(מוזיאון תל־אביב, ביתן האמנים, תל־אביב)
התערוכה הכללית השלושים ושלוש של אגודת הציירים והפסלים בישראל עולה בהיקפה על כל מה שנעשה עד כה. חלוקת פרס דיזנגוף (שסכומו הוכפל השנה לאחר הסכסוכים של אשתקד), עצם קיום התערוכה בשני המוסדות החשובים בתל-אביב הרי זה מאורע בעל חשיבות מיוחדת השנה, בה לא נתברכנו בשפע של תצוגות מעניינות. שוב לא נהסס, ונוכל לומר שהתערוכה משקפת אל־נכון את הרמה הכללית בארץ, שלא כבתערוכות הכלליות האחרות שנערכו העונה. גם כאן רבה הדילטנטיות והרמה אינה אחידה — דבר שמנע מיצירות טובות להתבלט כראוי. לעומת זאת יצוינו לשבח משלוחיהם של כמה אמנים צעירים שהקהל מכירם מעט, ושמעמדם בציור הישראלי בולט, ביכולתם האמנותית כבחידושים שהביאו לה. אמנים אלה ידעו להביא קצת שמחת חיים והרגשה של יצירה ורווחה לתערוכה.
את היצירות המעולות ביותר אפשר היה לראות במוזיאון. נציין תחילה את יוסל ברגנר, חתן פרס דיזנגוף, שקנה את מקומו כאחד מראשי הציור בארץ ביצירותיו הרציניות, המאופקות, שהן פשוטות בצבע ובקומפוזיציה, ואקספרסיביות בקוויהן. בטוחני, שברגנר, שנבחר להציג בביאנלה בוונציה, יזכה שם לתשומת לב רבה, היות ואין הוא מפגר אחר המשובח שבציור הצעיר באירופה אחר האקספרסיוניזם המתחדש שידע לנצל את נסיונות העבר ואת לקח האמנות האבסטרקטית, במסגרת צבעונית פשוטה ודו־ממדית; אודרי ברגנר מושפעת מאישיותו של בעלה, ועם זאת היא ממזגת בציורה רוך נשי עם צבעוניות עדינה; צבי גלי מוכיח בתמונות מעובדות בצורה נאה ביותר, שאישיות וכשרון יכולים לעשות מאמנות נדושה לכאורה, מקור ליצירה מתחדשת ורעננה; יהודית סובל נאמנה לעצמה ב"פנים חדר באדום". ארבעה אמנים אלה הם ללא ספק הטובים בין ציירי הדור הצעיר, ומבין המעטים בארץ שידעו להביא משהו חדש באמת, מקורי בהשראתו, רציני בגישתו ונאה בביצועו.
בין האמנים הוותיקים, אייזנשר (“דייגים”) משתעשע קצת יתר על המידה ודקורטיבי; אשהיים הולך בכנות בדרכו שלו; ג’ניה ברגר “עושה” בסגנון ראואו; נחום גוטמן (פרס דיזנגוף לתמונתו “מרכבה”), רענן כדרכו, אולם אינו משכנע, אף לא עשיר בקומפוזיציה; גליקסברג (פרס דיזנגוף בעד “טבע דומם”), תרבותי וצבעוני; את האקוורלים של שמשון הולצמן ראינו לאחרונה, ואנו ממשיכים להתייחס אליהם בחשדנות; את מרסל ינקו משרתים טכניקה ונסיון עשירים, אך הוא לוקה בחוסר השראה ובכבידות; מרדכי לבנון לא נואש מלבנות את נופיו והוא מוסיף לפזרם על פני הבד (“עין כרם”). אביגדור סטימצקי מצוין. ושוב, אין בדיו סובלים מחוסר־אוויר ומלבטים, שעד כה התגבר עליהם רק באקוורלים; יוחנן סימון הוא בעל אמביציות גדולות אך כוח יצירה קטן; אבשלום עוקשי “עושה” סוריאליזם; יצחק פוגץ' יוצר רושם בשחקו באפקטים; ישראל פלדי תוהה (עד מתי?) בנסיונותיו האבסטרקטיים; משה פרופס התרשם עמוקות מרישומים של פיקאסו מבלי לציין בקטלוג את מקור השראתו; האקוורלים של קוסוניוגי הם מהטובים שעשה, בטכניקה קלה מדי לעתים (“נוף”). גרטה קרקאואר־וולף אינה יותר מוירטואוזית. אפרים רויטנברג (אמן צעיר אם אינני טועה) כשרוני, מושפע עדיין מהאבסטרקטים ומבראק; כמוהו ריילינגר, האוהב את וילאמינק; בצלאל שץ שטחי למדי; איווט שצ’ופק־תומא רבת עניין, פיוטית ודיקורטיבית; לואיזה שץ המושפעת מג’ון מארין האמריקאני, רושמת ומגוונת באקוורל בשאר־רוח רב; שמעון צבר עדיין כשרוני.
בביתן האמנים מציגים אמנים ידועים פחות, ורבים ביניהם הצעירים. גרינפלד קיבל פרס דיזנגוף בעד חיתוך עץ עשוי היטב; דוידסון שותף אף הוא לפרס בעד קומפוזיציה אבסטרקטית; אבסטרקטים אחרים כבשו את האולם: גוטפריד, כפתורי, נדל; שושנה מירון מרבה באפקטים; הקומפוזיציה של אריה איזמן טובה; חנה אשל מגישה “גשר על הסינה” סימפטי וירוק; שאר האמנים כאן גובלים עם דילטנטיות ללא־צורה.
(תאריך פרסום: מרץ 9 1956)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות