ביום שבת, ב־21.4.56, הופיעה ב"משא" ביקורת על תערוכת “שלושת השטיינים”, המוצגת במוזיאון תל־אביב, מאת מבקרכם יונה פישר. הוא עושה כטוב בעיניו ודוחה במחי יד אחת את התערוכה ובמיוחד פוגע בכותב השורות האלו. התערוכה שלנו מוצגת זה השבוע הרביעי, ואנו מקבלים את הערצתם ותודתם של הציבור הרחב מכל שכבות העם וביניהם אנשים חשובים ומבקרים גם יחד. התערוכה הזו היא ביטוי חזק לאדם הסובל, למאבקו וחייו.

יש להצטער שעיתון “משא”, שהוא עיתון פועלי, מתיחס בקלות ראש למבקר זה מבלי לבדוק את אמיתות דבריו.

כדאי הוא שהמבקר ידע, לעתיד, בשביל איזה עיתון הוא כותב ואת דעת מי הוא רוצה כאן לצוד. הננו מדגישים עוד פעם כי תערוכה זו היא מחאה ברורה ובלתי פשרנית, ביכולת אמנותית ורגישות למתהווה בחיינו כיום. אין אנו רודפים אחרי האפקט הזול והשטחי של אמנות ימינו. אנו נאמנים לעצמנו ומבטאים את רחשי לבנו בצורה ברורה, אם כי אכספרסיבית. ועל־כן תמהים אנחנו על הבקורת שהיא חסרת כל שחר.

בשם חברי

משה ברנשטיין

תשובת המבקר:

תמהני על משה ברנשטיין – החותם גם בשם חבריו. שעה שצבי מילשטיין יצא את הארץ טרם יקרא, לצערי, את הערכתי עליו ועל חבריו – תמהני על שבא להצדיק במכתבו את אמנותו מבלי לנסות להביא מצדו הוא ראיות והוכחות – כי מאמין הוא שישנן כאלה – “ליכולת האמנותית והרגשית” ול"ביטוי החזק" של אמנותו; תמהני שהנושא מזכה, בעיניו, את בעליו להערכה מקצועית חיובית או שלילית. תמהני, לבסוף, על שהוא, – שאינו שואף לשפוט אמנות חבריו מבחינה אובייקטיבית – כאמן כן החי את אשר הוא יוצר – באב באופן סתמי למדי לכנות את האמנים ההולכים בדרכים שונות משלו, כ"רודפים אחרי אפקט זול ושטחי".

ברוכים יהיו אלה הרוצים להתריע על ליקויים בחיים, אך אין – ומי כאמן המודרני יודע זאת – להקריב את הנושא על מזבח האמנות, וריברה, אורוסקו, או רואו, קרובים בוודאי ללבו של ברנשטיין כשם שהם קרובים ללבי, יותר מאשר פרחיו של פאנטן לאטור או נופיו של הנר. לכן רואה אני את טענותיו של משה ברנשטיין כמשוללות יסוד – לפחות בצורה שהן מנוסחות – וכנובעות מהבנה מוטעית של דברי. יראה־נא את דברי ככנים ולא כ"רצון לצוד דעתו של מישהו"; ואם אינו מסכים להם, יחשבם־נא לעצות גרועות ותו לא.

יונה פישר

(תאריך פרסום: מאי 25 1956)