ, הלך מונטיפיורי לראות את הפרדס ‘ושהה בו שעה, בבחנו את הדו"חות שהגיש לו מר [צ’ארלס] מינור [בנה של קלורינדה ס’ מינור, ⁷ חוכרי הפרדס] ובבקרו את מטע העצים החדש'. ⁸ ‘הפרדס נעבד אז בידי שתי⁹ משפחות יהודיות, קלאסן וליטמן, בהשגחת החוכר הקודם של האחוזה’. ‘על־פי בקשתו של מונטיפיורי ערכו ד"ר הוג’קין (Hodgkin) ומר גאלוביי (Mr. Galloway) תסקיר על הפרדס, והגיעו למסקנה כי בשנת 1856 היתה ההוצאה 28,700 פיאסטר מצרי, בעוד שההכנסה היתה רק 27,544 פיאסטר… והדבר הפתיע מאד את מונטיפיורי ביודעו כי הפרדסִים האחרים שבאותה סביבה רווחיים יותר… מאז ואילך עלתה ההוצאה בממוצע 40 לי"ש לשנה’. ¹⁰

בביקורו השישי בארץ, בשנת 1866, מצא מונטיפיורי את הפרדס חרב ועזוב, לפי שוכריו החדשים (ישראל שמחון ויעקב בן־שימול)¹¹ לא יכלו לעמוד בפני התקפותיהם של ערביי הסביבה. לפיכך בא בדברים עם הרב דוד בן־שמעון, הרב הראשי לעדת המוגרבים, כדי להושיב בפרדס ארבע או חמש משפחות מוגרביות, שיעלה בידן לטפח את הפרדס ולגדור פרצותיו. ¹² ואכן, בחודש אב תרכ"ח (1868) נשלחו בפקודת הרב הנ"ל מירושלים ליפו חמש משפחות. אלא ששמחון ובן־שימול, שנשארו על משמרתם גם אחרי מותו של מונטיפיורי, טיפלו בהן שלא כיאות, עד כדי כך שהן היו אנוסות לחזור לירושלים אחרי חודשים מספר. ¹³ מכאן ואילך היו העניינים יגעים ביותר, וההוצאות עלו משנה לשנה. ‘אם טוב בעיניכם לשלוח ששים ליראס בכל שנה, והפירות של הגן יהיו למחייתנו, הננו עבדים לעבוד באמת ובאמונה’, כותבים החוכרים הנ"ל לד"ר נ' אדלר ולמונטיפיורי. מאוחר יותר לא הסתפקו גם ב’תשעים ליראס לשנה', ומונטיפיורי הביע את הסתייגותו מהם בכך שלא השיב להם על רוב מכתביהם, ובאותן תשובות מועטות שכן השיב הביע את רוגזו עליהם. ¹⁴ באפס ברירה נאלץ לכסות מדי שנה את גרעונות הפרדס. ההצעות הרבות שהופנו אליו להחליף את החוכרים הללו בחוכרים מתאימים יותר, לא נתקבלו על דעתו, מפני שלא ראה ‘מתאימים יותר’. וכך נמשך המצב גם אחרי מותו. רק בשנת תרנ"ד, תשעים שנים אחרי פטירתו של מונטיפיורי, חכרה חברת כל־ישראל־חברים את הפרדס מ’קרן מזכרת משה' והעבירה אותו להנהלת בית־הספר החקלאי ‘מקווה־ישראל’. ¹⁵ אך למרבה הפלא, גם בידי מנהלי ‘מקווה־ישראל’ (תחילה לופו ואחר־כך קראוזה) לא עלה להפוך את הפרדס לריווחי, וההוצאות עלו תמיד על ההכנסות. לא מעט גרם לכך ההסכם שהיה בין כי"ח לבין הוועד הירושלמי של ‘קרן מזכרת משה’, על פיו יש להעסיק בפרדס רק פועלים יהודים. אך למעשה לבד מארבעה–חמישה תלמידי ‘מקווה־ישראל’, עבדו בפרדס גם ערבים. כשנתבעה כי"ח לקיים את ההסכם, ניסתה להצדיק את עמדתה בטענה כי פועלים ערבים מומחים יותר וזריזים יותר מפועלים יהודים, אך הוועד הירושלמי עמד בתוקף על סעיף זה של ההסכם, ומנהל ‘מקווה־ישראל’ מר לופו תמך בגישה זו. ¹⁶ בסופו של דבר הגיעו הכול לכלל מסקנה שאין עוד הצדקה ‘להחזיק בפרדס, וב־22 לדצמבר 1922 נמכרה החלקה הנחמדה לראשי ה"סוכנות אמריקנית אי"ת לעסקי קרקעות" ישראל טננבוים וישראל בלומנפלד במחיר של 5,665 ל"מ, והם העבירו את זכויותיהם לפי חוזה מן 10 לדצמבר 1923 לשותפים דוב בער שפק, לבובסקי וחיקל שיף, שחלקו את הנחלה ל־200 מגרשים בערך, אשר נמכרכו ליחידים במחיר 8־ג"מ לאמה… ונוסף לזה נגאלה כברת אדמה מחוץ לפרדס מידי הגרמנים, ועל כל השטח הזה נוסדה שכונה חדשה. הקונים רצו מקודם לקרוא את השכונה בשם “גנניה”, אבל דוד ילין עמד בשם הוועד הלונדוני על הדרישה, שיש למלאות את סעיף 14 לחוזה, שלפיו שטח האדמה המכור יהא עליו את שם מונטיפיורי לעולם ועד, ולכן נקראה השכונה…“שכונת מונטיפיורי”’.¹⁷

עם המכירה נמנעה טובה מיהודי יפו, ש’פרדס מונטיפיורי' שימש להם במשך שנים רבות מקום לפיקניק. הפרדסן יצחק רוקח מספר כי את ‘הפרדס היהודי הראשון… של סיר משה מונטיפיורי, אשר קנה אותו מערבי יפואי… הכרתי משחר ילדותי, כי הייתי מבקר בו יחד עם הורי וידידים מנוה־צדק, זו השכונה העברית הראשונה מחוץ לתחום יפו. הללו נהגו לצאת מפעם לפעם לפרדס ל"פיקניק" – “שטחה” בלשון הימים ההם. ב"שטחה" היו משתתפות כחמש־עשרה משפחות – איש ואשה טף וזקן. יצאו עם בקר בעגלתו של בעל־העגלה ר’ יוסף הורביץ המנגן, או “יוסלי שפילער”, מצוידים בכלי־בישול וצרכי־אוכל. הנשים בישלו מאכלי תאווה לרוב, ואותו בעל־עגלה, לאחר שפירק את הכבודה בפרדס, היה נעשה “כלי־זמר” ומנגן בקלארינט, בכינור ובתוף לסירוגין. בעזרת ארבעה בניו, כולם “כלי־זמר” אמונים בכל הכלים, היה מנעים את השהייה בפרדס עד שקיעת החמה, שאז היה מחזיר בעגלתו את המשתתפות לנוה־צדק, וזמן הנסיעה כמחצית השעה הלוך או שוב'. ¹⁸

מאז קניית הפרדס חלפו יותר ממאה ועשרים שנה. אף־על־פי שהרבה נכתב עליו (בחלקם דברים הסותרים אלה את אלה) – עדיין פרטים רבים על אודותיו לא היו ידועים. ביומני מונטיפיורי לא נזכר אף ברמז ממי נקנה הפרדס, ועל־סמך הכתוב שם: ‘ואחדים מעניי ישראל הועסקו מיד בעבודה על חלקת אדמה זו’ – קבעו חוקרי תולדות הפרדסנות בארץ־ישראל, שיש לראות ב’פרדס מונטיפיורי', שנקנה על ידו בשנת 1855 מערבי יפואי, את ראשיתה של הפרדסנות היהודית בארץ. גם כותבי תולדות העיר תל־אביב, בדברם בשכונת מונטיפיורי, אומרים כי אדמת הפרדס שעליה הוקמה השכונה, נקנתה על־ידי מונטיפיורי מערבי יפואי. ואילו מר שמואל רפאלי (רפאלוביץ) מספר כי המתיישבים האמריקאיים שהגיעו לארטס בשנת 1852 בראשות הגברת מינור, עזבו ב־1853 את ארטס וניסו ‘ליסד מושבה בעמק השרון אצל ואדי מוצר[ר]ה… ויקראו את המושבה “הר התקווה” – אך התקווה נהפכה לרועץ ואז בא סיר משה מונטיפיורי לעזרת האכרים האלה ויקנה מהם את הכרם הנודע בשם “כרם משה” [וצ"ל ‘פרדס מונטיפיורי’] וימסור את ההנהגה לידי המתיישבים האלה’. ¹⁹ והנה נזדמן לידי באקראי שטר־המכירה המקורי של הפרדס, שעדיין לא ראה אור, ובו פרטים מאלפים ביותר שלא נודעו עד כה, והשמים לאל את הדעה שהפרדסנות היהודית בארץ מתחילה ב’פרדס מונטיפיורי' שנקנה כביכול בשנת 1855 מידיו של ערבי יפואי. שטר־המכירה כתוב באותיות רש"י מפוארות על גליון נייר גדול – 23 × 38 ס"מ – והוא במצב כה תקין כאילו נכתב היום. משטר־מכירה זה אנו למדים, להפתעתנו הרבה, שהפרדס נקנה לא מערבי כי אם מר' יהודה הלוי מרגוזא, ²⁰ מחדש היישוב ביפו, ושנים משותפיו הרב חיים אברהם פינסו ויחיאל בכר הכהן. ומה שמפתיע יותר הוא שר' יהודה הלוי היה לא רק פרדסן־רבא, אלא שבמו ידיו נטע פרדס ענק בן 5,310 עצים, כמו שעוד נראה תעודה אחרת שבידי. תמוה על־כן של"א פראנקל, שנפגש עמו ביפו וכתב עליו ועל ‘פרדס מונטיפיורי’, אינו מוזכר אף במלה שלרב היה קשר כלשהו עם פרדסנות.

לקנייה זו של מונטיפיורי לא הייתה כל משמעות לגבי בניין הארץ, כי מה רבותא בכך שהוא קנה פרדס מיהודי והעבירו ליהודי? הרי בכך לא תרם ולא כלום להגדלת שטחי האדמה היהודיים, על אף הרשיון שהיה בידו לעשות כן. ואולי זוהי גם הסיבה שביומן לא נזכר ממי נקנה הפרדס, שעה שמוכר הקרקע הערבי בירושלים מתואר שם בפרטי פרטים; אלא שלא ברור היה אם השמטה זו נעשתה במכוון על־ידי מונטיפיורי – בשל הסיבה הנזכרת – או שמזכירו ד"ר אליעזר לווה שהוציא לאור את היומנים בשנת 1890, פשוט פסח על פרט זה. למזלנו שרד מכל היומנים שבכתב־ידו של מונטיפיורי, דווקא יומן זה ממסעו הרביעי, והוא נמצא במחלקת כתבי־היד שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שם, בתאריך 5 באוגוסט 1855 הוא מזכיר בין יתר עיסוקיו באותו יום בירושלים, את ‘ההצעה של 40,000 פיאסטר לחכם לוי מיפו תמורת אדמתו שם’. ובתאריך אחר, יפו 27 באוגוסט, נאמר: ‘אחרי מספר רב של שעות וימים שחלפו בירושלים, וההוצאות המרובות הכרוכות בהשלמת הקנייה של אדמת רבי לוי יהודה ביפו, אני מוצא ברגע האחרון לשהותי פה, כדי לסלק את דמי הקנייה ולהעביר את בעלות הקרקע על שמי, שאשה אחת אשר לה חוזה־חכירה על חלק מהאדמה, מסרבת עתה לפנותה. היא אמנם הביעה בפני ד"ר לווה ובנוכחות הרב לוי צער על כוונתי לקנות אדמה זו, אבל הבטיחה שמיד תפנה את החלקה, הבית וכו’ מאחר שקנתה לעצמה מקום מתאים יותר למטרתה… עתה חזרה בה והיא דורשת תוספת של 7,000 פיאסטר בשביל שיפור נחלתו החדשה לפני שתחתום על בעלותי על קרקע'. בסופו של דבר, אחרי השתדלות מרובה מצדו של ד"ר לווה הגיעו להסכם, ושטר־המכירה קויים. וזה לשונו:

אשר לרב יהודה הלוי מרגוזא מבעלי הפרדס הנ"ל, מכל מה שנכתב עליו עד כה, ²³ לא נזכר, כאמור, שהיה פרדסן. ב’הלבנון', ב' בתמוז תרכ"ז, עמ' 199–200 נדפס מכתב שכתב, שבו הוא מזים דברי ‘איש נוצרי אחד מאמשטרדם [אשר] הוציא דבה על הארץ, לאמר: כי אוכלת יושביה היא, ולא תחונן פני גריה, והבאים מאמריקה לשם, המה יתנו עידיהם על הדבר הזה כי…רבים מהם מתו, רבים מהם חזרו בעוד נפשם בכפם… בעבור הדבה הזאת מרפים ידי… חברת ישוב א"י…’. על דברים אלה משיב הרב יהודה הלוי לאמור: ‘… אנשי אמריקא… רק עשרים נפשות… מהם מתו… ולא יד הארץ היתה בם, רק הם בעצמם הסבו להם המות, כי ישבו כחדש ימים על חוף הים לחורב ביום וקרח בלילה. וגם זאת, כי הרופא שהביאו עמהם, מסיבת היותו חדש ואינו בקי באנפייה ואוירא דארעא, ולכן כל הרפואות שנתן להם… לא להועיל היו. אבל מעת שנתישבו במנוחתם לא מת אף אחד מהם, והם בריאים… ושמחים על כל הטובה שתשפיע להם הארץ בעבודתם… בעוד ימים יגיעו ליפו עוד 40 פאמילייאס. ומוציא הדבה… הוא הקונזול אמעריקני אשר בני האמריקענים האלה אינם נוחים ממנו. וד"ל [ודי לחכימא]… ועתה תחזקה ידי העוסקים במצות ישוב א"י…’.

בהמשך דבריו הוא מעודד התיישבות בארץ ומוכיח הבנה רבה בחקלאות, בכך שהוא מונה אחת לאחת את ההוצאות הדרושות לכל משפחה כדי תוכל להוציא לחמה בשפע מן הארץ. ואם מכאן עדיין אין להסיק שהוא עצמו היה חקלאי, הרי ממכתבו המכוון למונטיפיורי, מיום 28 ביולי 1853, הכתוב אנגלית משני צדי נייר בגודל פוליו, ²⁴ מתקבלים פרטים מעניינים ביותר ובלתי ידועים עד כה על פעלו מאז שנת 1833, וכן ידיעות מהימנות על המתיישבים האמריקאיים ביפו. וזה לשון המכתב:

וזה לשון המכתב במקורו:

BY THE GRACE OF GOD

I am going truly to say that I am the first of the Israelites Who came here in Jaffa (20 years ago) one of the tribe of Dan. I have heard in the newspapers that the American Company, God grant them a long life, wish to do good & benefit the Israelites who are in this holy land, desiring to obtain the necessary things of life by cultivating the land. I began alone to cultivate, by planting a garden as I am going to say to you, and if I could accomplish my Ideas, (by seeing by example me) I would cause the other Jews to do the same. But it is known to every one that the begining of every new thing is very difficult, and all the Mahomedans were astonished at seeing a Jew cultivate the ground. Therefore I have spent much money, and I have no more to go on with a good part of my land which I bought still remains uncultivated. To cultivate this ground (from which many Jews might live) it requires further expenses for which I have not [— — —]

I beg you who want to do well to the Jews, to aid me to advance this work and may God pay you. There are already here some Americans who want to do well to the Jews, that is Mrs Charles Albert Minor & Co. But this is not sufficient without your help. Therefore I ask your concurrence. I also make you know that for the drawing of the water are necessary three powerful mules because the machine which brings up the water, to water the garden is very big & very heavy and without artifice. Therefore there are many expenses for ropes and Barley for the mules and one man to be present there always. For all these are necessary every year, thirty pounds. I hear from the Americans who are here that in your country there is a machine which takes out the water by the wind or a pump drawn (driven) by one man. They also saw my garden and well, & told me it is very corresponding to my garden well, as this would discharge me from such great expence. I pray you to send me one of these machines, and it will be a great present for me, & I hope I may have it in a few (short) time. Whenever this machine will come, I can water four gardens from which can live (support) many Jewish men, and I expect your answer. Now I am going to say to you what this garden contains. half an hour distant from Jaffa its length is about 1664 steps, & its breadth 1553 steps, near the road is the yard about 54 steps in length & breadth, well fortified with a great stone wall. On the north there are two small rooms, at the corner is the well which waters the garden. The breadth is about 8 steps, near it two strong arches [?] 11 steps long and six broad on the top to build a house upon. Near it is the cistern. In the garden are the following trees: 150 citron trees, 1350 orange trees, 500 sweet lemon, 210 lemon trees, 500 apple, pear, apricot & quince trees, 1200 mulberry trees, 100 almond trees, 50 date trees, 50 olive, figs & grapes. 1200 pomegranate trees, altogether 5310. Also a great place of land remains without culture & whenever you send me the machine, I can do also four gardens for Israelites.

The American company are now setlled near Jaffa in the neighborhood of my garden. They have Jews from Jerusalem labouring with them who are industrious & pleased to learn agriculture, also others wish to learn but can not for want of more means. I often visit them & rejoice to see that they progress well. They were near Jerusalem last year and though they had great difficulty & oppositions they raised very good American produce & encourraged & helped our bretheren in Judea. But in Jaffa there is much good land & no oppositions. I feel a great regard for them & desire that my people in Jaffa should engage in this work if good American friends will help us. I will do all I can to promote the learning of agriculture among my congregation of 70 families.

All these are written by the Rabi who remains here, he is procurator of the

Jews who does prayers to God for you.

Raffael Judah Menahem Levi

Jaffa 28th July 1853.

הצעיר רפאל יאודה

בכמוה"ר מנחם

הלוי הי"ו

ס"ט

לזכותו של הרב יהודה הלוי מרגוזא יש לזקוף גם את ראשית ענף האתרוגים הכשרים בארץ־ישראל, שהפך למקור פרנסה למשפחות רבות. כשהתעוררה שאלת כשרותם של אתרוגי יפו, וחכמים משכו ידיהם מהם מחשש הרכבה, ‘העיד הספרדי מוהר"ר יהודה הלוי הי"ו כי הוא שנטע גרעיני קורפו בגן השר משה מונטיפיורי הי"ו, ומהם לקחו בעלי הגינות ונטעו בגניהם’. ³¹

פרט לפרדסו של הרב יהודה הלוי, נמצא אז ביפו עוד פרדס יהודי, של אילייאס מנשה, אשר גבל בפרדס שקנה מונטיפיורי – כפי שמסתבר משטר־המכירה הנ"ל – ושאילמלא גבל בו, לא היינו יודעים על מציאותו, כשם שייתכן שאיננו יודעים על מציאותם של פרדסים אחרים של יהודים ביפו באותה תקופה, כאותה אשה שמאנה לפנות את חלקה ב’פרדס מונטיפיורי'. והקביעה שהפרדסנות היהודית בארץ מתחילה עם ‘פרדס מונטיפיורי’, שנקנה כביכול ב־1855, טעונה לא תיקון בלבד, אלא גם חקירה מחודשת מעיקרה.