בבבלי מסופר: “תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירה. פעם אחת חל ארבעה־עשר להיות בשבת, ולא ידעו פסח דוחה את השבת אם לא”? אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו. אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת (כלומר: יותר ממאתים קרבנות תמידים ומוספים של שבת). אמרו לו: מניין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח (ויעשו את הפסח במועדו) ונאמר מועדו בתמיד (תשמרו להקריב לי במועדו) מה מועדו שנאמר בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד: קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת – דוחה את השבת, פסח שענוש כרת – אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להם: מי גרם לכם שאעלה מבבל, ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שימשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? (כלומר: הבאת סכין שאפשר מערב שבת אינה דוחה ומה יעשה אם שכח) אמר להם: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם (כלומר: תראו מחר מה יעשו). למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

ראינו שהבאת הסכין אינו דוחה את השבת עד שהוצרכו לתחבולות כנ"ל אך אין הדבר מוסכם ויש וויכוח אפייני בין רבי אליעזר ורבי עקיבא בעניין זה.

אף שאלת ביעור חמץ בערב פסח שחל בשבת מעסיקה את החכמים עוד בזמן התנאים. ובברייתא: תנא ר' אלעזר בר' צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל מרבעה להיות בשבת ובא זונין ממונה של רבן גמליאל ואמר: הגיע עת לבער את החמץ (תוספתא צ"ג, והובאה בבבלי). רש"י מפרש אף לר' מאיר משיירים מזון שתי סעודות לאכילת שבת בערב ובבוקר, ולא נחלקו – אלא על העודף, שלחכמים מותר לשייר יותר מכדי אכילתו, שימצא למחר אוכלים הרבה או שיאכיל – כמו שכתבו ראשונים – לבהמה חיה ועופות. הרי"ף והרמב"ם פסקו שמשיירים מזון שתי סעודות והשאר מבערים לפני שבת.

שתי סעודות – ומה לעשות בסעודה השלישית? הרי זמנה העיקרי הוא אחרי המנחה ואז אי אפשר לאכול לא חמץ ולא מצה (אפילו המתירים לאכול בשבת זו מצה לא התירו אלא בסעודת שחרית בזמן היתר אכילת חמץ). עצות שונות נתנו הפוסקים: א) לאכול “מצה עשירה” שנילושה במי־פירות בלבד, שמכיון שאין יוצאים בה ידי מצוות מצה מותר לאכלה בערב פסח, אלא שיאכלנה קודם שעה עשירית (משעות היום ולא משעות השעון האירופי) ואחר כך אסור לאכול אפילו מצה עשירה, כדי שיאכל מצה לתיאבון (תוספות ורא"ש פסחים צ"ט ב') ב) לצאת ידי חובה במיני פירות או בשר ודגים. (סמ"ך סימן צ"ח, מהרי"ל הלכות שבת הגדול רמ"א בשו"ע) ג) לחלק סעודת שחרית לשתיים (יראים השלם סימן ש"א, מרדכי פסחים פ"א סימן תקמ"ה, מגן אברהם תמ"ד ס"ק א'). היינו שיברך באמצע סעודתו ברכת המזון ויפסיק מעט בהליכה או בטיול וחוזר ונוטל ידיו ואוכל קצת ומברך שנית ברכת המזון (מחצית השקל).

עצות שונות ניתנו אף על אופן ביעור החמץ שנשאר אחר הסעודה: ליתן לעכו"ם במתנה גמורה, להאכיל לבהמה חיה ועוף, לזרוק למים, לכפות עליו כלי – אם אי אפשר באחת הדרכים הקודמות – עד אחר יום טוב וישרפנו. במקרה האחרון צריך לבטל את החמץ, שלא יעבור עליו מן התורה בבל ייראה ובל יימצא, עד זמן שריפתו במוצאי יו"ט.

שתי דעות בנוגע לתענית הבכורים: להתענות ביום ה' שלפני השבת (שו"ת “תרומות הדשן” סימן קכ"ו, רוקח סימן ר"ע), שלא להתענות כלל (“בית יוסף” סימן ת"ע). טעם המנהג הראשון שכיוון שאין זמנו ביום השישי אין להתענות בערב השבת, שייכנס לשבת כשהוא מעונה ומוטב להקדימו ליום ה'. טעם המנהג השני: כיוון שכל התענית אינו אלא מנהג הואיל ונדחה – ידחה לגמרי.

למנהגנו שהבכורים משתתפים בסעודת סיום מסכת ואינם מתענים, כשחל ערב פסח בשבת יש בזה מנהגים שונים: יש עושים ה"סיום" ביום חמישי ויש עושים בערב ש"ק.

שלשה מנהגים בנוגע להפטרה: א) יש מקומות שאין מפטירים “וערבה” אלא כשחל שבת הגדול בערב פסח (מנהגי טירנא, מנהג ניסן, “באר היטב” סימן ת"ל). ב) בסוף ימיו ציווה הגר"א להפטיר “וערבה” בשבת הגדול שאינו חל בערב פסח, והיה אומר שאם חל שבת הגדול בערב פסח אין להפטיר “וערבה” (“מעשה רב”, סימן קע"ו, ערוך השולחן ת"ל, ה'). ג) לעולם מפטירים “וערבה” בין כשחל שבת הגדול בערב פסח בין כשחל קודם לכן (סידורו של ר' יעקב עמדין ועוד) לפי שבפרשה זו נאמר: “הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא” שדומה לבשורת הגאולה במצרים, והוא מעין המאורע בשבת הגדול (“לבוש”). הרי"מ טיקוצינסקי קובע בלוחותיו כי כמנהג השלישי נוהגים בירושלים.