כשהבן שואל על חידושו של ליל יציאת מצרים: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?” – עונה לו האב, בתור נציג האומה, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאינו השם אלקינו משם ביד חזקה וכו'". פירושו של דבר, שאנו מודים בלילה זה על שיחרורנו מעול עבדות מצרים ופרעה.

בכל דור ודור מתעוררת מחדש השאלה הפשוטה: למה כל ההודאה הזאת על השיחרור? למה הוכנסנו בכלל בעול השעבוד. הלא לכאורה אין כחו של השיחרור יפה אלא לסלק את עול העבדות שהוטלה עלינו, ולא נתווסף לנו על ידי השיחרור ולא כלום. ולמה כל ההלל וההודאה?

ראוי לנו להעמיק בתשובת שאלה זו. לא בגלל הקושי למצוא לה תשובה ברורה ומתקבלת על הדעת – אלא בגלל חשיבותה להבנת חסדי השם אשר גמל עלינו עם גאולתנו ממצרים.

להבנת גודל הענין של “עבדים היינו… ויוציאינו” צריכים להמשיך בקריאת ההגדה ולהעמיק ברקע ההיסטורי של המאורע. “מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו (אחרי השעבוד והיציאה ממצרים) קרבנו המקום לעבודתו”. אם על ידי השעבוד במצרים זכינו לצאת מתוך הפרימיטיביות של “מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” – הרי אין ערך לחשיבותה של פעולת הטיהור והצירוף שנעשתה במצרים, ושהושלמה על ידי הגאולה וההתקרבות לעבודת השם בהר סיני.

איפה קבלנו את ההכשרה למאוס באנוכיות הבהמית המוקדמת המשתוללת בלי כל ריסון – ולהעריך את חשיבותה של תורת החסד והאמת האלקית? התשובה היא, שדוקא בגלות מצרים עשינו את הצעדים הראשונים – בתור עם – בדרך הטיהור וההכנה לקראת מעלת ישראל. “ואתכם לקח השם ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה כיום הזה”. (דברים ד'). וכדברי בעל ההגדה “מלמד שהיו ישראל מצויינים שם” – דוקא במצרים התחלנו להצטיין ולהרגיש את עצמנו בתור עם ישראל. דוקא מצרים הקדומה – על משטרה ודרכי חייה – התאימה במיוחד לגיבוש השקפת עולם ודרך חיים מקורית למשפחות יעקב, שהוכנסו על ידי מושליה בעול העבדות, ההשפלה הניוון.

לפני ארבעת אלפים שנה היתה ממלכת מצרים חולשת על גוים ומושלת בכיפה. ידם התקיפה של המלכים העריצים לא הונחתה רק על עמים זרים מנוצחים ומשועבדים – אלא גם עמי מצרים עצמה לא יכלו לבוא אל המנוחה עקב זרוע הממשל הקשה של רודנים שרירותיים. על התנהגותם של מושלים כאלה, קולעת אל השערה הגדרת הנביא חבקוק: “איום ונורא הוא, ממנו משפטו ושאתו יצא”. רק הנטייה האישית־הרגעית של המלך הכריעה בכל. לא היה כל מקום להתחשבות בערכים רוחניים, בערכו של בן אדם באשר הוא אדם. לא משפט ולא צדק, לא חסד ולא רחמים השפיעו על עיצוב פני המדינה – אלא אך ורק רצונו השרירותי של המושל העליון. במשטר כזה היה מצבם של העבדים הזרים גרוע בהרבה ממצבן של הבהמות. איזה ערך יש לחיים כאלה? מצב כזה מוכרח להביא כל בן אדם לעשות את חשבון נפשו ועולמו, אם רק ניתנת לו אפשרות כלשהי לעשיית חשבון. כל מחשבה בנסיבות כאלו מובילה להתמרדות, להתקוממות בלתי־מרוסנת נגד העוול המשווע הנעשה לבני אדם.

מתוך הפחד מפני הסתערות רוח האדם נגד שלטון הרשע, היתה דאגתם של עריצי עולם נתונה מאז ומתמיד להחזיק את מעוניהם במצב של בלבול וטירוף הדעת – כדי למנוע מהם הפעלת המחשבה המביאה לידי התמרדות ושחרור. עריצי רוסיה הצארית, למשל, ידעו אולי היטב – כי יום עבודה של 14 שעות אינו פרודוקטיבי יותר מאשר יום עבודה של שמונה שעות. אולם הארכת שעות העבודה באופן אכזרי לא באה אלא לשם קושי השעבוד, לטמטם את לבותיהם ומחשבותיהם של בני אדם, שלא יספיקו להגיע אי־פעם לידי מחשבה משחררת וגואלת.

שליטי מצרים הצליחו להשקיע את בני ישראל במ"ט שערי טומאה ושעבוד, והיתה נשקפת להם סכנת כלייה וניוון סופי. בעמדם על סף הירידה לטמיון שלח להם השם בחסדו את משה ואת אהרן. הופעתם בלבד עוררה אותם למחשבה. פתאום נתחוור להם, שהם בני אדם שנבראו בצלם אלקים. הם נוכחו לדעת, שתובעים את זכותם. ועיקר החידוש היה בזה שישנם תובעים, ושיש בשם מי ובשם מה לתבוע. עם זריחת קרני אור הגאולה הראשונות התחילו להבין את עומק שפלותו של המשטר המצרי. הם השכילו לראות את השחיתות הנוראה האופפת חיים בלתי־מוסריים כאלה. נכדיו של אברהם אבינו התחילו להתמרד מחדש בחיי עבודה זרה וטומאה. לשם הגברת התסיסה לפריקת עול המשעבד סידר להם משה רבינו את השבת, יום של מנוחה, יום של הפסקת הרדיפה והטירוף, המחזיר את האדם לדרך גן עדנו. משה רבנו לחץ על הקלות נוספות בעול העבודה. הוא דרש חופש של שלשה ימים לעבודת השם ברחבי המדבר החפשי. היה ברור לו, ששיחרור זמני זה לשלשה ימים מהווה פתח לחרות שלמה. כי בן אדם המתחיל להתקרב למקור החסד איננו יכול לסבול עוד בשום אופן את טומאת מצרים.

פרעה הרגיש אמנם בסכנת פעילותו של משה ובתור פעולה נגדית הוא הוציא את הפקודה: “תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר”. הוא רצה להגביר את החושך על ידי הכבדת עול העבודה. אולם בני ישראל (לכל הפחות בחלקם) כבר טעמו מעץ החרות ולא היו מסוגלים להכנע הלאה לשעבוד המצרי. אחרי ראותם שביב אור, כבר נטבע בלבם רוח של התקוממות נגד פרעה ותעלוליו. וכל שהחושך התגבר יותר, עקב תגובתו הנסערת של שלטון הרשע כלפי נסיונות השחרור של משה – התחזקה ביתר שאת שאיפתם לחרות ולגאולה. “כיתרון האור מן החושך”. הם הכירו את שפלות משטרו של פרעה ושאפו בכל לבם ונפשם להנהגת הצדק והמשפט, לחיים של נצח והתעלות.

שיעבודו של עם ישראל במצרים דוקא – פאר הציביליזציה של תקופה קדומה זו – היווה יסוד מוצק לחינוכו בתור עם השם. לשם עיצוב דמותה הרוחנית של האומה הישראלית היה צורך, שבני אברהם ירגישו על עורם ועל בשרם את התיעוב, הריקנות והסכנה האיומה לקיום האדם בתור שכזה, הקשורים בחיי עבודה זרה ועריצות. במצרים הם השכילו לדעת, כי התרבות והציביליזציה המעורטלות מכל זיקה לחסד ולאמת אלוקית, פירושן, השפלתם של כל בני האדם אשר על פני הארץ. “העם ההולכים בחושך – ראו אור גדול”. מתוך החושך שמסביבם, הם למדו להכיר את גודל האור.

על האור הגדול הזה שהתחלנו להבחין בו בזמן שעבוד מצרים אנו מודים ומשבחים לד'. הקדמת שעבוד מצרים למעמד הר סיני לימדה אותנו להבדיל בין האור ובין החושך בין ישראל לעמים – מתוך הנסיון ממש. ואין חכם כבעל הנסיון…

“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. ועל אחת כמה וכמה בדור מסוער זה, בראותנו את ירידתה של הציביליזציה המודרנית, אנו יכולים להכיר ביתר בהירות את עומק הטובה שעשה השם לנו בהכניסו אותנו בכור הברזל של מצרים, כדי לקרבנו, על ידי השעבוד דוקא, לעבודתו יתברך. כל בן אדם מתבונן יכול להרגיש בזמנים אלה את גודל חסדי השם שהבדילנו מן התועים. מתוך הכרה זו נתעורר ונתלהב להתחזק ולהתגבר בתורה ויהדות.

“שחורה אני – ונאוה”. ירדנו פלאים, אולם בכל זאת עוד נשמר אצלנו הכח הרוחני הפנימי של אבותינו הקדושים. נחזור למקור מחצבתנו ונשמור על מהותנו המקורית – כי בזה כוחנו ועתידנו!