אפשר להתחיל את סיפור תולדותיהם הסבוכות של האנוסים הפורטוגליים במקסיקו, בכמה התחלות. קודם כל ההתחלה הגדולה, הסמלית באלימותה, של ביסוס שלטון העולם הישן בעולם החדש. או אז ההתחלה היא באותן שנות 1519–1522 שבהן הביס ארנן קורטס באכזריות מדהימה את האימפריה האצטקית וצירף את המלכות הכבושה לכתר הספרדי, בהעניקו לה את השם “ספרד החדשה”.

אווה אלכסנדרה אוכמני, הכותבת בראש ובראשונה בשביל קורא המכיר את תאריכי היסוד של ההיסטוריה המקסיקאית, מתחילה את ספרה הגדול והיפה על האנוסים במקסיקו בשלהי המאה השש־עשרה וראשית השבע־עשרה (“החיים בין יהדות לנצרות בספרד החדשה, 1580–1606”), בפורטוגל של שנת 1496. בשנה זו מבקש מלך פורטוגל מנואל הראשון לשאת לאשה את איסבל, בת “המלכים הקתוליים” של ספרד, פרדיננד ואיסבל, מגרשי היהודים והמוסלמים, מכונני “הלשכה הקדושה”, הצורה החדשה והאלימה יותר של מוסד האינקוויזיציה הוותיק, ומממני מסעותיו של קולומבוס.

התנאי של הורי הכלה לנישואים אלה של מנואל, העתיד להיחשב אחד הגדולים במלכי פורטוגל, הוא ביעור המינות מממלכתו והפיכתה לארץ קתולית טהורה. לשם כך מפרסם מנואל בפברואר 1496 צו מלכותי הפוקד על כל היהודים לעזוב את פורטוגל בתוך עשרת החודשים הבאים, כשעונש מוות צפוי למי שאינו מציית לצו. המלך מתחייב לספק ספינות לשם הוצאתם של היהודים מארצו.

אגב, מנואל, המלך ההומניסטי וההומני, היה חביב במיוחד על יהודי ארצו, לאחר שהקל על התנאים הקשים שכפה קודמו על כס־המלכות, ז’ואו השני, על מגורשי ספרד שנהרו לפורטוגל הסמוכה אחרי 1492, ואשר מאה אלף מהם הורשו להיכנס אליה. מנואל גם הקיף את עצמו ביועצים וברופאים יהודים, בייחוד מאלה שבאו זה מקרוב לארצו. גם בצו הגירוש ניסה מנואל להקל ככל האפשר על התנצרותם של היהודים, הפוטרת אותם כמובן מגזירת הגירוש. הוא העניק למתנצרים את כל הזכויות של נתיניו, תוך הקלות רבות. ואמנם הרוב הגדול של יהודי פורטוגל הובא בשנים 1496–1497 לאגני הטבילה.

והנה גם בפורטוגל החל התהליך המוכר יפה מתולדות היהודים בספרד. המתנצרים זה מקרוב לא נעשו נוצרים הדומים לכל נתיניו הקתוליים של מנואל.

בשנת 1536 החלה לפעול בפורטוגל “הלשכה הקדושה”, במתכונת הספרדית, ועיקר פעולתה היתה ההתחקות, החשיפה והענישה של אותם “הנוצרים החדשים” (כפי שכונו היהודים שנטבלו זה מקרוב) החשודים בכך שבסתר הם מוסיפים לקיים את מצוות דתם הקודמת.

מובן שבמקרים רבים מאוד אמנם היו החשדות הללו מבוססים. “נוצרים חדשים” רבים ניסו בכנות לסגל לעצמם את מנהגי הדת הנוצרית ואת אמונותיה. רבים טעו בקיום המנהגים הללו מתוך חוסר־ידיעה ושלא בזדון. אך מלכתחילה היו יהודים רבים שההתנצרות היתה בשבילם רק בבחינת פיקוח־נפש, והם התכוונו להוסיף ולהמשיך בעבודת האל לפי מצוות דת אבותיהם – ואף נדמה שקיום המצוות בסתר עשה לחיזוקה של האמונה הישנה. המשיחיות היהודית קיבלה, במתכונתה האנוסית, פנים חדשות, עזות יותר. ועם זאת תבע אורח החיים החיצוני, ההתחזות לנוצרים, את מחירו. כך נוצרה הוויה חדשה, בין נצרות ליהדות, ולבסוף, כפי שגרסו לאחרונה מלומדים אחדים, אף מחוץ לדת כלשהי. שפינוזה יכול להיחשב הפרי המהולל ביותר של ההוויה האנוסית הזאת (כפי שטען ירמיהו יובל בספרו “שפינוזה וכופרים אחרים”).

הבעיה העיקרית של האנוסים היתה שהחברה הכללית, הפורטוגלית כמו הספרדית, סירבה לקלוט לתוכה את “הנוצרים החדשים”. אלה נשארו בבחינת זרים מאוסים גם לאחר שסיגלו להם את הדת הנוצרית וזכו בכל הזכויות המובטחות מטעם המלכות.

כיוון שמבחינת החברה הנוצרית הוותיקה הם נשארו מוקצים, ממילא נידונו לחיים בקרב עצמם, והרי לכך נטו מטבע הדברים. הם הוסיפו לחיות באזורים המסוימים של ליסבון, וכך גם בערים האחרות.

כה קיצונית ומתמידה היתה בדילותם של האנוסים מן החברה הכללית שבפורטוגל התקיימו האנוסים עד ללב המאה העשרים, מרוכזים בעיקר באזור בלמונטה בצפון המדינה. עוד בשנות העשרים של המאה שלנו נתקל בהם הד"ר שמואל שווארץ ותיארם בספרו הפורטוגלי “היהודים החדשים בפורטוגל של המאה העשרים” (1926). ואף בשנות החמישים יכול היה הצלם אינאציו שטיינהארט לצלם את “האנוסים האחרונים” באזור בלמונטה, ופרננדו ברנר יכול היה להתקין את סרטו על חייהם.

אך מחקרה של אווה אלכסנדרה אוכמני מחזיר אותנו למאות ההיסטוריות של תולדות האנוסים, אם גם בעיקרו לא דווקא להתחלה ממש אלא לאירועים שהתחוללו כמאה שנה לאחר ההמרה הכפויה ולאחר התחלת פעילותה של “הלשכה הקדושה” בפורטוגל. במרכזו של הספר סיפורה של משפחה אנוסית אחת, משפחת דיאס נייטו.

מתוך בחינת תולדותיה, ובייחוד סופה, של המשפחה בפרק האחרון לתולדותיה – הפרק המקסיקאי – מתרחב מחקרה לדיון מרהיב בכל היבטיה של ההוויה האנוסית, לבחינת המנהגים, האמונות והדיעות של אנוסי פורטוגל, בני זמנו של דייגו דיאס־נייטו, בן המשפחה שעמד למשפט האינקוויזיציה בשנותיה הראשונות של המאה השבע־עשרה, ושאת רשומות שני משפטיו מפרסמת אווה אלכסנדרה אוכמני בספר, כלשונם ובמלואם, תוך פרשנות נרחבת וממצה שלהם.

בדומה למשפחות יהודיות רבות שגורשו מספרד ומצאו מקום מקלט מפוקפק בפורטוגל, אולצה גם משפחת דיאס־נייטו להתנצר בעקבות הצו של המלך מנואל. עם כינונה של “הלשכה הקדושה” בפורטוגל בשנות השלושים של המאה השבע־עשרה, נאלצה המשפחה למודת־הסבל לחפש לה מקום מקלט חדש. המשפחה, בראשותו של רואי דיאס, פנתה אז לדוכסות האיטלקית של פֶרָרָה, והשתכנה שם למשך כשישים שנה.

אך הצקותיה של “הלשכה הקדושה”, שהיה לה סניף גם בפררה, לא הירפו מהם גם במקום משכנם החדש, שבו אמנם קיימו האב רואי דיאס והבן דייגו את מצוות היהדות בגילוי יתר. האנוסים הנרדפים החלו לתור אחרי מקומות מחבוא חדשים. ילדי משפחה אחדים שנולדו כבר בפררה, כגון יוסף, אחיו הצעיר של רואי דיאס, יצאו למושבות הפורטוגליות החדשות שמעבר לים, לחפש שם – במקרה זה בהודו הפורטוגלית – את מזלם. לבסוף, בשנת 1590, נטשו רואי דיאס ובנו דייגו את הרובע היהודי בפררה ועקרו לספרד החדשה, היא מקסיקו.

עד מהרה הסתבר כי מה שחשבו למחוז החירות האמיתית הוא בית הכלא האחרון שלהם. הם מצאו את מקומם עד מהרה במרתפי הכלא פרפטואה שבבירת מקסיקו (תצלום בתוך הספר מראה לנו את הרחוב, הקרוי כיום ונצואלה, שבו שכן כלא פרפטואה).

דייגו דיאס נעשה מושא חקירתם המפורטת והתוקפנית של מיטב האינקוויזיטורים ב"לשכה הקדושה" המקסיקאית. בכלא פרפטואה ישבו יחד עם דייגו נייטו אנוסים רבים אחרים. המחקר מביא את תולדותיהם המקוצרות ואת עיקרי אמונותיהם.

אך שימת הלב העיקרית של החוקרת מרוכזת בשני משפטיו של דייגו דיאס, אמנותיו וקורותיו. אווה אלכסנדרה אוכמני אספה את התעודות הרבות להפליא על אודות משפחת דיאס נייטו ב"ארכיון הכללי של העם המקסיקאי" במקסיקו סיטי, (זהו גם המו"ל של הספר) ובעיקר ב"אוסף קונווי", אוספו הפרטי של איש שהיה לו עניין רב בתולדות האנוסים, תומס גילקריז, שהשאיר אותו בעיזבונו לאוניברסיטת טולזה באוקלהומה. התיעוד המובא, המגוון ביותר, כולל אפילו את עדויותיה של “הלשכה הקדושה” בפררה לגבי אמיתות הודאותיו של דייגו דיאס נייטו בפני אנשי “הלשכה הקדושה” במקסיקו (אלה מובאים במקורותיהם האיטלקיים והלטיניים).

קורותיה המפורטות של משפחת אנוסים אחת מלוות בתיאורים הכללים של המתרחש בעולם של האנוסים וביחד החברה אליהם. וכך מוקדש תת־פרק נרחב ל"מחילה הגדולה" של האפיפיור קלמנס השמיני (אוגוסט 1604) לכל הנוצרים החדשים ממוצא פורטוגלי. למחילה זו חב דייגו דיאס נייטו את שחרורו מידי “הלשכה הקדושה”, שכילתה את מיטב שנות חייו.

הספר, האלבומי בצורתו, כולל חומר איקונוגרפי עשיר ומרתק: תצלומים של מקומות ושל תעודות, של יצירות אמנות שונות על האנוסים, וכיו"ב. חלק מן התצלומים נעשה בידי המחברת עצמה.

בשנים האחרונות צבר חקר האנוסים, על הווייתם האינטלקטואלית הייחודית, תאוצה רבה. פורסמו הרבה תעודות מארכיוני האינקוויזיציה, בצד עבודות מחקר המנסות לעמוד על היבטיה השונים של ההוויה האנוסית. מטבע הדברים התרכז המחקר באנוסי ספרד, שקמו להם בדורות האחרונים חוקרים גדולים, ביניהם ישראלים, ובראשם חיים ביינארט.

אנוסי פורטוגל נחקרו פחות, כמובן, אך גם המחקר בתולדותיהם נעשה כמעט אופנה, במובן החיובי של המלה. יש להוויה האנוסית הפורטוגלית כמה מיני ייחוד העושים את האנוסים הללו לעניין מושך במיוחד. זהו גם מחקר העומד בפני אתגרים מיוחדים, בשל הפזורה הרבה של אנוסי פורטוגל.

מה שראוי לציון מיוחד בעבודתה הגדולה של אווה אלכסנדרה אוכמני בחקר אנוסי פורטוגל הוא לא רק התרכזותה באנוסים במקום גלותם האחרון – ספרד החדשה, העולם החדש שעד מהרה נעשה דומה כל כך, לגביהם, לעולם הישן שממנו נמלטו – אלא ההיקף הרחב של מחקרה. לא רק תיעוד מפורט ומקורי, לא רק תיאור היסטורי של רקע נרחב וסבוך, אלא גם העלאת הסגולות האוניוורסליות של ההוויה האנוסית, הטעמת היותם של האנוסים, שהיו בין הנצרות ליהדות, “האנשים המודרניים הראשונים”. השלכה סמלית מיוחדת יש להוויה האנוסית, כותבת אווה אלכסנדרה אוכמני, על גורלו של העם היהודי באשר הוא. בפרק המסכם את החלק הראשון של הספר הגדול – “משפחת דיאס נייטו ובני זמנה” – כותבת החוקרת: “… מכאן שמאבקם של האנוסים לשימור זהותם, מאבק שאת גילויו ואת מאפייניו הרבים והמגוונים יכולנו לחשוף הודות לארכיוניה של הלשכה הקדושה, אינו שונה בעיקרו מן המאבק שניהל העם היהודי באשר הוא, במשך אלפיים השנים האחרונות של תולדותיו, נגד כל מגמות ההיסטוריה – לשם שימור הווייתו וקיומו”.

הארץ, 25.2.94