א    🔗

העיר – שמה כולל, הלא הוא שם־הספר שלפנינו, עיר בפולין; ציירה – שמו המפורט, הלא הוא שם־הסופר שלפנינו, הרץ ברגנר. כיצד נעשה החיבור הכולל ענינו של המחבר המפורט – הוא הוא הענין שניתן לנו עתה לענות בו. וכבית־אחיזה לנו שלושה תאריכים. התאריך האחד – 1907, היא שנת הולדתו, שמקומה היה בעיר בינונית מערי־מערב־גליציה, שלא כשמה בפי־הגויים שמה בפי־היהודים, שהראשונים קוראים לה ראדימנו והאחרונים קוראים לא ראַדים; ללמדך, כי ענין־העיר לחוד וענין־הקהילה לחוד. פה גדל הילד באותה שלווה, שסופה נתגלתה השלייה; פה ראה, בשנת השבע לחייו, בפתח מלחמת־העולם הראשונה, ראשית־עירעורו של משטר־הכלאיים בצל־בית־האבסבורג; פה ראה, בשנת האחת־עשרה לחייו, את גמר־עירעורו, עם המהפכה ושלאחריה. הדגש בתיבה הקלה: ראה; להוציא תיבה כבדה ממנה: ידע. גיל־הילדות, שבו עברו עליו מאורעות אלה, נתן, שהם לא היו לו, כדרך שהיו לחבריו הגדולים ממנו בשנים, פטר־חווייה מרעיש של מיפנה ומשבר. אלה היו לו, לכל המרובה, כעיקומי־ארעי של קו־קבע, קו־יציבות, שחזר והתיישר עם ראשית־ביסוסה של פולין המאוחדת, ואילו שברונו, וממילא תודעת־שברונו, באו בשעה מאוחרת יותר, לפתח־פתחה של מלחמת העולם האחרונה. התאריך האחר – 1923, היא שנת בואו של הנער בן השש־עשרה לווארשה, שבה הוא מגשש בדרכו, עד שהוא מוצאה, והיא דרך־סופר – פה פירסם בכור־סיפוריו “חורבות”, שנמשכה לו תשומת־דעתם של סופרים נודעים, ובראשם מי שנחשב לו בחינת אידיאל, גם לצד חפץ־החיקוי גם לצד עוז־התחרות, י. י. זינגר; פה מצא חברים כרוחו וכדרכו, הלא היא החבורה הקרויה “קבוצת פרוליטארית”; פה היה מעורכי “שריפטן”, כלומר: כתבים, בבואת החבורה ההיא; פה פירסם בכור־ספריו, קובץ־הנובילות “שטובן און גאַסן”, כלומר: בתים ורחובות (1935); פה תחילת התהליך, שגמר־בישולו בספר שלפנינו – דיוקן־חיים והווי של קהילת־מולדתו, שהרחבתו והעמקתו באו לו מתוך שהתפרנס מדיוקן־חיים והווי של קהילת־מושבו, הגדולה שבקהילות־ישראל באירופה. התאריך האחרון – 1938, שנת בואו של בן־השלושים לאוסטראליה, מגוריו עד עתה, שבה בנה, עם קצת סופרים אחרים (מהם שכבר הלכו בינתיים לעולמם: פינחס גולדהאר, אהרון פאַטקין, י. בר רוזן; מהם הפועלים עד עתה: א. שולמאן, יהושע רפפורט; מהם שהגיעו לארצנו: יוסל בירשטיין ויוסל ברגנר) מרכז־זוטא של ספרות ואמנות; פה המשיך את כתיבתו והוציא שלושה ספרים: “דאָס נייע הויז”, כלומר: הבית החדש (מלבורן 1947), קובץ סיפורים, מהם גם מחיי־הישוב באוסטראליה; “צווישן הימל און וואַסער”, כלומר: בין שמים ומים (שם, 1947), נובילה גדולה שענינה גורל אניה יוונית, שבורה וסדוקה, המטלטלת גולי־יהודים, פליטי־תופת־היטלר, על פני הגלים וסערם, וכל החופים סגורים לפניה, וסופה נטרפת על נוסעיה יגעי־הרעב ותשושי־היסורים; ואחרון־אחרון “אַ שטאָט אין פוילן”, כלומר: עיר בפולין, הוא הספר שיצא בתרגומו העברי של א. ד. שפיר (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ו).

ולאורך שלושת התאריכים וביניהם נמשך קו נחשב – מורשת־בית, משפחת־סופרים. ודאי, בעייה לגופה היא וראוי לדון בכלל חזיונה, שאינו נדיר בדור אחרון. אם להסתפק בקצת דוגמאות הרי, למשל, משפחת צייטלין – האב הלל ובניו אהרן ואלחנן; הרי, למשל, משפחת רייזין – אברהם וזלמן ושרה; הרי, למשל שלושת האחים – שמואל ניגר וב. וולדאק ודניאל טשאָרני; הרי, למשל, שני האחים ואחותם – י. י. זינגר, יצחק באשוויס ואסתר קרייטמאן; הרי, למשל, שלושת האחים – יעקב זיפר ושלום ויחיאל שטרן, והרי אחרים. אלא משפחת ברגנר הקו שלה מאונך יותר וכולל שלושה דורות – הסבתה, הינדה ברגנר לבית רוזנבאלט, מחברת “אין די לנגע ווינטערנעכט”, כלומר: בלילי־חורף הארוכים, ספר רוהט וחי, בבואת־מלחמה של נערה ואשה לערכה, תעודה מצוינה לתולדות־ההווי; אחריה שלושת בניה – הבכור, משה, שבא בימי העליה השניה לארצנו וישב בה עשר שנים, תחילתו שומר המפרסם לעת מצוא אימפרסיות על נופם של גלילות־הארץ, וסופו מגלה בעצמו סגולת צייר והולך להשתלם בוינה וסוף־סופו מניח מרצונו את החיים; השני, זכריה, שהניח שמו ושם משפחתו וברר לו פסידונים והוא הוא הנודע ברבים, מלך ראַוויטש, משורר ומסאי, עורך ועסקן־תרבות, מיושבי ראשונה במלכות־אידיש; השלישי, הרץ ברגנר, שהתייחד בתחום הסיפור; נכדה – יוסל ברגנר, שירש את נחלת־דודו והוא צייר בישראל.

 

ב    🔗

ומשראינו בשרטוטים קטנים דרכו של המספר, דין שנראה, בשרטוטים נרחבים מעט, דרכם של סיפוריו, וראייתנו לאורה של הביקורת באופן שנביא את דעתה ודעותיה בקוים כוללים, ונסמיך לה דברי בירור והשגה. וראשונה יסע ספרו “שטובן און גאסן” – סיפורים ריאליסטיים, שענינים ההווי בימי המשבר בפולין, ומורגשת בהם אוירה דחוסה, משל חשרת־עבים מעובה תלויה מעליהם וצנופים בהם חמרי הסערה הקרובה לבוא, והענין צריך הדגשה, שכן הסיפורים האלה לידתם בימי זיקתו הסמוכה של המחבר לאותה הקבוצה הפרוליטארית, שלא ראתה צורך ולא כורח של שינוי עצם־בסיסם של חיי־היהודים והאמינה בתקנתה על אותה בסיס עצמה, בכוחו של שינוי־משטר בלבד. ודאי אות הוא לחישה סייסמוגראפית, אם האמת האמנותית הראתה את שלא התכוונה להראות האמת הפרוגראַמאַטית. כל שכן בבוא שעת הפורענות הגדולה ופריצת־הסערה במלוא־אכזריותה, שמחקה את עצם־החיים, והמספר שנמלט, כמעט בשעה הלפני־האחרונה, לגולה רחוקה, ישב בה לכתוב את “צווישן הימל און וואַסער”, נובילה שהורתה בדמיונו קודם השואה ולידתה בעצם־השואה, ומאחוריה ניבטת זוועת “סטרומאַ”, ובה מתואר עולם שלם בעקירתו. ואילו הספר “דאָס נייע הויז” הוא בחינת מאזניים, שכבר מתנודדות בו כפות־הנושאים – סיפורי־פולין מזה וסיפורי אוסטראליה מזה. אולם בעוד הראשונים אפופים אהבת הסביבה המתוארת ואהבת הדמויות המתוארות, האחרונים נראים בחילופם, ומחברם אף אינו טורח להעלים את עוקצנותו. ואותה אהבת־הסביבה ואהבת־הדמויות מתגברת עד הקצה בספרו “אַ שטאָט אין פוילן”, שעיקר־מגמתו רומן טוטאלי, שבו מלוא־הפנים של המציאות המתוארת מגולם במשפחה, כסמלה של עיר שלימה וכרמזה של גולה שלימה. דומה, מי שתיאר בנובילה את הנעקר ותלוי, ביקש לתאר ברומאן את הנטוע ועומד, שמאחוריו מהמה האנחה כפולת־המשמעות: אוי מה היה לנו.

קהילת־יהודים, אם עיירה ואם עיר, כנושא־הסיפור אינו חדש וחדשה בספרות יידיש בדורות אחרונים. אדרבה היא לוז השדרה בכמה מחטיבותיה הנחשבות. ולענין התפתחותו של הנושא דין לקבוע בדרך כלל, כי לאחר המטבע, שטבעו מנדלי ושלום עליכם, התנודד הנושא בין שני קטבי־ראייה, הראייה האידיאלית־מעודנה של אַש מזה והראייה החילונית מגושמה של וויסנברג מזה, וכל שהמשיכו אחריהם בסיפור יידיש, לא נפטרו מהליכה בעקביהם, בין על דרך שהפליגו לקוטב האחד בין על דרך שהפליגו לקוטב האחר, בין שניסו וטרחו על דרך־ביניים. ולענין הדרך הזאת צריך הבחנה – אינו דומה הסיפור שלפני החורבן כסיפור שלאחריו כי לפניו לא ניתנה אלא תערובת של ניגודי־הראייה, ואילו לאחריו ניתנה מזיגתם, שהרי מעמדה של העיירה בספרות נשתנה עתה במכריע, וכבר נאמר: “לייסר כמנדלי – אין את מי; לצחוק כשלום עליכם – מה לו לצחוק בבית האבל; ולענין אידיליזציה ואידיאליזציה כשלום אַש – הרי המחצית האחת קשה, עגומה; והמחצית האחרת ניתנת כדרך קידוש, כמזכרת מתוך יראת־כבוד ואהבה, בחיוך מעוקם מצער” (ל. דומאַנקביץ').

 

ג    🔗

עם כל השמירה על מסורת הסיפור ביידיש ועם כל הנאמנות לאסכולתו, הרי המספר שלנו מניח לתחום תחום מבורר בין ספריו שלפני השואה ובין ספריו שלאחריה, שבהם באה אותה מזיגה של קטבי־הראייה על ביטויה, בדרך שנגדרה כרומאנטיקה ריאליסטית, וניתן גם להגדירה כריאליסטיקה רומאנטית. אמנם, סימני מזיגה כזאת נראו בקצת מספרים קודם־השואה ודוגמתם הבולטת יהושע פרלה, אבל מחיקתה של אדמת הסיפור ונפשותיה ממפת־החיים שיוותה למזיגה זו מעמד אחר, רמה אחרת, משמעות אחרת. ולאור המזיגה הזאת, שהיתה לפני חורבנה של העיירה אפשרות, ולאחריה נעשתה כורח, דין שנבדוק בו במספרנו רישומי־השפעתם של קודמיו. לאור הכורח הזה לא די לומר כי טיטשאב היא המשך העיירה של ווייסנברג ופוקס, כי אטיל כטיפוס של בת־בעל־בית הנסחפת בסערת התקופה ידועה לנו מסיפורי אַש וברגלסון, כי אבי המשפחה ר' לייבושל הוא כהקרנה רחוקה של ר' שלמה נגיד וכדומה, שכן חשובים צדדי־הקבלה אלה וכאלה, המעידים על זיקה לסופרי דור קודם, אבל חשובים מהם צדדי־הקבלה אחרים המעידים על זיקתו לסופרי בני דורו, וביחוד בני־גילו. ומבחינה זו דוקא אנו חייבים בהבדלה בין הסיפור שלפני השואה ובין הסיפור שלאחריו. לגבי הסוג הראשון, הסיפור שלפני השואה, יפה בחינה בינו ובין ש. ברלינסקי, וביותר ספרו “שחר חיים”, מזה, ובין יחיאל לרר, וביותר ספרו “בית אבא”, מזה, ועיקר־הבחינה מידת־הקירבה ומידת־הריחוק ממורם־ורבם א. מ. ווייסנברג ותלמידיו האדוקים, עוזר וואַרשאַווסקי ושמעון הורונטשיק, שחידדו את הראייה הנאַטוראַליסטית כדי מראה מפלצת ברוטאלית. לגבי הסוג האחרון, יפה בחינה כפולה – בחינה אחת עם קודמיו, בחינה אחרת עם בני־גילו. לענין קודמיו – הרי י. י. טרונק וספרו “פוילן” מזה, והרי י. באשוויס וספרו “משפחת מושקאט” מזה, שמיצו את קצות־הטיפולוגיה, הראשון – את האריסטוקרטיה בצל החכמה בצל הכסף, האחרון – את האינטליגנציה שנתערטלה מכל אידיאה ואידיאל, בעוד מצעו של מספרנו היא בדרגת הבינונים: יהודים מכל ימות־השנה. בחינה אחרת בני־גילו, וכדוגמה מצויינת מ. בורשטין, שכשם שכתב על העיירה ערב חורבנה “על נהרות מאזוביה”, כך כתב עליה בעצם חורבנה “על חורבות פלוינה”. כל דרכי הבחנה אלה יש בהם בנותן ענין וטעם, מה שאין כן דברי־הפלגה, שנשמעו גם הם, בין לספרותנו, בין לספרות הכללית. ספרותנו – כגון ענין ההשוואה שבין סרול ובין יחזקאל חפץ ב"שכול וכשלון" של י. ח. ברנר, שמלבד שאין לה משענת לגופה, הרי דומה, כי רישומו של ברנר חסר מספר־ההשפעות של מספרנו; ספרות הכללית – כגון ענין ההשוואה ל"אכרים" של ריימונט, או ל"ברכת האדמה" של האַמסון, שזו וזו, לפחות, מוזרת ביותר. והוא הדין בהפלגה, שנעשתה שלא לצורך השוואה אלא לצורך הוראה, ל"פאן טאדיאוש" של מיצקביץ'. וראה גם ראה, דוקא ההפלגה הקיצונה ביותר מבחינת קיפוח כל מידה נכונה, היא ההשוואה למשורר האיליאס יש לה נקודת־אחיזה – העמידה על חורבות־עיר ואם, המולידה חרדה על שמירת כל קטנה וקטנה של החיים שהיו, שהרי שמירתם־בספר היא התריס בפני שקעונם בשיכחה מוחלטת.

 

ד    🔗

וזאת להקדים לכל בירור וניתוח: יריעת הספר שלפנינו, עם כל היקפה ורוחבה, היא אך קצה יריעה – הרי עוד שני כרכים מעותדים לנו, ומערכת הדמויות, כוללת שלושה דורות, ועיקרם י"ב השבטים, אין אנו יכולים לפסוק בה גמר־פסוקנו, שהרי אין אנו יודעים עדיין התפתחותה בשני החלקים העתידים לבוא, שאין אנו יודעים אם יקוימו שמותיהם, האחד: המבול, והאחר: לאחר המבול, אבל ודאי תתקיים כוונתם. מה שניתן לנו עתה לומר הוא, כי לפנינו מסכת־חיים של קהילת־ישראל שאנו רואים אותה על שפת הר־געש ויודעים אותה תל־אפר, או כדרך ההגדרה הבוטה: מסכת־חיים הנשקפת דרך הפריזמה של המוות, והיא פריזמה המזריחה הילה של קדושה על כל ועל כולם, על השגב ועל השפל, על הנוי ועל הכיעור, כדרך שניתנו לפנינו בספר. וגם זו, הסופר לא בחר, אמנם, עיר בערים, שהרי עיר מולדתו, שהיא הפרוטוטיפוס של טיטשב, לא בחירה היא לו אלא גזירה היא לו, אבל גם הסיפור לא יכול היה לבחור נאותה ממנה, ויפה ההגדרה כי אין זו עיר קטנה, כדי פינה העלולה להשתכח, אך אין זו גם עיר גדולה, כדי הבלעת יחיד ומשפחה בה. מסגרת־הביניים הזאת הניחה פתח נרחב להבליט גם את הבחינה הסטאַטית גם את הבחינה הדינאמית, והחלוקה של הבחינות, בערך, כחלוקת הדורות. ודאי, כי קביעת עיר מולדתו כסמל לקהילת־ישראל על סיפה של השואה ובתוכה, כשם שנגרמה מכוח־זכרונותיו, כך גם גרמה לתגבורת־זכרונותיו, ואמנם ניכרת פה יפה־יפה התשלובת המימואריסטית. הביקורת, שהצביעה על כך, כי מידת־השלימות המשמשת את תיאורם של זקני זקנים ושל ילדים אינה עומדת לו למספר בתיאורו של מה שהוא בין הזקנים ובין הילדים, כלומר של דור הצעירים, התעלמה מכך, כי זכר־חייו של המספר בעיר־מולדתו, שחלו בתקופת־ילדותו, גם הן בגורמי־הדיספרופורציה הזאת. ודוק: גם הוא, שכן פעלו גורמים מכריעים ממנו, ובכללם, ואפילו בראשם, כפל־תפקידו של המספר – תיאור־האינטגראל מזה ותיאור הדיפראנציאל מזה, שהראשון הצריך מפסלת עבה ומתונה, והאחרון הצריך מכחול דק ועצבני, ודאי לא מקרה הוא, כי גם פרק־הפתיחה גם פרק־הסיום נתייחדו לאינטגראל; משל שתי טבלאות כבדות ומחוסמות, הסוגרות על מסכת הדפים הדקים מהן.

הפעלת־דיפרנציאציה של מעגל־דורות שלם בתוך משפחה אחת אינה חידוש, וכבר ניסה בזה המחזה המודרני שלנו בראשיתו (“משפחת צבי” לפינסקי, “ימות המשיח” לאַש), ומה שלא הניח המחזה בצימצומו הניח הסיפור בהרחבו; אולם מה שהוא חידוש בסיפור שלפנינו הוא, כי הפעלת הדיפרנציאציה הזאת ומיצויה היא כתחנת־גמר בתולדות־קהילה על מלוא מעגלה – הוא המעגל, שתחילתו סרול וסופו סרול, ראשון זקן־זקנה של המשפחה, שטרח בייסוד־הקהילה על דרך בנינה; אחרון – נכד־נכדה של המשפחה הטורח על תמורת־הקהילה על דרך עירעורה־מבית, ואינו חש עמידתה בפתח חורבנה על דרך השמדתה־מחוץ. ודאי, עצם התנופה לפרוש יריעה כזאת, יש בה עוז ואפילו עזות, אך צידוקה בשמירה על האיזון בין האמת האוטנטית ובין האמת האמנותית, וכושר־האיזון נמדד לפי כוח־ההתכה ומידת־ההתכה של האמת הראשונה בתוך האמת האחרונה. ואמנם, יכלתו של המחבר שימשתו כהלכה באותו איזון; מה שאין כן בחברו, הוא האיזון בין העיצוב הפסיכולוגי העז של הנפשות הפועלות והנפעלות, ובין הגילום התיאורי היפה של תהליכי־חברה וכלכלה. רוב שבח נמדד לה לסבלנותו הבלטריסטית, אבל פריה שנוי במחלוקת־המודדים – יש הקובל על הפרוטרוט של אביזרי־הדמויות, על שום שהוא מטביע את צומת־העלילה, ויש הרואה את כלל־הסיפור אובד בתוך שפעת־העיר ואבידתו יתרונו; יש החושש לרחבות העודפת המפוגגת את חטיביות־הסיפור ויש שאינו ירא מן הגודש המשתפע, לפי שהוא מלוכד בארכיטקטוניות מחושבת־מראש; יש המדגיש את זכרונו הטוב של המספר כעושר שמור לרעתו – הוא יודע יתר על המידה את גיבוריו, ושעל־כן הוא כגולש לתוכם באפס מעצור; ויש המדגיש את זכרונו הטוב של המספר כעושר השמור לטובתו – בשלו עלה בידו מעשה־ההצלה הכולל, באופן שבעל־הסיפור נצטרפו לו בעל־הפולקלור ובעל־הלשון, וחוט־הסיפור המשולש לא במהרה ינתק. אולם אלה ואלה דעתם אחת בענין פרקים צלחים במיוחד – הרי הכניסה לעיר, שהיא פתיחת־הסיפור; הרי ערב־יום־טוב בבית זקן־המשפחה; הרי ריקוד י"ב השבטים בשמחת־תורה; הרי מחזה הפרעות ושלפיו. וכן דעתם אחת בענין צדדים מצויינים במיוחד – תיאורי־הטבע לנופי־העונות; וביותר הלשון הנוהרת לשטפה ויובלי־דיאלקטיקה ואידיומאטיקה מפרנסים אותה מעברים. ולענין כוחו בפירצופם של הנפשות, הרי רומו בדור־הזקנים, שהם כבושים ועומדים, וזוטו בדור־הצעירים, שהם חומרים ותלויים, ואף כאן מחלוקת־הפוסקים – כנגד האמירה הכוללת, כי מספרי־יידיש נכשלו ברגיל בתיאורו של הדור הזה, ושעל־כן הצלחת־מחברנו היא בנותן־ציון, באה אמירה לסתור, כי יציבותו של דור הצעירים היא פה קלושה ומחולחלת, ושני הטיפוסים התובעים לעצמם עמדת־מרכז, ברוך מזה וסרול מזה, הופעתם ברפיון־אופי ובחיוורון־רוח; כנגד האמירה, כי מידת־השלימות הושגה בסרול, שהוא ה alter ego של המחבר גופו, באה אמירה־לסתור, כי ניתנה לו תשומת־דעת יתירה, מכפי שהיא מגעת לו; כנגד האמירה, כי סרול שורטטה בו לא בלבד דמות־בפועל אלא גם דמות־בכוח, עוּבּר של לוחם גיטו לעתיד־לבוא; באה אמירה־לסתור על דרך הערכתו כנציג תנפחנות מהפכנית חלולה. ואף דמותה של אטיל, שהכל מודים, כי דיוקנה, בעצרת־דור־הצעירים, הוא המחוטב ביותר בקוויו החדים והבטוחים, שנויה בהערכה – מכאן ראייתה כדמות יחידה, המפליגה מספירת המורשה והמנטאליות של סביבתה, וכוחה עמה לחיות בעולמה שלה, והוא עולם של טראגיות; מכאן הלגלוג על האמלט בשמלת־עלמה והתרעומת על־כך, כי שכמותה נבחרה כנציגתה של הנערה בשתי התנועות שהיא מתנודדת ביניהן, בעוד שתיהן ראויות לנציגות שמשקלה אחר.

 

ה    🔗

אולם כל אלה גדורים בתחום הביקורת החלקית, והרי היו שהפליגו לביקורת כוליית, ואפילו בשתי גירסאות־קצה – גירסה שמרנית מובהקת מזה, וגירסה ראדיקלית מובהקת מזה. הגירסה השמרנית פתחה בבדיקה של כלל הריאליזם והנאטורליזם של סופרי־יידיש בדור אחרון, שעמידתם בהווייה־לא־הווייה, שמעמדה מתערער וקרקעה נשמטת. גירסה זו מבחינה בין קומץ־סופרים, ששרשיהם במסורת שלפני המשבר וזעזועיו הם מחוסנים, ובין רוב־הסופרים, ששרשיהם במסורת ההיא הם דלילים או חסרים, וחלל־אוירם חלל־אימים של פורענות ואחיזתם לא בחיי־פנים אלא בגילויי חוץ ובית־אחיזתם הריפוטאז’ה, באופן שהרומן שלהם כמותו ככרוניקה. וכבר נשמע עירעור על גירסה זו ודרכה, וגילה בה את הפחד מפני פגישת־פנים, כל־שכן מפני התנגשות, עם אכזריותה הערטילאית של התקופה כאמיתה, כשם שגילה בה את ההשלייה, כי אפשר לגרש מתוך הספרות מה שאי אפשר לגרש מתוך החיים. והעירעור טוען תוספת לעצמו – הרי הגירסה הזאת מסתפקת בקביעת־עובדה, בעוד תפקידה לנסות בביאורה, שאילו ניסתה בכך, מתוך שהיתה זוכרת כי אמנות ונאמנות שרשם אחד, אפשר ומה שמוחזק לה גנות היה מוחזק לה שבח. על כל פנים היתה מעמעמת מעט בקלות החלוקה של שבח וגנות – שכן לא קל להכריע, האמנם מידת־האמנות שבכרוניקה, הפותחת את ספר איוב ונועלתו, היא פחותה מבפרקי־האמצע, לרבות שגב־מליצתם. ואילו הגירסה הראדיקלית, שיצאה מלפני חוג הקבוצה־הפרולטארית־לשעבר וסביביה, עשויה דרגות דרגות – אינו דומה דברה על “שטובן אין גאַסן” כדברה על “צווישן הימל און וואסער”, קל וחומר על “א שטאָט אין פוילן”. אם ספר הנובילות הקטנות עודו זוכה לשבח על שום ההתגברות הן על העיירה האידילית נוסח שלום אַש והן על העיירה המשוקצת נוסח עוזר ווארשבסקי, וכן על שום כוח ההבדלה בין אתמול ומחר; הרי הנובילה הגדולה זוכה לעירוב של שבח וגנות. שבח – על שום התיאור הכפול של המיטלטלים בין שמים וים, גם מבחינת החיבור ביניהם, כלומר כקבוצה המלוכדה באגרופו של הגורל הטראגי, גם מבחינת ההפרד ביניהם, כלומר כקבוצה בעלת דיפרנציאציה פנימית, באופן שעיצוב־הנפשות עולה סמל של שיכבה מסויימה בחברה. גנות – על שום שהמספר הראנו את הדירדור לתוך תהום החשכה ולא הראנו מוצא־האור. ואילו הרומן הגדול נשפך עליו קיתון, שכולו גנות, וכלל־הגדרתו – אספקלריה עקומה. ולחיזוקה של הגדרה באות קושיות שונות, מהם ענינים של מה־בכך, מהם ענינים שאינם מעלים ואינם מורידים, מהם ענינים שכבודם במקומם מונח ואין הסיפור מקומם, מהם ענינים של ממש, ועיקרם דרישה שלא באה על מילואה – על שום מה לא ניתנה כנגד עובי־האפילה כאחרית –יאוש אלומת־אור כראשית־תקוה. לענין הנובילה מתנסחת אותה הדרישה לאמור: על שום מה לא נראה מאחורי הספינה הסדוקה והמיטרפת רקע גבורתם של הסובייטים; ולענין הרומן הגדול מתנסחת אותה דרישה לאמור: על שום מה לא נרמזה בו אשמת־המערב בשואת־ישראל. אולם אוזן מילים תבחין תתעורר כממילא על כך, כי הדרישה הכפולה הזאת אינה אלא פרגוד לדרישה אחרת, המתנסחת לאמור: על שום מה אין האתמול נראה לאורו של המחר, ואילו המחר נגדר כשיקום היישובים על מלוא אפשרויותיהם במדינות הדימוקראטיה העממית. הדרישה הזאת, שהיא־היא עיקר־הביקורת, מבליח מתוכה רוגזם של המבקרים על חבר־לשעבר, על שום שאינו אדוק בהשלייה, כי ניתן לחזור, אחרי השואה, לאפשרות של חיי־ישראל על אדמת־הבסיס שלפניה ומסגרתה. השלייה זו ולא הדיבורים על גבורת־מזרח ואשמת־מערב, היא־היא הנרתעת ומרתיעה מפני מיצוי דינו של גורל העם הגולה, כדרך שהיה גלוי בכל תקופות הגולה, ונחשף עד תומו בתקופת־השואה. והרוגז מובן, ביחוד שהרומן אינו מעלים מוצאו של מחברו – הרי בבואו לתאר את דור־הצעירים, יותר משהוא מכיר את ברוך ועולמו, הוא מכיר את סרול ועולמו. ודאי יש מקום לערער על כך, כיצד נראה לו עולמו של הבונד; שהראשון רוב־גילויו פה באידיאולוגיה ובמנטאליות כאנכרוניזם, והאחרון כל גילוייו פה כקאריקאטורה; אולם זכותו של המחבר הוא בעצם־ההעמדה של ברוך וסרול כצמד־הניגודים המובהק בדור־הצעירים. חלוקה זו היא נכונה בעיקרה, כי היא היתה והנה מחלוקת־היסוד על גורל־העם, מחלוקת שהצד השוה שבה היא תודעת התמורה המהפכנית המכרעת וכרחה, והצד השונה בה היא בקרקע־התמורה, אם על קרקעה של תולדת־העם ומגמתה ההיסטורית, או מחוצה לה.

אכן, הרומן המתאר את האתמול יניקתו מן השלשום, אבל מורגשת בו יפה יפה חתירתו אל המחר, משל מאחורי דפיו מרטטים נפתולי־ירכתיים, נפתולי־המספר, שלא הניח את התודעה לכורח המהפכה בחיי־עם, אלא אם לפנים דימה למצוא אותה מעבר לגלגל־ההיסטוריה שלו, הרי עתה חזר ומצאה מפנים לו. כללו של דבר: רומן שלפנינו, רומן האתמול, גדול בו כוחו של השלשום הגלוי, אך לא פחות ממנו כוחו של המחר הסמוי, אלא שעיקרו נתפס בתחום ההכרעה של העם על עצמו, מתוך נאמנות לדרכו האימאננטית.

[שבט תשט"ו]

 

ביבליוגרפיה    🔗

(1) יעקב בוטושאַנסקי: אַ שטאָט אין פוילן פון הערץ בערגנער, די פרעסע, בוענאָס־איירעס, 24 ינואַר 1951;

(2) מ. גילדין: דער טאַלאַנטפולער דערציילער הערץ בערגנער, פרעסע, פאַריס;

(3) יעקב גלאַטשטיין: אין תוך גענומען, – אַ באַגריסונג צו הערץ בערגנער, יידישער קעמפער, ניו־יורק, 21 בספטמבר 1951;

(4) נח גריס: די יוגנט איז גערעכט – געדאַנקען וועגן אַשטאָט אין פּוילן, ניי־וועלט, תל־אביב;

(5) ל. דומאנקיביץ': פון אויפקומענדיקן שטעטל ביז צו דער אונטערגייענדיקער שטאָט אין פּוילן, אונדזער וואָרט, פאַריס, 13 ביאַנואַר 1951;

(6) אברהם זאַק: הערץ בערגנער – עטלעכע שטריכן צו זיין כאַראַקטעריסטיק, אונדזער וועג, פאַריס;

(7) אַ. וולף־יאַסני: דער פּחד פאַרן שטורעם פון דער צייס, נייוועלט, תל־אביב, 4 ביאנואר 1952;

(8) יצחק ווארשאווסקי [=באשוויס]: הערץ בערגנער און זיין שאַפן, פאָרווערטס, ניו־יאָרק, 16 בספטמבר 1951;

(9) ד"ר ל. ז’יטניצקי: הערץ בערגנער – אַשטאָט אין פוילן, די פרעסע, בואנאָס־איירעס, 3 במאַרס, 1951;

(10) יצחק יונאסוביץ': אַ באַשולדיקונג און אַ וואָרנונג, וועגן הערץ בערגנערס ראָמאַן צווישן הימל און וואַסער, דאָס נייע לעבן וואַרשה, גל. 3 (172);

(11) כנ"ל: הערץ בערגנערס אַשטאָט אין פּוילן, צוקונפט, ניו־יאָרק, אוקטובר 1951, עמ' 394 – 396;

(12) יעקב כהן: הערץ בערגנערס אַ שטאָט אין פּוילן, ציוניסטישע שטימע, פאַריס;

(13) א. לעיעלעס [אהרן גלאַנץ]: וועלט אין ווארט, דער טאָג, ניו־יאָרק, 15 בספטמבר 1951;

(14) אַ. ליס: פון אונדזער אָקאָרשטיקן לעבן, הערץ בערגנערס אַ שטאָט אין פּוילן, קיום פאַריס, חוב' 1 (49), עמ' 31–32;

(15) ד"ר א. מוקדוני: אַשטאָט אין פּוילן, דער מאָרגען־זשורנאַל, 4 בנובמבר 1951;

(16) ה. מינץ: הערץ בערגנערס אַ שטאָט אין פּוילן, אויסטראַלישע יידישע נייעס, מלבורן, 30 במאַרס 1951;

30 בספטמבר 1951;

(17) ש. ניגר: צווישן ליטעראַטור און כראָניק, דער טאָג, 30 בספטמבר 1951;

(18) דב סדן: מצבה [מאמר כולל על משפחת ברגנר], זמנים, ירושלים, 30 באַפריל 1954 והוא ניתן בספרנו עתה;

(19) י. י. סיגל: אַ שטאָט אין פּוילן, קענעדער אָדלער, מונטריאול, 26 בפברואר 1951;

(20) כנ"ל: הערץ בערגנער צו זיין באַזוך ביי אונדז אין שטאָט, שם, 10 ביולי 1951;

(21) כנ"ל: הערץ בערגנער, שם, 16 ביולי 1951;

(22) ד. ספארד: צווישן הימל און וואַסער פון הערץ בערגנער, יידישע שריפטן, וואַרשה, גל. 7 (27);

(23) חיים לייב פוקס: דער עכטער זפיקער, אַרבעטער וואָרט, פאַריס;

(24) י. פרייליך: שמועסן וועגן ביכער – צווישן הימל און וואַסער, אַ שטאָט אין פּוילן, אונדזער וועג, ניו־יאָרק, ספטמבר 1951;

(25) מלך ראַוויטש: צווישן הימל און וואַסער, די פרעסע, בואנוס־איירס, 17 באפריל 1945;

(26) אברהם רגלסון: עיר בפולין, על המשמר, תל־אביב, 25 במאי 1951;

(27) י. בר רוזן: הערץ בערגנערס אַ שטאָט אין פּוילן, די יידישע פאָסט, מלבורן, 16 בנובמבר 1951;

(28) ד"ר יעקב שאצקי:

A Shtot in Poilin by Hertz Bergner. The J.W.B. Circle, March 1951, page 5

(29) אַ. שולמאַן: הערץ בערגנערס נייער ראָמאַן – אַ שטאָט אין פּוילן, אויפבוי, מלבורן, מארס 1946;

(30) שלום שטרן: הערץ בערגנער, וואָכנבלאַט, מונטריאול, יולי 1951;

(31) אַ. שניידר: אין אַ קרומען שפּיגל, יידישע שריפטן, ווארשה, גל. 7–8 (51–52).

הרוצה לטעם טעם נובילה של הרץ ברגנר, יוכל לקרוא בלשוננו: א) פליט ראשון בא לעיירה, “דבר”, 25 במאי 1951; ב) מבראשית, תירגם מ. ח. [=חלמיש], על המשמר, 6 ביולי 1951. הסיפור “צווישן הימל און וואַסער” בתרגומו האנגלי זיכה את מחברו במידליה מטעם חברת־הספרות באוסטראליה.