א    🔗

מגילות־מגילות נצררת והולכת ספרות־האימים על חורבננו אחרון, כליית ישראל על אדמת־אירופה– אלה, שנתקיימה בהם בחינת אני הגבר ראה עני בשבט עברתו, מקפלים בכתב את ייסוריהם על זכרם ומראם, וכך מצטרפים תיאור לתיאור, סיפור לסיפור על עובדותיהם ההיוליות, עדות המעטים, פליטי־הטבח, על מוצאותם שהם כבבואה למוצאות הרבים – האלפים, הרבבות, המיליונים על תופת־חייהם ותופת־מותם. והספרות הזאת כמותה כאמה, היא מגילת־איכה – ארבעת פרקיה הראשונים כמגייסים את כל האותיות שבאלפא־ביתא לקונן אות־אות את קינת העם בחורבנו ולחורבנו, ולא עוד אלא פרק אני הגבר כל אות מקוננת בו קינה משולשת, מה שאין כן פרקה אחרון, ששוב אינו מגייס את האותיות לקונן אות־אות כסדרה, אלא עושה קינתו בפסוקים מעטים. ובכללם פסוקי־דרחמי, והם ככוללים את קודמיהם.

אכן, גם בספר־הקינות הגדול של ימינו, הקרוי ברגיל ספרות־השואה, אתה מוצא כי רוב דפיהם עשויים כארבעת הפרקים הראשונים של מגילת איכה – כסדרי־האותיות הוא סדר העדויות, עובדה־עובדה בערטילאותה, ואך מיעוטם עשוי כפרק־הנעילה של מגילת־איכה; חופן פסוקים מועט והוא תמצית, התמצית.

ב    🔗

הפרק הזה בספרות־השואה, פרק התמצית, הוא מתעודתם ויכלתם של סוג אנשי־תמצית, הלא הוא סוג הכותבים, הקרויים אמנים. איך ידעו הללו לחיות בתוך תוכה של מפלצת־הוויה והווית־מפלצת, ולא לשמוט מנפשם את סגולות־הבינה, כל־שכן את יכולת־עיצובה – חידה היא ותהי לחידה. הייתי בוש לומר, כי לא נפעמתי למקרא ההודעה הקטנה שניתנה בראש ספר אחד של בעל־האסופה שלפנינו, ישעיהו שפיגל: הנובילות האלו – דהיינו שנכללו בספרו: “מלכות געטאָ” (הוצאת “דאָס נייע לעבן”, לודז 1947) – נכתבו בגיטו לודז בשנים 1940 – 1944: באוגוסט 1944, עם חיסול הגיטו קבר המחבר את סיפוריו אלה במרתף, כאחד עם יצירי־ספרות אחרים; בקיץ 1945 כשחזר מאושווינצ’ים וממחנות ריכוז אחרים, העלה את הכתבים מסתרם, והוציאם לאור, והוא היה ספר הפרוזה היהודי הראשון, שיצא בפולין לאחר השואה. והוא הדין בספרו אחר: “שטערן איבערן געטאָ” (הוצאת הסתדרות יהודי פולין בצרפת, פאריס, 1948) שנאמר בשולי־שערו: הנובילות הנכללות בספר זה, הן המשך ספר הנובילות “מלכות גיטא” ונכתבו בשנים 1940 – 1944 בגיטו לודז. ואף בספרו השלישי “מענטשן אין תהום” (הוצאת איקוף, בואנוס־איירס, 1949) אנו מוצאים, בירכתי־הסיפורים, ציוני־תאריכים של כתיבתם וגם הם עצם שנות הגיטו. לאמור לפנינו מי שנשקע כאחיו בגוש המאוים של היסורים, אולם תוך כדי טביעתו שלה מתוך הגוש גבישי־התמצית המאוימים ממנו, ותוך כדי שלייה הצילם בביטוי.

ועיקר־דרכו הוא בריכוז עינו ונפשו בגילוי, שהוא לכאורה מצמצם ומצומצם, ובאמת הוא ממצה וממוצה, כמעט כמתן־סמל.

ג    🔗

מתוך כל ולשם כך עטו נמנע מתיאורה של מסכת־הזוועות ברשות־האימים הגדולה והוא מפליג לתיאורה של גירסת־הייסורים ברשות־אימים קטנה יותר, משל אישונו של צבי חלל, שנקפא בו מלוא מראה אחריתו ומוראיה. כי סיפורים שלפנינו כמעט שלא נראה בם את מנוולי־האדם ומנוּוליו, משמידי עמנו – אך בשולי־המראות ייראה פעמים קומץ, תחילה כדמות פולקסדויטשה ואחר־כך כדמות נאצים אחדים, ולרוב לא נשמע אלא את הדי פסיעותיהם הגסות, שכן כל תשומת עיננו ולבנו נכבשת למתרחש לפני ולפנים, בעדת־היהודים, וגם פה אך בשולי המראות ייראו המוניות־המוניות, ולרוב תיראה חבורה, משפחה, יחיד. כי לא הצד השוה, הכולל אלא הצדדים השונים, המיוחדים הם עיקר, שכורח הוא לו למספר לראותו ותפקיד הוא לו להראותו; שלא יתמסמס, בזכר של הגורל האחד, זכרם של הגורלות, איש־איש ובבואת האימים המיוחדת של דיוקן־הפורענות הטוטאלית. החדירה העדינה והדקה מן הדקה לגורלות השונים, חדירה שאינה נקנית אלא ללב אוהב־עד־תום, היא המצילה משיכחה, שכמותה כהשמדת־משנה, את פנים־פנימם של פרפורי־החיים האחרונים, חיי אחינו ואחיותינו, – גל ופירכוסו גל ופירכוסו בנהר החיים שהיה לנהר־האבדון.

מתוך אוכלוסית הבורחים בבהלה נפל איש יהודי המחובר בקרקע־כפרו ואינו רוצה להניחו וסופו נתפס לחבורת פולקסדויטשה והם כופים עליו רקידה; הוא רוקד והם נועצים בו פגיוניהם, הוא רוקד ודמו שותת עד יציאת נשמתו. והמראה הזה לא זו בלבד שלא ימוש מעמנו כמראה־ממש, אלא גם לאחר שיחוורו בזכרוננו רוב תאורים של אכזריות המונים, שקראנום בספרות הדוקומנטארית, יעמוד בעינו זכר ההתעללות כאחד ההוא, כסמל התעללות בישראל כולו. או סיפור האח והאחות, הגוררים עצמם בתוך שכבת השלג העמוקה של בית הקברות, להגניב את חייהם אל מעבר לחוטי־הגדר, ויריית־המארב ומיתת השתיקה בלובן הדממה הקפואה – אף זכרו עשוי שייחרת בנו, בסמליותו החדה, רב יתר מזכר תעודות אוטנטיות על רצח־ההמונים, כי ברצח האחד הזה, הקר והמחריש, כלולה רציחת ישראל כולו. או האם המתרוצצת למצוא פירור של טרף לביתה, ובעלה, שרעבונו גבר עליו, אוכל את הפת שהיא הצניעה לתינוקות, והוא אוכלה ואינו יכול לבולעה, והמעשה הוא בעיניו אסון, האסון, ואינו נרגע לאחריו ויוצא מביתו להפקיר עצמו לכלייה והאם אומללה משמחת את הילדים בפתו השלימה של האב ושמחתם שמחה – כמה קטנה היריעה ומה גדולה משמעותה: הרי גם מה שהאויב יכול היה לעולל לנפשנו וגם מה שלא יכול היה לה. והבלטת גבולה של היכולת הזאת, גבולו של השטן, מבחינת נצחונותיו וביחוד מבחינת תבוסותיו, הוא נפש נפשם של הסיפורים האלה – צאו וראו, עד מה משתקפת בהם המתיחות האחרונה לקיים לא בלבד את החיים, אלא גם את איכותם, באופן שמותר לומר, ששלשלת היגיעה הרצופה לעמוד על משמר הנשימה האחת, קיומה וטעמה, היתה כמרד מתמיד, שחובת־אמת היא לנו להכיר אותותיו גם בחיפויו הנהירים – ובכללם גם הכיסופים למיתה בתכריכים, בנרות, בטהרה, גם בחיפויו העכורים – ובכללם התחבולות המוזרות למצוא גרעין של מאכל־אדם בקליפות־סאובות של שיורת־אשפתות ודומיה.

והמלחמה על גבול יכולתו של השטן ביטויה הוא לא בלבד במלחמת־היצר הברורה של האם, המקרבת לו למשרתם של הנאצים, שהופעתו היא פה מינימאלית כהופעת אדוניו, כדי לפרנס את התינוקת שלה וסופה כשהוא גורר את התינוקת לגירוש, היא תוחבת בו סכין והורגתו, אלא גם במלחמת־הנפש העמומה עם פגישת שבטי ישראל רחוקים, שתחילתה בקשת־הדחייה וסופה מסירות־הקירבה. וודאי כסמל־סמלים לאור הבוקע מתהום רבה היא הנערה, שהצילה את מיטתה שנועדה להיות לה מיטת־נשואים, והיא שוברתה להסיק את התנור להאריך מעט את נשימת־חייו של השכן.

ד    🔗

וזאת גם זאת, כוחו של המספר הוא בתיאור אסון בתוך אסון – עם אותו רבי, שהביא את טירופו לתוך השואה, אם אותה אשה שטירופה נצמח לה מתוך השואה; אם אותו נער שהביא את מומו לתוך השואה והיא לו פתח לכפל־עינויים; אם אותה אשה והכלב שלה, שריחוקה מעמה גם הוא פתח לייסורי־משנה – דומה כי בפגישות־כפל כאלו של האסון המיוחד, בין מוטבע בין נקנה, ושל האסון הכולל, מתגלה המספר ביותרת־כוחו. אולם כשאמרנו: והכלב – אסורה לנו הבלעה. כי הכלב הוא אך פן אחד בראווה רבת־הפנים של המספר־המשורר בתחומה של מסירות ונאמנות. החיבור העמוק שבו לבריאה, הוא המעורר להראות את שיא־הנאמנות בנברא, בבעל־החיים – בפרה הגולה המפנה ראשה לאחוריה; בכלב העובר את חוטי־התיל וחוזר לאדונתו והיא הולכת עמו למכלאה; וביחוד באותו חיל גדול של עופות, שהם בני־לויה ברוב סיפורים, בין כממש ובין כנמשל. צאו וראו מה מרובה הוא גילוים של עופות וכנפיהם ותדעו, כי שרשו בראייה קוסמית מיוחדת ואפשר והיא שעמדה לו (כדרך הצפייה בכוכבים לאותו פליט־וינה) בתהום־יאושו. כי ראייה זו היא המבליחה את הנפשות ועלילותיהן, היא ראיית אורו של עולם כמסד אורו של אדם וכערובת החיים וטעמם. ואלה פשוטי־ישראל הנענים והניגשים, נרעבים ומומתים, נראים במבחנם על האור שבנפשם, שלא יכלו לו מנגנאות־ההשמד של שטני־האפלה.

וכי המספר הראנו את כפות־המאזנים המתנודדות של גדול־המבחנים הזה שעמד בו, בדמות ישראל, האדם, כי הרמיזנו על ההכרעה – היא זכותו הגדולה והיא מתתו היקרה באוצר־יגוננו.

[י"ב שבט תשי"ג]