ראה למשל: י' בן־צבי, ארץ־ישראל ויישובה בימי השלטון העות’מאני, ירושלים תשל"ו, עמ' 402–405; ב"צ גת, היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנות הת"ר–התרמ"א, ירושלים תשכ"ג, עמ' 64–66; א"מ לונץ, משה וירושלים, ירושלים, ב (תרמ"ז), עמ' 107–115; ג' קרסל, פותחי התקוה, ירושלים תשל"ו, עמ' 39–64.  ↩︎

ראה בעיקר:Louis Loewe (ed.), Diaries of Sir Moses And Lady Judith Montefiore, II, Chicago 1890, pp. 12–15; P. Goodman, Moses Montefiore, Philadelphia 1925, pp 100–101.; לונץ, שם, עמ' 115–120; ז' רביד, משה מונטיפיורי ומסעותיו לארץ־ישראל, פרקים, בטאון האקדמיה העברית באמריקה, ג (תשכ"ג), עמ' 229; ועוד אחרים.  ↩︎

אופייניים לכתיבה זו דברי קרסל על מסע תר"ט: ‘אכן כפי שנראה בסמוך, הוגשו גם הפעם תזכירים למונטיפיורי, בהם ביקשו, אנשי ירושלים ושאר מקומות, עבודה ואף הציעו תכניות מסוימות בנידון זה. הם נואשו כנראה מן החקלאות (ההדגשה שלי – י"ב). “אב דגם” לכך הוא מרדכי סלומון, אשר בשנת 1839 הציע את החקלאות ובשנת 1845 את התעשייה. אף התזכירים שהוגשו עתה למונטיפיורי מדברים בעיקר בתעשייה’ (פותחי התקוה, עמ' 106–107). לעיני הכותבים עמדו בעיקר האיגרות שנתפרסמו על־ידי בן־צבי (מחקרים ומקורות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 164–178) או ש' בארון (מנחה לדוד, ירושלים תרצ"ה, עמ' קכ–קכח); ספר קלוזנר, ירושלים תרצ"ז, עמ' 302–312, ואלו יצגו רק תגובת חלק מן האשכנזים בירושלים לשינוי המדיני שחל לאחר תום השלטון המצרי. ראוי לציין שגם בתר"ט נמסרו למונטיפיורי בקשות לעזרה על־ידי סיוע בחכירת אדמות או בעיבוד חלקות על־ידי פלאחים, ואלו נמצאו תחת ידו של י' בן־צבי כפי שניכר ממציאות צילומיהן במכון בן־צבי.  ↩︎

לפי בארון, ספר קלוזנר. מקור האיגרת בכ"י מונטיפיורי, 576 (מיקרופילם 6192 בבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי).  ↩︎

תמיהה דומה העלתה גליה ירדני במאמרה: ג’ון גולר ותכניתו משנת 1874 ליישוב ארץ־ישראל, הציונות, א (תש"ל), עמ' 84, אולם לגבי פרשת הקשרים שבין בנו של ג’ורג גולר, ג’ון, לבין מונטיפיורי, בשנות ה־70 למאה הי"ט. כן מעלה אותה קרסל בספרו פותחי התקוה, עמ' 101. מסתבר כי אליעזר הלוי טישטש בכוונה את מקומו של ג’ורג' גולר במסע השלישי לארץ־ישראל בשנת תר"ט, כפי שניתן לראות בתיאור הסתמי של הביקור בארץ. זאת עשה ללא ספק בגלל ההד השלילי שהיה באמצע שנות ה־70 לשיתוף הפעולה עם בנו ג’ון בענייני התיישבות, לאחר שנתגלה האופי המיסיונרי הברור של תכניתו (ירדני, שם, עמ' 102–103).  ↩︎

ביסודה של התשובה האפשרית לשאלה זו עומדת, לדעתי, ביקורת התפיסות המקובלות בהיסטוריוגראפיה של יהודי ארץ־ישראל במאה הי"ט לגבי המעבר לפרודוקטיביזציה. ראה על כך במאמרי: “‘יישוב ישן’ ו’יישוב חדש' – הדימוי והמציאות ההיסטורית”, בחוברת זו.  ↩︎

תודתי נתונה לממונים על אוסף מונטיפיורי בלונדון על שהתירו לי לפרסם חומר מן התיקים הנ"ל וכן למכון לתצלומי כתבי־היד העבריים בבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי ולמכון בן־צבי בירושלים על העזרה הרבה שהוגשה לי בעת עבודתי. תודה מיוחדת למר י' טובי על עזרתו בשימוש בצילומי האיגרות.  ↩︎

י' מייזל, רשימת יהודי צפת וסביבותיה, ספר צפת, א (תשכ"ב), עמ' תסא (להלן – מייזל, רשימה). ברשימה זו הוגדר כ’בעל מו"מ' כלומר שהיו לו עסקים שונים ולא היה עני אלא לפחות אמיד.  ↩︎

על־פי תעודה באוסף התעודות של אסד רסתם, ביירות 1930–1934 (ערבית), כרך 4, עמ' 65–66 על בקשת וואקיל עדת האשכנזים בירושלים לרכוש קרקעות חקלאיות בימי השלטון המצרי. וראה גם: אב"נ פולאק, תולדות היחסים הקרקעיים במצרים, סוריה וארץ־ישראל בסוף ימי־הבינים ובזמן החדש, ירושלים 1940, עמ' 73.  ↩︎

ראה: י' ברטל, ‘תכניות ההתיישבות’ מימי מסעו השני של מונטיפיורי לארץ־ישראל, שלם, ב (תשל"ו), [בדפוס].  ↩︎

ראה להלן, במאמרה של שושנה הלוי, ‘פרדס מונטיפיורי’. תודתי נתונה לה על שהואילה למסור לי מידיעותיה.  ↩︎

לא ברור אם הם מצפת או מטבריה ואין שמותיהם מופיעים (על־כל־פנים בצורה בה חתמו כאן) בשום איגרת אחרת בכה"י 574–576 מתקצ"ט ומתר"ט ולא במיפקדי מונטיפיורי מצפת באותן שנים (מייזל, רשימה; כ"י מונטיפיורי 557). אפשר שאברהם משה הוא המתרגמן שהגיש בקשת עזרה למונטיפיורי (כ"י 576, מס' 33).  ↩︎

הוא ביקש ממונטיפיורי בתקצ"ט לסייע לו לחכור את טחנת הקמח במג’דל שבבקעת גינוסר (הכפר הנזכר גם בבקשה זו) שככל הנראה חכר אותה גם קודם לכן, לפי לשון האיגרת (כ"י 575, אגרת 79) על־מנת שלא יזדקק לחלוקה ולממוני הכולל. על־פי מיפקד מונטיפיורי בטבריה מתר"ט היה בן 38, יליד בראד שבגליציה ומקצועו הוגדר כ’רופא'. בפי יהודי טבריה כונה בשם ר' חיים דוקטור (וכך נזכר שמו ברשימות החברא־קדישא האשכנזית בטבריה משנות השמונים למאה הי"ט, צילומו בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים). נוסעים רבים פגשו בו בטבריה בין 1837 ל־1858, ביניהם פון פיקלר־מוסקאו שפגשו לאחר הרעש בתקצ"ז, המיסיונרים הסקוטים בונאר ומק־צ’יין ב־1839, אידה פייפר ב־1842, ויליאם לינץ' ב־1848, ג"א ספנסר ב־1849, גוסטב פלובר (הסופר הצרפתי הידוע) ב־1850 והארכיאולוג פליסיאן דה־סוסי ב־1851 (ראה כל החומר עליו בתיאוריהם, כפי שנתפרסמו ע"י מ' איש־שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, ירושלים תשכ"ו, עמ' 481, 520–522, 562–565, 583, 587, 589–591). תיאור מפורט על פגישה עמו השאיר גם ל"א פרנקל בספרו – Nach Jerusalem, Wien 1858 (נוסח עברי בתרגום מנדל שטרן נדפס בשם ‘ירושלימה’, וינה 1860). על־פי כל אלו היה חיים וייסמאן בעל רכוש ניכר בטבריה, השכיר דירות למגורים והחזיק במלון. הוא לא נמנה עם שכבת תלמידי־החכמים האשכנזים והיה נשוי (לפחות עד הרעש בתקצ"ז) לאשה ספרדיה מצפון אפריקה. נראה גם שהיו לו קשרים כלכליים עם יהודים מצפון אפריקה שעלו במספרים ניכרים לארץ בשנות השלושים למאה הי"ט והתיישבו בטבריה ובצפת (לפחות עם משפחת עבו, על־פי איגרת 79 הנ"ל). חומר נוסף עליו באיגרתו למונטיפיורי בכ"י 576, מס' 33, מס' 45 (בנו שמואל מבקש ממונטיפיורי שיסייע לו ללמוד בחוץ־לארץ מקצוע – דבר הדומה למה שהתרחש לגבי ר' ניסן, בנו של ר' ישראל ב"ק ור' מרדכי בן שלמה זלמן צורף!).  ↩︎

מבחינה זו איגרות יהודי ארץ־ישראל למונטיפיורי מתקצ"ט ומתר"ט הן מקור יחיד במינו להכרת שכבות אלו. על־כך ארחיב את הדיבור במקום אחר.  ↩︎

איגרת 68A בכ"י 574, ראה בנספח למאמר ‘תכניות ההתיישבות’ (לעיל, הערה 10).  ↩︎

ירדני, עמ' 240, 242, 244–245.  ↩︎

ראה מ' שרון, הבדואים בארץ־ישראל, ירושלים תשכ"ד (בהכפלה), עמ' 10–11, 95–96. על נסיונות עבדאללה פאשא לשכלל את עיבוד אדמות הבקעות מצפון לכינרת ועמק־החולה נרמז באיגרת ר' יוסף בן שמעון אשכנזי מתקצ"ט (יהודית, עמ' 242), והכפרים לענייננו הם: כפר בסביבת גשר בנות יעקב, ג’יב יוסוף, חאן־אל מיניה ומאלחה בעמק־החולה.  ↩︎

ראה ‘המגיד’, 24, ט"ו סיון תרמ"ג, עמ' 199; י' הרוזן, חזון ההתנחלות בגליל, ירושלים תשל"א, עמ' 236–241; ד' שוב, יסוד־המעלה, תרצ"א, עמ' 14; דוגמה בולטת אחרת היא משפחת כהן מפרס, שברשותה היו אדמות בכפרים פקיעין, חורפיש, תרשיחה וסמאווי, טחנות קמח וחאן בצפת: ד' תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד, עמ' 1807.  ↩︎

על פי שמואל ב, כג, א.  ↩︎

רמז לתואר ‘סר’.  ↩︎

התארים סניור (אדון) סירדאן, פנייה מקובלת באיגרות אל מונטיפיורי (ראה י' בן־צבי, ספר צפת, ב, ירושלים תשכ"ד, עמ' רעז–שכב).  ↩︎

כן יהי רצון אמן.  ↩︎

נשוק יד וקידה.  ↩︎

תיבנה ותיכונן. הכותב רומז לקבלת הפנים שערכו יהודי טבריה למונטיפיורי ולפמלייתו בבואם מצפת ביום 27 במאי 1839. יהודית, לונדון, חש"ד [תרל"ט], עמ' 166–167.  ↩︎

בין ה־25 ביוני וה־1 ביולי 1839 שהו מונטיפיורי ובני לוויתו בהסגר (קאראנטינה) מדרום לחיפה. לכאן באו אליהם יהודים ממקומות שונים וביניהם משה פינצי, הנציג הבריטי בעכו שהכין למען מונטיפיורי רשימות כפרים בהם ניתן לרכוש קרקעות לעיבוד (יהודית, עמ' 204, 244–247).  ↩︎

כאן רומז בעל האיגרת להדפסת החומר שמסר למונטיפיורי בעניין רכישת קרקעות ושיטות העיבוד בכפרי הגליל־העליון. הדברים נכללו ביומן הליידי מונטיפיורי: Notes From A Private Journal of A Visit To Egypt And Palestine, London 1844, pp 371–377. בנוסח עברי משובש הופיעו ביהודית, עמ' 224–238. על ההבדל בין הנוסח העברי המקורי (כ"י מונטיפיורי 574,66E) לבין הנוסח האנגלי ותרגומו העברי ראה י' ברטל, ‘תכניות ההתיישבות’ מימי מסעו השני של מונטיפיורי לארץ־ישראל, ספר שלם, ב (תשל"ו), [בדפוס]. באותו כ"י (574) איגרת נוספת של יוסף בן שמעון אשכנזי, שמספרה 66B, ובה רשימת אנשים מצפת ‘שמוכנים לקבל עליהם ענין החרישה’, רשימת כפרים ופירוט הציוד הדרוש לעיבוד הקרקעות בכפרים אלה. בדבריו ‘כתבתי בארוכה גבול צפת ת"ו לארבע רוחות’ מתכוון יוסף בן שמעון לרשימת הכפרים שנזכרה לעיל, אותה סידר לפי מקומם לגבי צפת: מערב, צפון, מזרח ודרום.  ↩︎

לאחר שיצא את הארץ דרך ביירות הגיע מונטיפיורי ב־13 ביולי 1839 לאלכסנדריה ונפגש עוד באותו יום עם מוחמד עלי. בראיון זה הציע לפניו את תכניתו לעיבוד כפרים שבבעלות הממשלה בארץ־ישראל על־ידי יהודים מערי הארץ. לצורך זה חפץ כנראה לקחת עמו את יוסף בן שמעון, שהיה, לפי תזכיריו, בקי בקרקעות בגליל ובתנאי העיבוד והשיווק של התוצרת החקלאית. וראה יהודית, עמ' 216; L. Loewe, Diaries Of Sir Moses And Lady Montefiore, I, London 1890, pp. 166–175, 199–203.  ↩︎

בעיר־הקודש טבריה תיבנה ותיכונן (בהיפוך סדר האותיות).  ↩︎

צירוף מלים מעברית אשכנזית ומלאדינו. סיבה – משמעותה אסון, פורענות (ראה י' היילפרין, פנקס ועד ד' ארצות, ירושלים תש"ה, מילון, עמ' 548) וכך ביידיש. דסיגרסירא – ככל הנראה דיסגראסייה, במשמעות פגע, פורענות. (תודתי נתונה למר אבנר לוי ממכון בן־צבי ולד"ר ראובן בונפיל מן האוניברסיטה העברית על עזרתם בפיענוח מלה זו בצורתה המשובשת). מן הצירוף הנ"ל לומדים אנו על לשונו של יהודי אשכנזי השוכן שנים רבות בחברה בה מדוברות בעת ובעונה אחת יידיש ולאדינו.  ↩︎

הכוונה למעבר חיל איברהים פאשא בדרך הראשית דמשק־טבריה שלצידה נמצאה החלקה הנזכרת. לפי הפרטים הנוגעים למצב החלקה (תבואה בשלה וקצורה) מסתבר ששריפת הגודש היתה בקיץ 1840 (שנה לאחר פגישתו עם מונטיפיורי, בעונת הקציר). לכל המאוחר יכול היה המאורע להתרחש בעת נסיגת חיל המצרים לאחר כיבוש ביירות, צידון ועכו אל סביבות דמשק (בין ה־9 באוקטובר ל־4 בנובמבר 1840). לאחר תאריך זה לא עבר שום חיל מצרי באזור טבריה, כיוון שנסיגת המצרים התנהלה בנתיבי עבר־הירדן בלבד. אך זו היתה כבר עונת הזריעה של השנה החדשה.  ↩︎

שיטת העיבוד שהיתה נהוגה בארץ־ישראל ועולה מן המקורות השונים: בעל אמצעים עירוני מעמיד ציוד ובהמות עבודה לרשות הפלחים ונותן להם חלק ביבול (ראה למשל בפרטי ההצעות מתקצ"ט, יהודית, עמ' 238–270). כאן כוונת הדברים שאין ביכולת הכותב לממן רכישת בקר לחריש אף שהוא בעל הקרקע (בעל המולכ) על שיטות העיבוד. ראה סיכום קצר אצל ש' אביצור, חיי יום־יום בארץ־ישראל במאה הי"ט, תל־אביב תשל"ג, עמ' 185–188.  ↩︎

כמו שהוא מלווה לכולם. זו היתה דמותו של משה מונטיפיורי בעיני יהודי ארץ־ישראל עוד בימי ביקורו השני בשנת תקצ"ט, כפי שניתן לראות ממכתבי הבקשה הרבים להלוואות או לגמילות־חסד.  ↩︎

הצעות למכירת קרקעות או נכסים למונטיפיורי היו ידועות גם־כן מימי ביקורו בשנת תקצ"ט. ראה למשל ההצעה למכור לו חנויות ובתים בשכונת באב־חוטא בירושלים (ברטל, ‘תכניות ההתיישבות’). שכיחה הרבה יותר היתה מכירת מקום בבית־כנסת או בבית־מדרש של קהילה או כולל.  ↩︎

בוסתן זה נזכר גם בספרו של הרב חיים אליעזר וואקס, נפש החיה, פיוטרקוב תרל"ז, עמ' 24, באיגרת ר' מאיר אוירבאך לרח"א וואקס. שם מסופרת פרשת מעבר הבוסתן לידי הגוי באופן אחר: זה היה גן אתרוגים של האשכנזים בימי ר' ישראל משקלוב ולאחר הרעש בטבריה בתרצ"ז וחורבן יישוב האשכנזים ‘החזיק בגן הנזכר ישמעאל עז פנים ואחר כך כשנתיישבו תבעו אחינו הגן הנזכר, והישמעאל לא רצה להחזיר אך ורק בעד הון רב’. לא ברור אם ר' יוסף בן שמעון היה בעליה היהודי הראשון של החלקה אך נראה שהמסורת שהביא ר' מאיר אוירבאך מוסבת על השתלטות הגוי על החלקה שעליה מספר גם בעל האיגרת למונטיפיורי. מ"ד שוּבּ בספרו זכרונות לבית דוד, ירושלים תרצ"ז, עמ' מו, מוסר שחלקה בשם זה היתה מצפון לטבריה ובה מעיין. בדרך־כלל מוכר ‘בוסתאן אל־יהודי’ יחד עם חלקות האתרוגים של יהודי טבריה בכפר־חיטין. בשנת תרמ"ב נרכשו על־שם מונטיפיורי בכפר־חיטין שלוש גינות אתרוגים (על־פי י' בריל, יסוד־המעלה, מגנצה תרמ"ג, עמ' 191) ואילו ר' ח"א וואקס רכש בכפר חיטין, סמוך לקבר יתרו (נבי־שועיב) שלוש גינות אחרות עוד בשנת תרל"ו, ונטע בהן שש מאות אתרוגים. וראה גם ל' אוליפנט, חיפה, ירושלים תשל"ו, עמ' 100.  ↩︎

שטר המכירה לא נכלל באוסף האיגרות.  ↩︎

ראה הערה 29 לעיל. המלה משובשת בצורה שונה ממה שלעיל.  ↩︎

לא.  ↩︎

ומלאכה. שגיאות דומות מצויות לרוב באיגרותיו למונטיפיורי משנת תקצ"ט (כ"י מונטיפיורי 574 66B 66E).  ↩︎

ודי למבין כה דבר.  ↩︎

טאבע’ה (הפּטאפגון) בצפון־מערב הכינרת, באזור ‘שבעת המעיינות’. הבקעה המכונה בשם זה נזכרת בהצעות אחדות שהוגשו למונטיפיורי עוד בתקצ"ט. במאה הי"ט ישבו בה בדואים מן השבט א־סמכייה שהיו פזורים גם על־פני בקעת גינוסר (אלע’ווייר). שבט זה עסק בדיג בחוף הצפוני־מערבי של הכינרת, ומכאן ככל הנראה פירוט זכויות הדיג הקשורות בבקעות שבחוף. שני המעיינות הבולטים בטאבע’ה הם עין טאבע’ה (עלי א־ט’האר) ותנור איוּבּ. לפי E. Robinson, Biblical Researches in Palestine, II, Boston 1841, p296 נבנו הטחנות שלידם על־ידי ט’אהר אל עומר, והן נמצאו בשנות ה־40 של המאה הי"ט בבעלות המדינה והופעלו על־ידי חוכרים מצפת. ללא ספק היתה בבעלות המרכזית על הטחנות ובשיטות ההפעלה על־ידי חוכרים עירוניים המשכיות מן התקופה הממלוכית, דרך ימי ט’אהר אל עומר, עבדאללה פאשא וימי השלטון המצרי בשנות ה־30.  ↩︎

נחל היורד מרמת הגולן אל החוף המזרחי של הכינרת ונשפך צפונית לאל־כורסי.  ↩︎

בקעת גינוסר (האות ע' מסומנת בכת"י ג').  ↩︎

כפר מִג’דל (לפי רובינסון־סמית [לעיל, הע' 40], נספח 2, עמ' 131, el-Mejdel). הבקעה בסביבתו נקראה בשם ארד־מג’דל או אל־ע’אויר (רובינסון, II, עמ' 282).  ↩︎

הנחלים הנשפכים לבקעת א־בּטיחה בצפון־מזרח הכינרת. הבולט שבהם הוא נהר א־זכי.  ↩︎

אגם החולה.  ↩︎

מעיין בעמק־החולה ליד כפר מלאחה הסמוך לדרך ראש־פינה–מטולה. מימיו זרמו לאגם החולה והפעילו בדרכם טחנה שהוחזקה בשנות ה־30 של המאה הי"ט בידי מושל צפת (רובינסון־סמית, נספח 2, עמ' 135).  ↩︎

ואדי הינדאג' – נחל דישון. נשפך בשעתו לאגם החולה מדרום ליסוד־המעלה, גדול נחלי האיתן היורדים לעמק־החולה ממערב.  ↩︎

כנראה ואדי עבאדאן (נחל כורזים), שהוא אמנם הגבול המזרחי ביותר לאדמות הנימנות בהמשך. אלו נימנות כסדר ממערב למזרח.  ↩︎

ארד אל־ע’אויר על־ידי מגדל בקעת גינוסר. אדמות אלו ביקשו כבר יהודי צפת בשנת תקצ"ט (כ"י מונטיפיורי 574, איגרת 68B; יהודית, עמ' 240).  ↩︎

הכוונה לנסיונות לנטוע קפה שנעשו בבקעת גינוסר סמוך למגדל במחצית הראשונה של המאה הי"ט ולגידול אינדיגו (א־ניל, אנילין) להפקת צבע שהיה נפוץ בבקעות הסמוכות לכינרת ובעמק־הירדן. את איסוף ושיווק הגידול הזה, שהיה בדרך־כלל מונופול ממשלתי וטוּפח בגליל על־ידי שליטים מקומיים כט’האר אל עומר או בימי השלטון המצרי בשנות ה־30 למאה הי"ט, חכרו עירונים עשירים. משפחת עבו מצפת חכרה ענף זה בתקופה הנידונה בתעודה. על גידול קפה במגדל מספר הנוסע J. Madox עוד לפני השלטון המצרי (הוא עבר בבקעת גינוסר ב־8 במארס 1825!): Excursions in the Holy Land, II, London 1834, p204. ליידי יהודית מונטיפיורי ראתה בבקעת גינוסר עצי קפה בעברה שם ב־27 במאי 1839 (יהודית, עמ' 116). וראה גם: י' הופמן, פעלו של מוחמד עלי בסוריה, ירושלים תשכ"ג (עבודת דוקטור, בהכפלה), עמ' 224; ש' אביצור (לעיל, עמ' 148, הערה 13), עמ' 197–198; ד' תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, א, תל־אביב תש"ז, עמ' 310.  ↩︎

סמוך לנחל א־ראבאדיה (נחל צלמון) שמדרום לו ח’ירבת ראבאדיה. (מקום זה מופיע בבקשת אשכנזים מצפת לחכור באמצעות מונטיפיורי מן השר איברהים פאשא את טאבע’ה וסביבותיה יחד עם הזכיון לדיג במחצית הצפונית של ים כינרת!) (כ"י מונטיפיורי 574, איגרת 68A).  ↩︎

שם חאן מדרום־מערב לטאבע’ה, מדרום לו ארמון מן התקופה האומיית בשם חירבת מניה (כיום חורבת מנים וחנות מנים). מקום זה נזכר בקשר לנסיונות עיבוד בפיקוח עבדאללה פאשא לפני הכיבוש המצרי (יהודית, עמ' 243).  ↩︎

האדמות הסמוכות לטאבע’ה (כיום עין־שבע וסביבותיה).  ↩︎

אדמת אם־הניל (אינדיגו). נחל בשם זה מופיע במפת .P.E.F, גל' VI והוא נשפך לכינרת סמוך לעין־שבע. שמו בא לו ככל הנראה מגידולי האינדיגו בסביבתו.  ↩︎

זיהוי אדמות אלו איננו ברור, אך לפי סדר הרשימה הן לחוף הכינרת בין טאבע’ה לכפר־נחום.  ↩︎

אדמת תל־חום, מקום בית־הכנסת העתיק המוחזק משלהי המאה הי"ט על־ידי הכנסיה הפראנציסקנית (השם תנחום מופיע גם בבקשת האשכנזים מצפת בתקצ"ט, ראה לעיל, הערה 51).  ↩︎

כלומר מידת הקרקעות שישים פאדאן של מחוז צפת (פאדאן היא יחידת עיבוד של פלח אחד בצמד שוורים או בשלושה למשך שנה).  ↩︎

החתומים מטה.  ↩︎

כאן מביעים הכותבים אמונה ביכולתו של מונטיפיורי לקנות קרקעות ממשלתיות, כשם שגם בתקצ"ט האמינו בכך, למרות שהדבר היה בלתי־אפשרי לגבי אדמות חקלאיות שאינן מולכ.  ↩︎

הנה כה דברי.  ↩︎

פה עיר הקודש.  ↩︎