מאחר שהספרות היא בכל זמן ובכל מקום דמות מדויקת של החיים המדיניים והקולטוריים בעמים, כידוע, ובה מתבטאים בדיוק ובבהירות כל הזרמים האישיים והלאומיים בכל מקצעות החיים,– על כן קוראים אנו ומתעמקים בספרים מתקופה קדומה לא רק לצורך הבנתם הם עצמם, או כדי למצוא בהם ידיעות שמושיות, אלא גם מפני שהם רשמים היסטוריים, שרק על ידם נדע את הקשר הפנימי, האורגאַני, של המאורעות, את סדר השתלשלות הסבות ואופן התפתחות ההיסטוריה.

ומזמן שנתרבו החיים הצבוריים באיכות ובכמות, שוב לא מצאו בני־אדם די ספוקם בספרים, שהם ענינים מסודרים וגמורים. אז נבראה הספרות העתית בתור דמות המאורעות המתהוים, בה מתבטאות השאיפות והתביעות של כל דור ודור, – השאיפות והתביעות היומיות, שלפעמים הן מוטעות או נמנעות. ועדות היסטורית זו מתוך רשמי הזמן היא חשובה גם־כן במדה מרובה: מפיה אנו שומעים לא רק מה שנהיה ויָצא לפעולה, אלא גם מה שלא נהיה ורק עלה במחשבה. ובמאורעות שנהיו אנו למדים מתוכה איך נהיו. בספרות העתית אנו מוצאים התרקמות החיים, התהוות ההיסטוריה.

הספרות העתית בלשון עברית היא חדשה, בערך, וצעירה לימים. אבל היא הולכת ומתפתחת מתקופה לתקופה בה במדה שהחיים הלאומיים מתפתחים בתוכנו. הספרות העתית היא, כמובן, חלק של הספרות בכלל, ובנימין אין־מספר היא קשורה אל אחותה הבכירה והחשובה ממנה. אותו אופן־התפתחות, שאנו מוצאים בספרותנו הלאומית בכלל, אנו רואים גם בספרותנו העתית. וכמה שאנו מותחים דין קשה על ספרותנו מפני שאינה מסַפֶקת כל תביעותינו המוסריות, הרי אין ספק בדבר, שבכלל יש למצוא בה התפתחות רבת־ערך. די לנו לעבור בסקירה אחת על הספרות העברית מזמן צמיחת הספרות החדשה, האירופית, ועד ימינו אלה, כדי לראות, כמה גדלה באיכות ובכמות, כמה התפתח בה הטעם הטוב ונתרבו תכניה ועניניה. לא נחליט, שכבר הגיעה ספרותנו לידי השלמות הרצויה והדרושה – זה לא יהיה לעולם, מפני שגם תביעותינו הולכות וגדולות מתקופה לתקופה; אבל סימנים של התפתחות רצויה בודאי אנו מוצאים בה.

בשנת תק"י עלה במחשבה לפני הרמבמ"ן ליסד עתון שבועי עברי בשם “קהלת מוסר” שרק שני גליונות יָצאו ממנו ואחר־כך פסקה הוצאתו. די לרמוז אך על עובדא אחת, כדי לסמן על ידה את מהוּת העתון הזה, הנסיון הראשון בספרותנו העתית: אותם שני הגליונות שיצאו לאור נמצאים בכתב־ידו של החכם התורני והמדעי ר' שלמה מדובנא, שהעתיקם לעצמו והוסיף עליהם את הגהותיו. הכשרון הספרותי של עמנו בדורות קדומים נצטמצם על פי רוב בפירושים והגהות לספרים שכבר נתפרסמו. וסבת העובדא הזאת היא – כי מצד אחד היה העסק הספרותי מצוי מאד בבני עמנו, כלומר: רבים התאַוו לפרסם דבר משלהם בדפוס; ומצד שני לא היה הכשרון הספרותי מספיק להם לחדש דבר. אלו הכחות הספרותיים בעלי־החפץ, שחסר להם הכשרון, מצאו די ספוקם בפירושים והגהות לספרי זולתם.

וכשהתחילה הספרות העתית בלשוננו, עדיין לא נשתחררה מתנאיה של ספרותנו בכלל.

כמובן, אין מן היושר וגם אין מן ההבנה ההיסטורית למצות את עומק־הדין עם נסיון ראשון, עם ההתחלה. כל ענין קולטורי צריך להתפתחות ארוכה עד שיגיע לגמר בשוּלו. גם בקרב העמים האחרים לא נולדה הספרות העתית המשוכללת בבת אחת: אם נסתכל בספרות העתית הגרמנית בברלין, תכנה וצורתה באמצע שנות המאה הי"ח, נראה גם אותה במצב הילדות והבוסר. הנסיון הראשון ביצירת ספרות עתית בעברית מלמדנו, שאמנם כבר עמדו אז בברלין, במקום מולדת ה"תחיה" העברית, על הכרת חשיבותה של ספרות כזו, שעיקר יתרונה היא – ההשפעה התמידית והקבועה על הצבור לשכלל את טעמו ולחבר אותו אל החיים.

הנסיון הראשון עלה בתהו. מה שאומרים, כי אימת שלטון־הקהל הברליני בעתה את מֶנְדֶלסזון מלהתמיד בפעילותו זו, אין לו שום יסוד היסטורי. בעינינו לא יפלא, שלא הצליח מנדלסזון במפעלו – אדרבה, פלא גדול היה, אלו היה עתונו מתקיים זמן מרובה. עלינו לזכור, כי בימים ההם היתה עדת ברלין מועטת באוכלוסין, ואפילו אם נצרף לה את כל היחידים בפרוסיה, נבוא לידי הכרה, שלא היו מספיקים כולם ביחד לפרנס עתון שבועי עברי בחומר וברוח.

בראשית שנת ה’תקמ"ד התחיל לצאת המכתב־העתי החדשי, הירחון, “המאסף”.

משעה שנסה מנדלסזון את כחו בהתחלה זו – בעתון השבועי “קהלת מוסר” – ולא עלתה בידו עד שנוצר “המאסף” עברו שלשים ושלש שנים, שהן מקיפות אחת מן התקופות ההיסטוריות היותר חשובות בעמנו. איך שנשפוט עתה על ה"מאסף" וחשיבותו הספרותית, בכל אופן נודה שיצירתו לא היתה מקרית, ארעית, פרי־שאיפתו של אדם פרטי, אלא צורך השעה במלא מובן המלה. מטרת הירחון היתה השכלת הרבים, הַגְבְּרַת הכוחות הקולטריים בעמנו, ב"נחל הבשור", שהקדימו בעלי “המאסף” להוצאת הירחון, אמרו מיַסדיו בפירוש: “לא מאיש אחד ולא משנים יצאו הדברים האלה, כי אם מאגודת מרעים משכילים, אשר שקדו מימיהם על שערי התורה ועל דלתות החכמה, מהם בעלי גמרא יודעים לישא וליתן בעומקה של הלכה על דרך הפשט האמתי, מהם בעלי חכמה ויודעים בלשונות זרות, וכולם כאחד שמו את לבם זה ימים כבירים לחקור ולדרוש אחרי דרכי לשוננו הקדושה בספרי תנ”ך ובספרי הקדמונים ויכתבו על ספר איש איש את אשר מצא בפירוש המקרא, בדקדוק המלות, במהלך הלשון, בסגולת מליצותיו ושיריו, בצחות הספורים ובנועם סדר המאמרים. ואחר זאת שמו שכם אחד בקנין התורה והחכמה כמאמרם ז"ל בפסוק – הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם. עשו כתות ועסקו בתורה, שאין התורה נקנית אלא בחבורה – ויביאו איש איש באמתחתו את אשר לקט דבר יום ביומו, למען כלכל את דבריהם במשפט".

ומיסדי הירחון הזה בודאי לא כִוְנו למצא במפעלם איזה הנאה חמרית – אדרבה בלי סיוע חמרי מצדם לא היה המוסד הזה מתקיים אפילו שנה אחת. כוונתם האידֵיאַלית היתה: “כעת חכמה בחוץ תרונה, ברחובות תתן קולה, מהרו קרואיה, חושו להביאה הביתה, אם בטירות מלכים תשבו, ואם באהל רעי אהלכם, אם על מטות שן תשטחו ואם יחד על עפר תשכבון, אם עסיס רמונים וחזה אָבוס ערוך לפניכם, ואם פת לחם נקוד ומי באר לחמכם…”

חלוצי ההשכלה העברית יצאו לפני העם: משכיליו וחכמיו אמרו לחנכו ולשכלל את טעמו, להרבות את ידיעותיו ולעַלות את תרבותו המוסרית, ורק לצורך זה יסדו את “המאסף”.

הירחון הזה זכה, שתקופה היסטורית בישראל תהא נקראת על שמו: “דור המאספים”. מקומו קבוע בהיסטוריה הישראלית. ועתה, אם נעבור על כל חוברותיו ונבחון את כל מאמריו ושיריו, את תכנו ואת צורתו, ונדמהו אל ירחון עברי בימינו, כלום לא נשתאה על ההתקדמות המרובה, שניכרת בספרותנו העתית?

גם במשפטנו על “המאסף” לא נשכח את תנאי המקום והזמן. אבל כמו כן צריכים אנו לזכור, כי בימים ההם היתה ידיעת הלשון העברית יותר מצויה בעמנו. בארצות המערב למדוה אחינו אז במידה יותר מרובה ממה שלומדים אותה עתה אפילו בארצות המזרח. כל מי שהיה סיפק בידו שקד ללמד את בניו עברית, – מה שהיה אז דבר מובן מאליו. ידיעת לשונות זרות עדיין לא היתה מצויה כל־כך בקרב היהודים, כי נערי בני ישראל לא למדו עוד בבתי־הספר הכלליים. בכלל היו החיים העבריים עדיין קבועים ומוצקים. סביבה עברית ודעת־קהל עברית השפיעו בימים ההם הרבה על הכל. ועל כן נראה לנו, לכאורה, שדוקא בימים ההם היה מן החיוב ומן האפשר, כי הירחון העברי, שבו השקיעו טובי המשכילים והמלומדים מישראל את כחותיהם ושעדיין היה לו יסוד בחיים התרבותיים של אחינו, יהיה משוכלל בתכנו ובצורתו, מלא וגדוש דברים חשובים בספרות היפה והמדעית.

כך נראה לנו על יסוד תנאי ההתפתחות הטבעית. אבל בעמנו ובספרותנו אין התפתחות טבעית לגמרי.

אנו לפי טעמנו עתה אי־אפשר לנו להבין, איך היה יכול ירחון כזה, שבקושי אנו מוצאים בו אפילו איזה דבר בינוני, להשפיע כל כך על בני דורו ולעשות רושם כביר ונמרץ, שכמותו כמעט שאי־אפשר בימינו. אחרי שפסק הירחון לצאת, עדיין לא שכחו בני הדור הבא את חשיבותו ואת ערכו הגדול. הדור הבא לא היה יכול “לרקח כמהו”. במקום “המאסף” התחיל לצאת ספר שנתי: “בכורי העתים”. המאסף השנתי הזה הביא מדי שנה בשנה “פרי תבואתו” – “דברים נחמדים וענייני מדע ותועלת”. אבל סופרי הדור ההוא, שנתקבצו מכל תפוצות הגולה, היו יודעים, שאינם יכולים לברוא אפילו מאסף שנתי, שיהיה מה שהיה “המאסף” החדשי בימי הדור הקודם; וכדי למלא את החסרון, הכניסו לתוך “בכורי העתים” את מבחר מאמריו של “המאסף”, וכי אפשר לצייר לנו תעודה של עניות־רוח יותר מדויקת ויותר מַחפֶּרת? ובאמת, עלינו להודות, שמאמרי “המאסף” ושיריו עולים בתכנם וערכם הספרותיים הרבה והרבה על המאמרים והשירים ה"מקוריים" של הספר השנתי, ולפיכך אין ספק, שבעלי “בכורי־העתים”, בהדפיסם את המאמרים והשירים שב"מאסף" פעם שנית, השביחו את סחורתם. בירחון “המאסף” אנו מוצאים משהו מן הטעם הטוב של דור מנדלסזון ולֶסינג; ואולם בשעה שאנו קוראים את “בכורי־העתים”, כמעט שלא יעלה על לבנו כל עיקר, כי בימים ההם כבר נתפשטה שירתו הנעלה של גֶּתֶּה בכל העולם, ושירת הַיינה כבר עשתה רושם אדיר בעולם הספרות. אמנם, אנו מוצאים בהם פעם בפעם איזה נסיון של תרגום משירי שילר וגֶתֶּה; אבל השפעת טעמם לא נראה.

ואולם בכרכים האחרונים של “בכורי־העתים” אנו מוצאים יצירה חדשה לגמרי: חכמת היהדות, שבימים ההם כבר גדלה ונתפתחה הרבה. שנים מראשי מיסדיה שי"ר ושד"ל, פרסמו בהם את את ראשית פרי חקירתם המדעית. אפשר שהחשיבות היותר גדולה יש למצוא לא בתוכן מאמרי־הבקורת ובחקירות המדעיות של שי"ר ושד"ל, אלא בהשפעתם על התפתחות ספרותנו. בפעם הראשונה אנו רואים תוכן מדעי בענינים כתובים עברית אחרי זמן מרובה ללא מדע אמתי וללא תוכן חדש, – תוכן מדעי לפי מושגי דורנו. לא אסכולסטיקה תיאולוגית וגם לא קובץ רשימות כרונולוגיות, אלא בקורת מדעית והיסטורית.

מרוב הקוראים לא הפיקו החקירות האלה רצון. הם התענגו על “מתק מליצותיהם” של “משוררי” הדור ועל הפטפוט הריק של “דוברי צחות”. ואותן הטענות, שאנו שומעים עתה מפי הצעירים על ה"חקירות של מה־בכך" ועל “חכמת ישראל, שאין לה סוף”, אנו מוצאים גם בימים ההם. אבל סוף סוף גברה החקירה המדעית על כל הטענות האֵלו. לברר את תועלתה ואת השפעתה המרובה אין מן הצורך.

מה שצריך להטעים הוא – שגם בימי “בכורי העתים” עדיין לא פסקה הלשון העברית לחיות, לכל הפחות, לשון המלומדים והמשכילים שבישראל בכל ארצות־פזוריו. אמנם, בגרמניה יסדו אז כבר את חכמת־היהדות הלועזית; אבל בוניה הראשונים בעצמם הבינו את הלשון העברית ואת ספרותה על בורין וגם כתבו עברית לעתים מזומנות. צונץ כתב עברית באותו הסגנון המדעי, שהמציא לכתביו בגרמנית; יוסט כתב עוד על דרך המליצים מבית־מדרשם של “המאספים” ואברהם גייגר כתב בסגנון מדעי מצוין ונפלא, שהוא ראוי להיות מופת לכל המשתמשים בלשוננו לצורך חקירות מדעיות. אלו שכתבו אז גרמנית עשו כך לא מאי־ידיעת לשוננו, אלא מתוך כוונה אחרת: מתוך שאיפתם להוציא את חכמת־ישראל מבית־המדרש הישראלי ולקבוע לה מקום באוניברסיטאות של הגויים.

“בכורי העתים” פסקו בשנת תקצ"ב ובמקומם בא תיכף המאסף “כרם חמד”.

השפעתו של מאסף זה היתה בזמנו מרובה במדה, שאי אפשר לציירה בימינו. הוא היה כעין אַקדמיה עברית, תל שהכל פונים אליו. סופריו היו חשובים כעין חברי האַקדמיה המדעית בפאריס. ואמנם כמעט כלם היו יחידי־סגולה, החוקרים המצוינים בדור ההוא. המאסף “כרם חמד” נחשב אז להאורגאַן של “בית־המדרש לבקורת ההיסטורית”, ואפילו חכמי הגוים, שלא היו בקיאים בעברית, ידעו את ערך המאסף וטיבו; ידעו, שיש בעברית מאסף מדעי, אשר מאמריו הם מרובי־ערך ומלאי־ענין. כל כרך וכרך היה עושה רושם בצאתו לאור, והעתונים המדעיים בלשונות הלועזיות היו ממהרים לפרסם את תּכנוֹ ותמציתו, ואף עתה אפשר לומר, שכמעט כל המאמרים, שבאו בתשעת הכרכים של “כרם חמד” (כידוע, פסק אחרי שיצא הכרך השביעי, כשֶמת עורכו שמואל ליב גולדברג, ושניאור זקש חדשו אחרי זמן מרובה והוציא ממנו עוד שני כרכים), הם ענינים חשובים מאד, חקירה מדעית נצחית, שערכה אינו מוטל בספק אף לטעמנו. אפשר שבדורנו היינו מפקפקים מעט בסגנונם ובצורתם של קצת המאמרים, אף על פי שעלינו לזכור, כי גם בלשונות לועזיות לא היו נמנעים אז לכתוב באופן כזה, בתור אגרות ערוכות מצד חוקרים איש לרעהו; אבל התוכן המדעי של האגרות האלה נכנס אל אוצר קנינינו המדעיים והיא חלק חשוב של חכמת־היהדות.

“כרם חמד” היה מוקדש לבקורת מדעית ולחקירות בכל מקצועות חכמת היהדות. החקירה המדעית בעצמה, אפילו אם אין בה שאיפה של שלילה והריסה, חשודה היא בעיני כל אלה, שמואסים בכל בקורת בענינים שייכים פחות או יותר אל הדת. בשבעת כרכיו הראשונים, שבהם נעכרה השפעת שי"ר ושד"ל במידה מרובה, הצטיין המאסף “כרם חמד” בהשקפתו הקונסרוואַטיווית. בבקורת המקרא כמעט שלא נגעו כל עיקר (רק ר' נחמן קרוכמאַל פרסם שם את חקירותיו בענין זמן־חבורן של הנבואות האחרונות בספר־ישעיה ובענין כמה מזמורי תהלים, שנתחברו בזמן מאוחר). ואפילו בבקורת התלמוד, שבה עסק שי"ר ביחוד, אנו מוצאים זהירות מרובה, – משא־פנים להשקפת רוב בני־הדור, שעדיין לא היו רגילים בבקורת כזו. די לרמז על התנצלותו של שי"ר בשעה שבא לפרש איזו משנה שלא כמסקנת הגמרא. הוא מסתייע לצורך זה בדעת בעל תוספות יו"ט, כי במקום שאין נ"מ לדינא יש הרשות לפרש את המשנה אף שלא כפירוש הגמרא. הבקורת בשבעת הכרכים הראשונים של “כרם חמד” היא בכלל מתונה מאד, ורק לתוך שני הכרכים האחרונים, שיצאו לאור אחרי הפסק של עשר שנים, הכניס העורך החדש בקורת חריפה ופסקנית הן בנוגע לנושא ענין החקירות המדעיות והן בנוגע לאופן הבקורת. לא רק בבקורת המקרא אנו מוצאים כאן חירות מרובה, אלא גם בהשקפה הדתית, בבקורת המבקרת את התפתחות האמונה הישראלית.

בינתים יסד יהושע העשיל שור את “החלוץ”.

המאסף הזה נוסד בכונה ברורה לבקר ולהרוס. הוא היה מחאה נמרצה נגד מסורת־הקדושה, שנהגו בהבנת היהדות. יותר מתוכן הבקורת חשוב בלי ספק אופן הבקורת, שהנהיגו סופרי “החלוץ”. האנשים האלה היו חכמים מצוינים בבקיאותם וחריפותם, מבקרים וחוקרים אנשי־שם, ובכל אופן הרבה והרבה אפשר ללמוד מדבריהם. אבל הם הפליגו כל־כך לצד אחד, לצד ההריסה, עד שהבקורת המתונה והבלתי־טֶנְדֶנְציוזית, שאנו עוסקים בה בימינו, כבר חדלה להעלות אף וחמה בקרב רוב התורניים המשכילים. הבקורת מיסודו של “החלוץ” לא נשאה פנים לשום דבר ולשום דעה קבועה בישראל. כתבי־הקודש, המשנה ושני התלמודים, ואפילו בעלי המשנה והתלמודים, נכנסו בגדר הבקורת החריפה החותכת כאיזמל והמדקדקת כחוט־השערה בכל פרט ופרט. בקורת חפשית וחריפה כזו, בסגנון חריף ועוקץ, לא נשמעה עוד בספרותנו ומוזרה היתה לרוב הקוראים עברית. אין ספק שכמה מהחלטותיהם של מאמרי “החלוץ” הן מוטעות או מוגזמות, ובכלל כל בקורת לשם מטרה מיוחדת מקלקלת את שורת־הדין ואת ההגיון המדעי. ואולם בעלי “החלוץ” הכניסו רוח עזה לתוך ספרותנו. כח דוחה ומהרס, אך גם בונה ומחדש. הם בראו תקופה חדשה וחשובה מאד בספרותנו, אלא שהשפעתה של תקופה זו לא היתה מרובה. הקיצוניות המרובה שבחוברות “החלוץ” גרמה, כמובן, שלא חדרו אל תוך השדרות הרחבות של הקוראים עברית. השפעת “החלוץ” היתה ניכרת רק בקרב עֵדה קטנה של משכילים, שהיו מצויים אצל חקירות מדעיות כאלו וכבר נשתחררו ברוחם כל כך עד שיכלו לקבל בסבלנות חקירה חפשית קיצונית, אפילו אם לא הסכימו לה בכל פרטיה. הסגנון העוקץ, שאפשר להשלים עמו רק כשאנו מבינים את הסבות המיוחדות שגרמו לו, הכאיב את לבות רוב הקוראים עברית, שהורגלו להתיחס אל נושא ענין החקירות האֵלו ביחוס של כבוד וְהַעֲרָצָה. זולת זה, גרמה עוד סבה אחרת להגבלת השפעתו של “החלוץ”: בינתים נקבע כבר המנהג לכתוב את עניני חכמת־היהדות בלשונות לועזיות ורוב החוקרים הישראלים זנחו את הלשון העברית, וכמעט שחדלו להבין כל צרכה. על כל פנים, לעתיד לבוא, כשיכתבו תולדות חכמת היהדות והתפתחותה בספר, בלי ספק יוקדש פרק הגון גם לתולדות “החלוץ” והשפעתו המרובה.

בעקבות המאסף “כרם חמד” יצא גם המאסף “אוצר נחמד”, שיָסד יצחק בלומנפלד, בארבעה כרכים. המאסף השנתי הזה, שיש בו כמה ענינים מדעיים חשובים, לא השפיע כל עיקר על התפתחות ספרותנו העתית. הוא היה בימים שיָצא בהם דבר שלא בעתו. השמוש בלשון העברית לצורך חקירות מדעיות כבר נחשב אז בעני רוב חכמי ישראל במערב לשעשוע ו"מותרות". קצת מזקני הדור כתבו וקראו עוד עברית, אבל החכמים הצעירים לא השתמשו בה עוד. הסבה העיקרית לשינוי המעציב הזה יש למצוא בהתמעטות מספרם של הקוראים העבריים בארצות־המערב. מי שפרסם חקירות מדעיות, השתמש בהכרח בלשון לועזית, שמבינים אותה הקוראים היהודים והנוצרים.

ואולם שנוי נמרץ כזה אינו נעשה בעם ביום אחד. לא בימי דור אחד נשכחה הלשון העברית מאחינו שבארצות המערב. וחוץ מזה, הרי איזה יחס וקשר היו תמיד בין היהודים ה"מזרחיים" ובין אחיהם שבמערב. קצת המדינות – גליציה ואונגריה – עמדו באמצע. וכל זה לא נתן להלשון העברית להשתכח עד מהרה. הרבה נסיונות נעשו בימי־המעבר “להרים קרן השפה העבריה”. ספרים מדעיים חשובית נכתבו אז בעברית – אבל ספרים מדעיים אינם משפיעים באופן ישר על ההתפתחות הרוחנית של הדור, – בשנת תר"ה נוסד בווינא המאסף השנתי “כוכבי יצחק”, שבצורתו היה דומה ל"המאסף" ול"בכורי־העתים". מאסף זה, שברובו פרנסוהו סופרי ישראל בגליציה ואונגריה והשתתפו בו גם שרידי הסופרים העבריים בארצות־המערב, הביא “פרי־מחקר, שירים ומליצות, באורי־הכתובים ומכתבי חכמה ודעת”. אין ספק, שגם בו נמצאים כמה ענינים נאים, גרגירי־זריעה שעשו פרי. אבל ככלל ניכרים כבר במאסף זה סמני הירידה הספרותית של לשוננו. הפזור הקולטורי גבר בינתים בעמנו. לספרות עתית עברית, שתשפיע על כל ישראל כמו שהשפיע “המאסף” בזמנו, לא היה עוד מקום בעמנו. אפילו הקשר בין יהודי־גליציה ובין יהודי־רוסיה, שברוב חייהם הקולטוריים דומים הם אלו לאלו, נעשה רופף מאד. ההשכלה העברית ירדה בתכנה מיום ליום אפילו בגליציה. כחות ספריתיים חדשים באו רק לעתים רחוקות. כנסת־ישראל בגליציה ובאונגריה לא היתה יכולה עוד לפרנס את הספרות העברית וצריכה היתה לשתוף הכחות של יהודי רוסיה, שבימים ההם לא נתבזבזו עדיין על הקולטורה האנושית־הכללית בלבד. “המגיד” נסה לאחד את יהודי המערב עם יהודי רוסיה, והרבה עלה בידו. מן הראוי היה להקדיש לפעולתו והשפעתו דברים מפורטים, אלא שאנו עסוקים כאן יותר בכתבי־עתים, שהם קרובים בתכונתם לספרים, ולא בעתונים, שהם מספקים בעיקרם את צרכי־הרגע.

ב"המגיד" הכריעה כבר השפעת יהודי המזרח בכלל, אבל עדיין לא הובלטה השפעת יהודי־רוסיה ביחוד. תקופה ספרותית חדשה היתה ממשמשת ובאה, תקופה, שהיתה צריכה להברא בעיקרה על יסוד שתוף הכחות של כל יהודי המזרח, אבל שבה היתה צריכה להכריע השפעת יהודי רוסיה. ותקופה ספרותית חדשה זו יצר פרץ סמולנסקין בירחונו “השחר”.

אם נקרא עתה את כל שנים־עשר חלקי “השחר”, נמצא בהם לפי טעמנו הספרותי ולפי השקפותינו עכשיו כמה ענינים (ואפשר שאלו יהיו הרוב), שלא יתאימו לרוחנו. “השחר” לא היה מוקדש רק לחקירות מדעיות, שאינן תלויות בטעם, אלא היה בעיקריו ירחון ספרותי ופובליציסטי. תנאי חיינו נשתנו משעה שנוסד שנוי מרובה. השקפתנו על החיים שונה מזו של שנות־השבעים למאה החולפת. ההשכלה הכללית נתפשטה בקרב אחינו שבמזרח, וגם הידיעות הממשיות בעניני־היהדות נתפשטו יותר בתוכם. תביעותינו הספרותיות והמוסריות גדולות עתה מאותן של בני הדור הקודם. אנו מרגישים עתה צורך גדול לפתור פרובלימה קשה עד מאד: לעשות לאפשר את קיום היהדות במובנה הרחב – לא רק בתור דת – בסביבה אי־יהודית, שהשפעתה על חיינו הרוחניים והמוסריים מתרבה מיום ליום. הספרות העברית בימינו אינה יכולה עוד להתקיים רק לשם קריאה בלבד. עליה למצוא פתרונים לכל שאלות חיינו, וביחוד להמציא להיהדות בסיס נכון, אחרי שזו יצאה כבר מחוג הגֶטוֹ. בשעה שנוסד “השחר” עוד לא התפתחו הענינים באופן כזה, אבל כבר היינו קרובים להתפתחות זו.

“השחר” נברא בשעה שתקופה חדשה התעתדה להברא בעמנו.

ואיך שיהיה משפטנו על “השחר – בכל אופן מחויבים אנו להודות, שהשפעתו נִכֶּרֶת במדה מרובה בחיים הקולטוריים של בני־דורו. אין מן הראוי לשפוט על אודות מאמר בודד זה או זה, על אודות שיר זה או זה, שבאו ב”השחר", ובכלל אין אנו צריכים להוציא משפט על הדברים שנקבעו ב"השחר" מתוך טעם ספרותי בלבד – “השחר” הוא, בלי ספק, מאורע קולטורי־היסטורי בשביל חלק גדול מעמנו. עלינו להסתכל בהשפעתו הכללית, ואפשר שיתרונו היותר גדול הוא בזה, שחנך דור חדש, אשר עלה בטעמו ובכשרונו הספרותי על דור “השחר”. לא נחליט, ש"השחר" גרם בלבדו לתקומת הדור החדש. אבל בודאי הוא היה אחד מן הגורמים העיקריים להתפתחות הטעם הספרותי של הסופרים העבריים, ועוד יותר – של הקוראים העבריים; וברור הוא, שהרבה והרבה השפיעו בימים האחרונים הקוראים על הסופרים. הקורא העברי עלה בהשכלתו ובטעמו הספרותי הרבה והרבה, ולפי מדת תביעתו התפתחה גם הספרות העברית לטובה.

לירחון “השחר” לא היתה מטרה מסוימת ומוגבלת בשעת יצירתו. לא עורכו ולא סופריו הראשונים ידעו מראש בבירור, מה יהיה משפט הירחון ומעשהו בימים הבאים. מטרת “השחר”, להיות כח מעורר דוחה להשכלה ולבסוף – גם לקבץ את הכוחות הלאומיים שבעמנו. – מטרה זו כמעט שנתהַוְתה אחר כך מאליה. המאורעות הביאוהו לידי כך. רגש התחיה הלאומית בישראל, שכמה סבות גרמו להעירו ולהגבירו, מצא אחר־כך את בטויו ב"השחר". בזה אנו רואים את כח השפעתו הנפלאה של סמוֹלנסקין: מאליהם נקבצו אליו הכשרונות הספרותיים וכִוְנו את הפעולה המשותפת לתכלית זו: להוציא את יהודי־רוסיה מן הגטוֹ הרוחני, להאיר אור על מחשכיהם, לשכלל את טעמם הספרותי, לזקק ולצרף את השקפתם על החיים. ולבסוף – לאחר שהיתה הפעולה המשותפת מתחלה בשלילה ובהריסה – להעיר את הכוחות החיוביים הלאומיים, הנצחיים בעמנו. ב"השחר" נקבצו כל אותן השאיפות הקולטוריות, שאנו מוצאים בספרות העתית העברית של התקופות הקודמות: הפרחת ההשכלה הכללית ושכלול הטעם היפה, שאליהם נתכוונו “המאסף” ו"בכורי־העתים", התפשטות המדעים והחקירה החופשית בקרב הקוראים העבריים, שאליהם נתכוונו “כרם חמד” ו"החלוץ". ובעוד שכתבי־העתים הראשוניים לא חדרו אל תוך השדרות הרחבות של עמנו, היה “השחר” עממי ביותר. אין ספק, שבבחינת הערך הנצחי של החקירה המדעית נופל “השחר” בתכנו הרבה מ"כרם חמד" ומן “החלוץ”, אבל המעט שהמציא “השחר” במקצוע זה היה לקנינו של רוב־המשכילים והשפיע הרבה על חנוך הדור. אפשר, שגם זה היה יתרון גדול של רוב סופרי “השחר” – שמדת השכלתם וידיעותיהם הממשיות לא היתה מרובה יותר מדי, ועל כן לא הרבו לחשוב ולפקפק, אלא בטחו בכח־דבריהם ובאמתות־דעותיהם, בשאיפותיהם ובתביעותיהם מן החיים. כלל גדול הוא בפעולה החיובית ההיסטורית – הבטחון בצדקת־התביעות וביושר־המעשים של חלוצי התקופה החדשה. בזמן שבאים כבר ההרהור והפקפוק – ואלה באים בסבת פעולת המחשבה העיונית – מתמעטים המעשים ונחלשת השפעתם. אותה התמימות, שאנו מוצאים בהרצאת דבריו של פרץ סמולנסקין בעצמו ובדברי כמה מסופריו, האמונה והבטחון באמתות שאיפותיהם ותועלת השתדלותם ועמלם, הם שהכשירו הברה את הפעולה הסינתֵּיטית של התקופה ההיא.

ועוד מעלה יתרה היתה לירחון זה: ההתאמה הגמורה בינו ובין קוראיו. “השחר” עבר לפני העם, כלומר, לפני קוראיו, שהאמינו בו והעריצוהו מאד. בו מצאו די ספוק תביעותיהם הספרותיות; לא הרהרו אחריו ולא הרבו לבקר את דבריו. מה שהיה קבוע ב"השחר" נחשב כמעט לכל קוראיו לאמת גמורה ומוחלטת, שאין לפקפק בה…

על יד “השחר” עזרו אז העתונים השבועיים, וביחוד “המליץ”, שהשפעתו על ההתפתחות הקולטורית של אחינו ברוסיה היתה מרובה ושגם עליו לא נדבר כאן מאותו טעם, שלא הרבינו לדבר על “המגיד”. אבל בכלל תקרא התקופה הספרותית של שנות־השבעים על שם “השחר”. היתרון הזה לא יבואר לנו על ידי תוכן הירחון וערכם הספרותי של רוב מאמריו, אלא על ידי יחוסו לקוראיו ועל פי תנאי הזמן ההוא.

מיום שפסק “השחר” לצאת – ואין ספק, שהפסקו היה בעתו, אחרי שבשנותיו האחרונות נתרופפה השפעתו הרבה – לא היה ירחון חשוב בעברית כ"השלח". מְאַת חוברות “השלח” שיָצאו עד עתה, מונחות לפנינו. אחר ש"השלח" הוא מאורע ספרותי וקולטורי של זמננו, אי־אפשר לנו לשפוט עליו מתוך השקפה היסטורית. משפט משוחרר מכל נטיה קשה הוא מאד בעניני ההוה. השבח יחָשב לחנופה או אבק חנופה, והבקורת תחָשב לנגוד. ואולם למשפט אחד יסכימו בודאי כל הקוראים: אם נסתכל במאת החוברות של “השלח” ובשפעת העניינים מכל מקצעות הספרות, שנתפרסמו בהן, נמצא בו התקדמות מרובה בנוגע לשכלול־הספרות. אם מותחים אנו לפעמים על “השלח” את מדת־הדין, הרי יש לבאר את דיננו הקשה בעיקרו על ידי התביעות הספרותיות, שהתקדמו מאד בקרב הקוראים עברית. כי “השלח” אינו ירחון רק בעד אלה, שאינם מבינים שום לשון אחרת זולת הלשון העברית, ולא בעד אלה, שמבקשים במכתב־עתי עברי רק שעשוע וטיול רוחניים ורוצים להתענג רק על יפי הלשון וצחותה. רוב קוראיו יודעים גם איזו ספרות בלשון לועזית ומקפידים הרבה על תוכן הענינים ועל טעמם הספרותי. ולצאת ידי חובה כלפי הקוראים כאֵלו קשה מאד.

ולפיכך, אם יבוא חוקר היסטורי בימים הבאים לקבוע ל"השלח" את מקומו בהיסטוריה הישראלית ולהגביל את ערכו והשפעתו, מדת־היושר תדרוש ממנו להביא בחשבון את המצב הקולטורי בקרב עמנו בסוף שנות המאה הי"ט ובראשית שנות המאה העשרים: את הרוחות המנשבות עתה בישראל, את מדת ההשכלה הכללית, שהתפשטה כבר בקרב רוב הקוראים עברית, ואת יחוסו של “השלח” לתביעותינו הספרותיות, הלאומיות והאנושיות. רק באופן זה יהיה המשפט ההיסטורי על הירחון משפט־צדק. בבחינת מאמריו המדעיים דומה “השלח” ל"השחר" בשאיפתו לתת דברי־מדע בשביל המון המשכילים העבריים – אבל מה רב המרחק מן “השחר” עד “השלח”! מרחק כזה אנו מוצאים גם בחלק הפובליציסטי שב"השלח" שהוא חשוב גם מצד רבוי עניניו וגם מצד הקף השאלות היהודיות והאנושיות, שירחון זה עוסק בהן. ובנוגע לחלק הספרות היפה, יש לו לפי דעתי יתרון גדול כבר בזה שלא באו בו ספורים כ"התועה בדרכי החיים" והדומים לו, שהיה להם ערך רב בימי סמולנסקין.

אבל, כאמור כבר, משפט היסטורי ואוביקטיבי על “השלח” וערכו הספרותי והקולטורי לא לנו ולא לזמננו הוא.