שרה בן־ראובן משתמשת ביומנים ובמכתבים של גולדברג, שראו אור בעשור האחרון, כדי לבחון את יחסי המשוררת עם אביה ועם 12 הגברים שבחייה.

כעץ באפלת היער: על אהבותיה של לאה גולדברג שרה בן־ראובן. הוצאת שוקן, 184 עמ', 88 שקלים

נכון עשתה שרה בן־ראובן שפתחה את ספרה על אהבותיה של לאה גולדברג בפרק על יחסיה עם אביה. ולא רק בגלל הפירוש הפרוידיאני הרגיל: הבת המתחרה באמהּ והאב שיוצר את הדפוס הגברי הראשוני שיקבע את בחירות בתו בעתיד, אם לדמיון ואם להיפוך. אצל לאה גולדברג, ההשוואה המתבקשת מורכבת הרבה יותר. אובדן צלילותו של האב בעקבות ההתעללות שעבר במלחמת העולם הראשונה היה החוויה המכוננת בחייה של בת השמונה. הילדה החכמה, האינטלקטואלית, הזדהתה מלכתחילה עם אביה יותר מאשר עם אמה. אבל התערערותו חידדה את מודעותה למחלת הנפש המשפחתית ־ גם אחיו של אביה מת בבית מחסה לחולי נפש ־ ועוררה בה חשש לשפיותה־שלה ולאפשרות של יצירת קשר עם גבר; אִם תהיה לאֵם, אולי תעביר את המחלה ותגרום לקרובים לה סבל כפי שגרם אביה. מהצד האחר, בהיעדרו של האב כדמות סמכותית התגעגעה למורה דרך רוחני, וכמה מאהבותיה, האפלטוניות בדרך כלל, היו גברים מבוגרים ממנה בשנים. אהבות אחרות, לצעירים ממנה, שיקפו את געגועיה לבן שלא היה לה.

לא אמפתיה אלא בוז גילתה גולדברג כלפי אביה, שהיה כלכלן נודע ומחלתו המיטה חורבן כלכלי על המשפחה. היא האשימה אותו שניצל את המחלה במקום להתאמץ לעבוד, וכשעלתה לארץ ב־1935, דאגה רק לעליית אמה ודודתה. ב־1941, אחרי שהנאצים פלשו לליטא וקשר המכתבים עם האב נותק, החלה גולדברג לכתוב ספר ששמו “בצל האב”, מעין כתב הצדקה אפולוגטי של צעירה בת דמותה המתביישת באביה המטורף. אבל ב־1946, כשהושלם הספר והיה ברור כי האב נספה, חשה כנראה כי את חובה אליו פרעה בעצם הכתיבה, מחקה את המלה “האב” מהכותרת והחליפה אותה ל"והוא האור". כאשר הוקם יד ושם, לא טרחו היא ואמה למלא דפי זיכרון לאב ולאחותו שנספו. המסקנה של גולדברג היתה שכדי לשמור על עצמה עליה להתרחק מ"צער העולם". כמו לאביה, התנכרה למכרים, ידידים ואהובים שהיו מאושפזים בבית חולים, ולפעמים גם לא טרחה לבוא להלווייתם.

זה חלק מפרשנותה מאירת העיניים של בן־ראובן וזה חוט השדרה של ספרה. היא משתמשת ביצירותיה של גולדברג, ובעיקר ביומניה ובמכתביה שראו אור בעשור האחרון, כדי לבחון את יחסיה עם אביה ועם 12 הגברים שבחייה. כמה מהם היו ידועים למעריציה של גולדברג, אחרים נחשפו על ידי בן־ראובן. למשל המורה משה פרנק, שאותו אהבה שש שנים (“אני אוהבת אותך, אני נשרפת על מדורתך… אני כאונייה נטרפת ואתה אינך שומע את קולי – קול טובע”). פרנק עלה לארץ ב־1931 ונעלם מן הרדאר. עורכי יומניה ומכתביה של גולדברג, שביארו והוסיפו פרטים על כל אדם בחייה, לא ידעו עליו דבר. בן־ראובן הצליחה לגלות שהוא למד באוניברסיטה העברית, היה מורה בתיכון בתל אביב, והסיבה שאיש לא איתר אותו היתה משום שעם קום המדינה החליף את שם משפחתו ל"דרורי".

במקרה של ז’אק אדו, שאותו אהבה גולדברג בראשית שנות ה־50 ובעקבות אכזבתה ממנו כתבה את מחזור השירים “אהבתה של תרזה די־מון”, איתרה בן־ראובן תלמידים שלו בתיכון “אליאנס” בחיפה. אחת מהן, סימה לוי בת ה־17, שהיתה מאוהבת במורה השרמנטי לצרפתית והביאה לגולדברג חבילה ממנו, נדהמה מכך שלא הזמינה אותה להיכנס ואף לא הציעה לה כוס מים. רק כמה חודשים קודם לכן כתבה גולדברג את חששה־נבואתה שאהובה יעדיף צעירות ממנה: “ובמבטן הער של נערות/ בנות שבע־עשרה איני רוצה לראות / שחוק ניצחון ובוז ועקיצה”.

עבודת בילוש    🔗

בן־ראובן קובעת כי משוררת האהבה לא זכתה בחייה לאהבת אמת. קשה לי להסכים עם קביעה זו כפשוטה. נכון, היא לא זכתה להיות אוהבת ונאהבת בעת ובעונה אחת, אבל מי יכול לאמוד את טיבה ועוצמתה של אהבה? אולי היה לה צורך ללכת על הקצה, לעבור את הגבול, ולהפיק דבש מן הדווי, להוציא שירה גם ממערכות היחסים הכואבות והמאמללות ביותר, ואולי בעיקר מהן?

כל ביוגרף טוב הוא גם קצת בלש, והתחקיר שעשתה בן־ראובן מרתק. בין ניירותיה של גולדברג בארכיון גנזים מצאה למשל מכתב שלא נשלח ליוסף אופין מקיבוץ אפיקים. אופין מת לפני שנים, ובארכיון הקיבוץ, וגם שני בניו, לא ידעו דבר על קשריו עם גולדברג. בעידודה של בן־ראובן מצא אחד הבנים קופסת נעליים שלא נפתחה מעולם. בתוכה היה צרור של 42 מכתבים אינטימיים שכתבה לו גולדברג במשך 33 שנה. כך נחשפה פרשת אהבה עם הגבר גבה הקומה ויפה התואר, שבעת היכרותו איתה חי עם אשה אחרת, עבריה שושני, והוסיף לקים את שתי המערכות במקביל.

גולדברג הרבתה לבקר בקיבוצו (שורותיה “ישוב טלה אל חיק האם/ ישכב בדיר ויירדם” נחשבות לביקורת על הלינה המשותפת) וגם נפגשה עם אופין בהגיעו לתל אביב. את מהות יחסיה איתו הסתירה בשירים רמוזים, אחד מרבים המנציחים אותה כאחת המשוררות הארוטיות ביותר בשירה העברית: “כי ידעתי אהוב בנפשי/ ובבשרי ובכל רמ”ח אברי,/ וכי אהבתי בשר כאהוב נפש./ וכי נשכתי את מזוזת דלתי הסגורה,/ כנשוך כתף עירומה של גבר" (“אביב אחד”).

אלא שכאשר עזבה אותו עבריה למען גבר אחר לא הפך אופין את גולדברג ליחידה בחייו. הוא התאהב בשרה לוין, גננת צעירה ויפה שבאה לקיבוץ, וכשניסה לאותת לגולדברג וכתב לה “יש לי מישהי”, הבינה בטעות שהכוונה אליה והתמלאה עידוד. היא כתבה לו מכתב הסכמה נלהב, והוא השמידו מחשש שיגיע לידי שרה, ובמשך שישה חודשים לא כתב לגולדברג דבר. כשהבינה את טעותה היתה שבורה. כך קרה לה כעבור שנים גם עם אהבתה האחרונה, פאולו ויואנטה, מרצה איטלקי צעיר שהכירה באוניברסיטה העברית; בעקבותיו נסעה לאיטליה כי חשבה בטעות שהוא מזמין אותה אליו, אך שם מצאה אותו עם סטודנטית אמריקאית צעירה. מחזור שיריה “נעילה” מתאר את צלקות חרפתה ואת קינתה על “איך משתנה האור שבשמים/ ואיך נופלות/ כציפורים מתות/ אהבותי”. בכל פעם הרגישה מושפלת ומטופשת, אבל מיהרה למצוא מושא אהבה חדש.

נדבך לביוגרפיה    🔗

בכל כתיבה ביוגרפית על יוצר נשאלת השאלה למי היא מיועדת: לחוקריו או לקוראיו. אלה הם שני ז’אנרים נבדלים, המיועדים לקהלים שונים. בשתי הסוגות, הכותבים מחויבים בדייקנות ובנאמנות, אבל רק לעתים נדירות קורה שספר אקדמי, שמיועד לחוקרים, מעניין גם את הקוראים. כמעט כל הביוגרפיות של יוצרים מרכזיים בתרבות העברית נכתבו בידי אנשי אקדמיה, וכמעט תמיד הספר מיועד לחוקרים. אין זה מקרה שאת הביוגרפיה המרתקת על יונה וולך כתב עיתונאי, יגאל סרנה, ולא איש אקדמיה.

בשנים האחרונות, לציון 100 שנה להולדתה ו–40 שנה למותה, ראו אור מחדש רבות מיצירות גולדברג בשירה ובפרוזה. יומניה ומכתביה פורסמו לראשונה. פרופ' עמיה ליבליך פירסמה מחדש את “אל לאה” ־ מסע אישי שלה אל גולדברג. נעשה סרט תיעודי (“לאה גולדברג בחמישה בתים”, של יאיר קדר) ויצאו לאור מבחר שיריה בצירוף למונוגרפיה נרחבת ויפה של גדעון טיקוצקי (“לאה גולדברג ־ האור בשולי הענן”). בשנה שעברה ראתה אור גם ביוגרפיה מאת פרופ' חמוטל בר יוסף. אלא שהמסגרת וההוצאה ־ סדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי במרכז זלמן שז"ר ־ מתאימות יותר לחוקרים מאשר לקוראים.

שיריה של גולדברג זורמים בתוך מחזור הדם של התרבות הישראלית, וגם צעירים שנולדו שנים רבות אחרי מותה חשים שהיא מדברת אליהם. פרשת חייה, המרתקת כל כך, שיש בה קשר כה הדוק בין החיים ליצירה, עדיין ממתינה למי שיאסוף את החומרים הקיימים ויארוג מהם ביוגרפיה הנקראת כרומן. נדמה כי עכשיו, כאשר יש מסה קריטית מספקת של חומרים, השעה בשלה לכך. “כעץ באפלת היער” הוא נדבך משמעותי בדרך לביוגרפיה מרתקת של לאה גולדברג שתהיה מיועדת לאוהביה.