ב"סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי" כותב הסופר על משפחתו ועל חיי הנישואים של הוריו, שבבסיסם פצע פעור: לאביו היתה במשך שנים מאהבת.

סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי נתן שחם. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, 211 עמודים, 69 שקלים

בת 84, בעיצומו של העשור היצירתי המשמעותי בחייה, נשאלה הפסלת הצרפתייה לואיז בורז’ואה אם לא היתה יכולה ליצור את עבודותיה העכשוויות מוקדם יותר. בורז’ואה, שגדלה תחת מגפו של אב רודן ונואף ואמנותה חושפת את עיוותי המשפחה ודיכוי האשה, השיבה בשלילה: בגיל צעיר יותר, אמרה, “עדיין לא הייתי מספיק מתוחכמת לכך”. כשהלכה לעולמה ב–2010, בת 99, היו בסטודיו שלה עוד כמה פסלים לא גמורים שעבדה עליהם עד יומה האחרון.

אינני יודעת אם נתן שחם היה מתוחכם או משוחרר די הצורך כשהיה בן 60 או 80 כדי לכתוב את ספרו החדש, שבו הוא חושף את הסודות והשקרים במשפחה הגרעינית שממנה יצא; עובדה היא שאמו מתה ב–1978, כשהיה בן 53, ואף על פי שכבר אז חשב להציב לה יד, כתב את הספר רק כשהוא בן 90. אפשר שכמו בורז’ואה, גם שחם חשב: יש דברים שצריכים לשקוע, רסיסי מידע שצריכים להיאסף, ורק אז, במרחק השנים, אפשר להעריך ולאמוד אותם כהווייתם. “סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי” הוא ספר מלא הומור, חיים וקסם, שילוב בין חן נעורים תוסס של הזיכרונות המתוארים ובין ניתוחים מפוכחים של מערכות יחסים ברומן המשפחה הפרוידיאני: אב, אם, שני ילדים (ומאהבת). ההוצאה מצאה לנכון לציין את גילו של שחם, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 2012, על כריכת הספר, אך אין שום תחושה שאדם זקן הוא הכותב, אין בו עייפות או תחושת סיכום.

אותה אמא בעלת סיפור הכיסוי הכפול היא ורדה שטיינמן, גננת מסורה ואם אוהבת, שהמוטו האירוני אולי שבחר לה בנה הוא מ"קוצו של יוד" של יל"ג: “אשה עברייה מי יידע חייך?/ בחושך באת ובחושך תלכי”. שחם חווה את אמו כאשה יפה מאוד אך שתוקה, דאגנית, רכה ורגשנית, כמעט מנותקת מהאירועים סביבה, שנאלצה לוותר על קריירה של זמרת אופרה כשנישאה. לילדיה ונכדיה סיפרה על ילדותה המרופדת, בבית אחוזה הומה “משרתים ומשרתות שאחת מהן לא הועסקה אלא בגיהוץ צווארוני התחרה של בנות הבית”. את נדיבותה הם זוקפים לעושר ולאושר שממנו באה, בניגוד לאביהם, שסבל קיפוח ועוני ובבגרותו היה קודר, סגפן וקפוץ־יד.

רק אחרי מותה מגלים נתן ואחיו דוד שחם, שהיה מבוגר ממנו בשנתיים, את האמת. הסוד האחר הוא מהות יחסיה עם בעלה, ופרשת האהבים רבת השנים שניהל אליעזר שטיינמן עם הפילגש שירש מחיים נחמן ביאליק, שהיה נערץ עליו, ואולי אפילו חלק אותה איתו בשנתיים האחרונות לחיי ביאליק. אבל נדמה שבבית של סודות ושקרים, כולם משקרים לכולם, והבנים מסתירים מאמם סוד גדול פי כמה: האם, ששלמות המשפחה היתה בעיניה ערך עליון, לא ידעה עד יומה האחרון שבנה הבכור דוד התגרש מאשתו ואם שתי בנותיהם, ושקשר את חייו עם אשה אחרת, צעירה ממנו ב–20 שנה, שילדה לו בן ובת.

ורדה שטיינמן, שהיתה סבתא מסורה לבלי גבול — היא פרשה מעבודתה בטרם עת כדי לטפל בנכדתה והפסידה בשל כך את זכויות הפנסיה — הלכה לעולמה בלי שתפגוש את שני נכדיה הצעירים אפילו פעם אחת.

ספוילרים אין בביקורת הזאת, מפני ששחם עצמו כתב את ספרו במעגלים, בחזרות על פרטים מסוימים, כל פעם בצורה קצת אחרת, כך שהקורא מנחש תוך כדי קריאה איפה מונחים האקדחים הטעונים ומתי הם עלולים לירות. חלק מהחזרות מיותרות, ועריכה מהודקת יותר היתה עושה עמו חסד.

מחלה שעוברת    🔗

ספרו של שחם נע בין ביוגרפיה רוחנית של ורדה ואליעזר שטיינמן לבין אוטוביוגרפיה וממואר — שבניגוד לאוטוביוגרפיה, עוסק רק בפרשה מתוך החיים, בקטעי זיכרונות או בנושא אחד העובר בהם כחוט השני: למשל, ויליאם סטיירון המספר ב"חשיכה נראית" על הדיכאון הקליני שלו, או ג’ון ביילי שכתב ב"אייריס" על ההתמודדות הזוגית עם מחלת האלצהיימר של אייריס מרדוק, אשתו.

כל הסוגות הספרותיות הללו אמורות לדייק בעובדות ובשמות, וכך עשה גם שחם, אם כי הוא רק מרמז מיהו אותו סופר “שהיה מאוהב באמי וכתב בלב מורתח על אהבתו אותה ועל שנאתו את אבי”, או מי היתה הפילגש המשותפת, מורה לאנגלית “שתלמידיה תיארו אותה כתמהונית שלבושה מעיד על נטייתה אל המוזר, הצעקני והיוצא דופן”. מי שיקרא בספריהם של פרופ' זיוה שמיר או חיים באר או פשוט יחפש בגוגל, יעלה את שמה של חיה פיקהולץ.

העובדה שרוב האנשים שעליהם כותב שחם כבר אינם בין החיים, מקילה עליו לכתוב את כל האמת, גם כשהיא כואבת. אחרי מותו של אביהם ב–1970, אותה אשה באה אל אחיו והביאה לו מכתבים ששטיינמן קיבל מאישים שונים, החל ב–1932: הבנים הגיעו למסקנה כי רצתה להעיד ש"הרומן שלה עם אבא לא היה אפיזודה קצרה בחייו, וכי היא לא היתה פילגש שנפטרים ממנה אחרי שהיא חדלה להיות חידוש מרענן, אלא היתה אשתו האחרת". הם מבינים כי “התבערה ההיא ניצתה בימים שאני הייתי בן שבע ואמא בשיא תפארתה, כלומר, שהיו לאבא שני בתים כבר בשנה ההיא ואילו לאמא נודע הדבר רק אחרי שנים רבות”.

השמועה הגיעה לאוזני האם כי “עיר קטנה ורכלנים בה לא מעט”. היא השתדלה להתעלם, כאילו האהבה מחוץ לנישואים “היא מאותן מחלות שעוברות מאליהן אם אין מנסים עליהן תרופות אליל”. בגבור עליה הצער היתה לפעמים מתלוננת על כאב ראש, שוכבת במיטה ומניחה מטלית לחה על מצחה, כביכול להורדת החום. הפגיעה הועצמה כאשר שטיינמן, באכזריות ממש, פירסם בכתב העת “מאזניים” מערכון, המתאר אשה נבגדת שמתחלה כדי לעורר עליה את רחמי בעלה. בנה מבין שלא עצם הבגידה הוא שזיעזע אותה, “שכן לקלות הדעת של גברים התייחסה בסלחנות, אלא עצם השימוש באמצעי ספרותי כדי לתבוע ממנה שתחדל לעורר עליה רחמים הוא שהעליב אותה עד עומק נשמתה”. לימים כתב שטיינמן ספר, “תכריכים ירוקים”, שיצא לאור רק אחרי מותו, ובו תיאר בלשון תנ"כית את אהבתו האסורה.

אף על פי שהאם היא הגיבורה המרכזית, האהובה, מרתקים מאוד הם הפרקים העוסקים באב. יש הרבה טרגיות בדמותו של היתום שהוגלה מן הבית כשהיה בן שלוש כדי שלא לפגוע בנישואיה השניים של אמו האלמנה, שהשאירה אצלה בת ותינוק. “הוא לא סלח לה על ששלחה אותו לגורלו ומעולם לא שמעתי ממנו את סיפור חייו, כך שאינני יודע את שם אמו ואף לא את שם אחיו הצעיר שאיבד את עצמו לדעת”, מפרט שחם טרגדיה על גבי טרגדיה, ומפרש כי סובלנותה של ורדה כלפי בעלה הבוגדני נובעת גם מתוך הבנה שעם קיפוח אימהי כזה, עליה להכניסו תחת כנפיה ולהיות לו “אם ואחות”.

גם הפרק על מות האב הוא מלאכת מחשבת: אחרי 38 שנה של כתיבת טור ב"דבר", “עורך העיתון החליט כנראה כי הגיעה השעה לשים קץ לשיחה השבועית של שטיינמן עם חוג הקוראים שלו, שמספרו קטן והלך משנה לשנה. הוא אף לא הטריח את עצמו להכין את אבא להחלטה הזאת, הוא פשוט לא הדפיס באותו יום את המאמר השבועי”. שטיינמן רתח. הוא שלח את אשתו לאסוף את חפציו מן המערכת וגזר גט כריתות על העיתון שהיה לו כבית. בשעות הצהריים של אותו יום הגיע שחם לביקור, וכדרכה של משפחה שבה לא מדברים על הדברים החשובים, לא נאמר לו דבר. אביו יצא בשצף־קצף נגד העיתונות, ושחם, שהיה אז המשנה ליו"ר רשות השידור, אמר בתגובה כי הוא מכיר גם עיתונאים ישרים. האב הלך לנוח, ולא קם עוד.

על הכתיבה    🔗

היצירתיות נחשבת לנחלתם של צעירים, ונשאלת השאלה אם יש לה תאריך תפוגה. לפני זמן לא רב הצהיר פיליפ רות בן ה–80 כי הוא פורש מכתיבה, וגם אליס מונרו בת ה–82 הודיעה כי לא תכתוב עוד: לא משום שיבש מעיין היצירה אלא כי “כשמגיעים לגילי, לא רוצים להיות לבד כל כך כמו שסופר חייב להיות”.

ציירים רבים נשארו פוריים עד שנותיהם האחרונות: מיכלאנג’לו, שמת בן 89; טיציאן, שמת בין גיל 86 ל–103 (תלוי במקור); קלוד מונה, שמת בן 86; מאטיס, שמת בן 84; ופיקאסו, שמת בן 91. אומרים שסופר יכול אולי שלא לפרסם, אבל לא יכול להפסיק לכתוב. במותו של אליעזר שטיינמן, בן 78, נמצאו בעיזבונו 50 כתבי יד, ובניו הוציאו לאור 33 מהם. ס. יזהר פירסם את ספרו “גילוי אליהו” כשהיה בן 83. עגנון מת בן 82 ולא חדל לכתוב — יותר מחמישה ספרים ראו אור אחרי מותו. יהודית הנדל, שמתה בת 93, פירסמה ספר אחרון בגיל 86.

וייבדלו לחיים ארוכים, חיים גורי בן ה–92, שמוסיף לכתוב ולפרסם, וזקן סופרי ישראל, אהרן מגד בן ה–95, שהוא פורה בצורה בלתי רגילה, עם חמישה ספרים שראו אור בעשור האחרון. גם שחם, שפירסם שישה ספרים בעשור האחרון, מוסיף להתיישב אל שולחן העבודה שלו בקיבוץ בית אלפא מדי יום ביומו. בסוף ינואר ימלאו לו 91 שנה, אבל “סיפור הכיסוי הכפול של אמא שלי” הוא בהחלט לא האחרון: במחשבו כבר מונח ספר שלם נוסף.