אחד מעיקרי האמונה של ישראל, הכתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, עליו מושתת קיומו ותקותו של העם היא גאולת ישראל העתידה, היא הגאולה השלישית, חזון אחרית ימים של נביאי ישראל ותורתו. כמו שכתב רב סעדיה גאון בספר “אמונות ודעות” במאמר “גאולה אחרונה”: הודיענו אלקינו על פי נביאיו שיגאלנו קהל בני ישראל מן העוני אשר אנחנו בו, ויקבץ נפוצותינו ממזרח וממערב מצפון וים, ויביאנו אל עיר קדשנו וישכיננו ונהיה סגולתו ונחלתו כאמרו “הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים” (זכריה ח').
ומוסיף רב סעדיה גאון ואומר: והרחיבו נביאיו בענין הזה עד שכתבו בו ספרים רבים. ולא הגיעתנו הידיעה הזאת מהנביאים האחרונים בלבד, אבל מהנביא הראשון משה רבינו ע"ה עמדנו על המועד הזה שאמר בתורה “ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך” (דברים ל'), ושאר מה שכתוב בפרשה עד סופה.
כן כתב גם הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מלכים א': וכל מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח), או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר “ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך” וגו', אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'“. ובהלכה ב' הוא כותב: אף בערי מקלט הוא אומר ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך… ויספת לך עוד שלש ערים וגו', ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקב”ה לתוהו. אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראיה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
פרשות רבות גלויות וסתומות דנות בתורה שבכתב בנושא זה, וסוגיות מרובות בתלמוד ובמדרשים בנגלה ובנסתר עוסקות בתקופה זו של ימות המשיח. וכבר נחלקו הדעות ורבו השיטות בין בעלי התלמוד עצמם ובין נושאי כליו הראשונים כאחרונים. לא רק בפרטי הוית הדברים כי אם גם בעקרונות יסוד של מסכת זו. ויפה כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים פ' י"ב: וכל אלו הדברים וכיוצא בהם לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. בכל זאת עסק גם הרמב"ם בפרשה זו באופן מקורי ובאריכות הן ביד חזקה והן בפירושו על המשנה והן באגרותיו המיוחדות “פתח תקוה” ובמאמר “תחית המתים” למרות התנגדותו הנמרצת לחישוב זמני הקץ, ומתקשה ללמד זכות על רב סעדיה גאון שחשב את הקץ ככתוב באגרת תימן לרמב"ם, בכל זאת מאריך מאד שם הרמב"ם בעצמו בנושא זה וקובע לו יסודות חשובים בספריו.
אין בדעתי לברר במסגרת מאמר זה את השיטות הרבות החלוקות והשוות במסכת גאולים העתידה שהיא בנסתר יותר מבנגלה, החומר הוא עצום והנושא רחב ומעורפל. אין דור שלא הגה בפרשה זו בדרכים ובגישות שונות, ואין לך מקצוע בתורה שעסקו בו חכמי ישראל יותר ממנו. בדעתי לברר בקצרה את היסודות ההלכתיים גרידא של גאולת ישראל העתידה על פי המקורות התלמודיים ומקורות ההלכה שבידינו, מבלי להכנס לפרטי ההלכות והאגדות בתלמוד ובמדרשים.
חג הפסח – חג הגאולה מסמל לא רק את גאולת מצרים שהיתה, כי הוא בא להורות לנו לאור העבר את דרכי הגאולה וימות המשיח בעתיד, וכבר אמר ר' יהושע (ר"ה י"א א.): בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. וכמו שכתוב במיכה: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”. וכן כתב רב סעדיה גאון: אבל שרש הגאולה הוא לחייב מפנים רבים… ומהם שנקיש המועדים האלה. למועד הראשון שיעדנו בהיותינו במצרים. הקשר שבין גאולת מצרים לגאולת הדורות בא לידי ביטוי במחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא בנוסח ברכת הגאולה בליל פסח. כמו ששנינו במשנה פסחים פ"ו מ"ו (בבלי קט"ז ב) שר"ט אומר “אשר גאלנו וגאל את אבותינו ואינו חותם” ור"ע אומר “כן ה' אלקינו יגיענו למועדים וכו' ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו וכו'” (זוהי הגירסא הנכונה במשנה אצל הראשונים) ולפי התוספות שם יש להבין את הטעם מדוע מקודם בפרקי הלל שבהגדה אומרים ונאמר לפניו שירה חדשה הללוי' וכאן בברכת גאולים להבא אומרים ונודה לך שיר חדש; מפני שכל השירות בלשון נקבה אבל שיר התשועה העתידה בלשון זכר שאין אחריה שעבוד שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים כמו שכתוב במכילתא פ' בשלח פרק שירה. הטעם לכך מפורש בילקוט יחזקאל רמז מ"ח שבעבר ירשו עישור כנקבה (ז' עממים משבעים אומות הרי זה עישור) לפיכך אמרו שירה כנקבה. אבל לעתיד לבא שהם יורשים כזכר דכתיב מפאת קדם עד פאת ים לפיכך אומרים שירה בלשון זכר שירו לה' שיר חדש.
ברור איפוא שלדעת ר"ע חג הפסח וסדרו של לילה בא להורות את דרכי הגאולה בעתיד לכן יש לסיים לפי דעתו – כמו שאנו מסיימים – את ברכת הגאולה בתפלה על העתיד, ובשיר חדש על הגאולה המשיחית. ננסה איפוא לקבוע את קוי היסוד ההלכתיים ואת העקרונות עליהם מושתת בטחונו ותקותו של העם לעתיד. לא נכנס לפירושי הגדות ולברורי מקורות נסתרים, ננתח רק את מקורות ההלכה הברורים בנושא מכובד זה.
שיטות בדרכי הגאולה 🔗
על מנת להניח את עקרונות היסוד ההלכתיים של גאולת ישראל יש להבדיל בין שלש שיטות חלוקות זו מזו הקיימות בנושא זה בתלמוד, ואשר כל אחת מהן רואה את הגאולה עצמה ואת דרכי התגשמותה לעתיד לבא באור אחר השונה תכלית שינוי מן השיטה שכנגדה.
השיטה הראשונה היא זו של ר' חייא בר אבא שאמר בשם ר' יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך.
מאמר זה המובא בשלשה מקומות בתלמוד בבלי (ראה ברכות ל"ד ב' שבת ס"ג א', סנהדרין צ"ט א') אינו רק מאמר הגדה בין יתר ההגדות המרובות בנושא זה, כי הוא מהוה יסוד הלכתי חשוב בתלמוד הקובע למעשה בעניני הוצאה בשבת של כלי זיין הנוגע לחיוב מיתה כמו שיתבאר להלן.
לפי שיטה זו יוצאות שלש מסקנות: א. כל הנבואות הכתובות לעתיד לבא ביחס לשינויים יסודיים בטבע האדם ובתהליכי עולם הנאמרים בישעי' ב' וי"א, ובכל הספר ואצל כל הנביאים האחרים, מיוחד הכל לימות המשיח. ב. כל הנבואות מתפרשות כפשוטן שישתנו אז סדרי בראשית מיסודם כאמור במס' פסחים (ס"ח א') ובסנהדרין (צ"א ב'): רב חסדא רמי כתיב: “וחפרה הלבנה ובושה החמה”, וכתיב “והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים”? לא קשיא! כאן לעולם הבא כאן לימות המשיח. כלומר שלימות המשיח ישתנו סדרי המאורות. אי אפשר לפרש את הדבר כמשל שהרי מקשה הגמ' על תירוץ זה ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד מאי איכא למימר? אידי ואידי לעולם הבא וכו'. הרי ששיטה זו מנוגדת לשמואל האומר שלא ישתנו סדרי הטבע לימות המשיח. ג. חיי עולם הבא אין כח באדם להשיגם ולא דמו הנביאים ולא נבאו עליהם.
לאור שיטה זו הזהה עם שיטת ר' חייא בר אבא הנ"ל כמו שיתפרש להלן פירשו בעלי התלמוד את דעת חכמים במשנת שבת פ"ו (ס"ג א') המחייבים חטאת מי שיוצא לרשות הרבים בכלי זיין בשבת משום שאינן אלא לגנאי שנאמר “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. והם סוברים שנבואה זו כיתר הנבואות לעתיד נאמרה לימות המשיח ומסייע ליה לר' חייא בר אבא דאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו'. ונחלקו שם הלשונות אם גם ר' אליעזר החולק על החכמים וסובר שכלי זיין הם תכשיטין לאדם אם סובר גם כן שיתבטלו לימות המשיח כר' חייא בר אבא או לא. ולכן אמרו שם על שניהם ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שנאמר לא יחדל אביון מקרב הארץ.
כמו כן דרשו כנראה על פי דעה זו של ר' חייא בר אבא בשבת קנ"ט ב' את המקרא בקהלת “והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ” – אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. מפשוטם של דברים משמע שלא תהיה אפשרות לימות המשיח לקיום מצוות ועשית עבירות כי לא תהיה בחירה חפשית לאדם, אולם מרש"י משמע שלא נאמרו הדברים אלא על מצוות צדקה וגמילות חסדים בלבד שלא יהיה במי לקיימן, מאחר שלא יהיו אז אביונים כמו שפירש רש"י שם: לא זכות לא דבר לזכות בו שכולם עשירים ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד. ועל כן אומרת שם הגמרא גם כן: ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח וכו' שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. והרי ראינו בסוגיא של שבת ס"ג א' הנ"ל שהשיטה החולקת על שיטת שמואל היא זו של ר' חייא בר אבא ור' יוחנן.
ימות המשיח – תחית המתים 🔗
ונראים הדברים שלפי דעה זו הסמיכו את תחית המתים לתקופת ימות המשיח, מאחר שלפי דברו יוצא שגם נבואות זכריה “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וגו'” ונבואת ישעיה “בלע מות לנצח” וכן “כי הנער בן מאה שנה ימות” נאמרו כולן לימות משיח. ואם כי יתכן שזאת תהיה תקופה מיוחדת בתוך מערכה תקופתית כוללת של ימות משיח, מכל מקום גם נבואות אלו הן חלק של ההתהוות החדשה הנקראת ימות המשיח.
אמנם מהסוגיא בפסחים ס"ח א' והמקבילה לה בסנהדרין צ"א ב' הנ"ל המביאות את פסוקי התחיה הנ"ל בשם עולא ומתרצות אותם, אין הוכחה שזה יתרחש בימות המשיח שאינו נזכר בדברי עולא אלא אחרי כן, מכל מקום ברור שאין הכונה לתקופה אחרת מאשר ימות המשיח או עולם הבא. המונח “לעתיד לבא” בתלמוד, אינו בעל משמעות תקופתית לעצמו כי אם כלול בימות המשיח או בעולם הבא הכל לפי הענין, וכבר נתברר הדבר אצלינו בירושלמי ואין כאן המקום להאריך בזה.
והנה בעיה זו אם להכליל את תחית המתים בימות המשיח או לא תלוי במחלוקת גדולה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן. הרמב"ם מאריך מאד בנושא זה באגרת מיוחדת שכתבה בשם “מאמר תחית המתים” והרמב"ן דן על זה בשער הגמול. והנה לדעת הרמב"ן וסיעתו הסוברים כי עולם הבא אינו עולם הנשמות הקים והווה כעת, אלא מהווה השלב הסופי במחזורי התקופות העולמיות שהם נחלקות לארבע. בלי עולם הנשמות השייך להמשך ולמעבר החיים כיום. שלב א': ימות המשיח. שלב ב': הדין. שלב ג': תחית המתים. שלב ד': עולם הבא הוא עולם חיי הנצח. ולדעתו ברור שאין לזהות את ימות המשיח עם תחית המתים, כי לדעתו כל המתהווה הוא לבריה כולה, ושכל העולם משתנה, עובר ומתקדם משלב לשלב. וכל שלב מהווה תקופה או מחזור עולמי נפרד.
ברם לדעת הרמב"ם במאמר הנ"ל, תחית המתים אינה אלא מאורע בתוך המערכה התקופתית הכוללת של ימות המשיח המתחלק כנראה בעצמו לשלבים פנימיים וזה שלב אחד אבל אינו מעבר לימות המשיח. כהגדרת הרמב"ם במאמר הנ"ל החוזר עליה כמה וכמה פעמים “שאנחנו בארנו שם שתחית המתים היא: פנה מפנות תורת משה ע”ה, ושאינה התכלית האחרונה, אבל התכלית האחרונה היא – חיי עולם הבא", אם כי אין להוציא מכלל האפשרות שתחית המתים לא תהיה לפני ימות המשיח כמו שכתב במאמר הנ"ל: ולא יתחייב מזה המאמר שהשם לא יחיה מתים ברצונו כשירצה ולמי שירצה, אם בימי המשיח או לפניו או אחרי מותו. כי הרמב"ם מאחר שאינו מכניס את עולם הבא בתוך המחזוריות של התקופות המתחילות מימות המשיח כי הוא סובר שעולם הבא הוא עולם הנשמות הקיים לעד, וישנו גם כעת, והוא תכליתו האחרונה של העולם, על כן נאלץ לא לבטל את המות גם בימות המשיח וגם מהמשיח בעצמו כמו שכתב בפירוש המשניות שלו לסנהדרין בפ' חלק. יוצא איפוא שתקופת ימות המשיח שייכת למערכת החיים בעולם הזה שאינם התכלית האחרונה, ובתוך התקופה הזאת תחיינה חלק של הנשמות ותתעדנה עם גופן בטוב החיים של ימות המשיח על מנת להתעלות למעלות עליונות יותר ממעלתן הראשונה. אבל אחרי כן גוזר הרמב"ם מיתה גם עליהם על משיח ועל דורו על מנת לחיות חיי נצח בעולם הנשמות.
אולם כבר העריך בזה מאד רב סעדיה גאון בס' אמונות ודעות במאמר השביעי והביא משם שתי השטות; הראשונה היא זו ש"המון בני ישראל מאמינים כי הבורא יתברך ויתעלה יחיה מתיהם בעת הגאולה, ומצאתים שמפרשים כל פרשה שיש בספרים שנראה ממנה תחית המתים בעית הישועה כפשוטה". “ומעטים מן האומה שאינם מודים שזה יהיה בעת הגאולה ואומרים שזה יהיה בעת היציאה אל העולם הבא”. רב סעדיה גאון בעצמו מכריע מכמה טעמים כדעת ההמון הקובעים זמן תחית המתים בעולם הזה בעת הגאולה, כלומר לימות המשיח. וכך כתב במפורש שהתחיה תהיה לימות המשיח. מזה יש להסיק שהרמב"ן סובר כשיטת המיעוט ולא כראית רב סעדיה והרמב"ם סובר כרב סעדיה אולם אין זאת אומרת ששיטת רב סעדיה גאון היא לגמרי כהרמב"ם מאחר שלדעת הרמב"ם אין קשר טבעי והכרחי בין ימות המשיח לבין תחית המתים ולדעת רב סעדיה ישנו כזה כמו כן לדעת הרמב"ם אין תחית המתים התכלית האחרונה המקווה ומרב סעדיה גאון משמע שזוהי התכלית אם כי גם בדבריו יש עוד ספק והנה גם לדעת הרמב"ן למרות שר"ח בר אבא אומר שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ומשמע לכאורה מזה שגם תחית המתים נכללת בימות המשיח, יש לומר כי תחית המתים אינה רק נבואה כי אם יסוד מיסודי התורה כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות ובמאמר הנ"ל ויכולה להוות תקופה נפרדת בין ימות המשיח לעולם הבא, או גם להכלל בעולם הבא מאחר שהיא חלק מן התורה, וכמו שהתורה הודיעתנו על קיום עולם הבא ואינו אפשרי לדעת הרמב"ן אלא אחרי תחיית המתים ואין הכלל של ר' חייא בר אבא חל על כגון זה.
אחרי הברור הזה, אין לנסות לקבוע את התהליך הכולל של ימות המשיח לדעת ר' חייא בר אבא, ולבססו על המושגים המקובלים שלנו, מאחר שנתברר מהתלמוד שלדעה זו מלווה תקופה זו עם שינויים מרחיקי לכת בחוקי הטבע היסודיים בעולם, שאינם נתנים להשגה פשוטה, כי הרי שיטה זו מפרשת את כל הנבואות ביחס לאחרית הימים כפשוטן, כאמור לעיל בכל סוגיות הגמרא שבת, פסחים, וסנהדרין, ולהלן נדון עוד בשיטה זו.
גאולה תוך שמירת חוקי הטבע 🔗
השיטה השניה המופיעה תמיד בתלמוד כחולקת על שיטתו של ר' חייא בר אבא ור' יוחנן ועל כל אלה המצדדים בשינויים מרחיקי לכת לימות המשיח, היא שיטתו של שמואל שקבע: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד. (או שיעבוד מלכיות בלבד לפי הגירסא במס' ברכות ובסנהדרין). המאמר הזה מובא שש פעמים בתלמוד בבלי ובשלש מהן הוא מופיע כחולק על שיטת ר"ח בר אבא ושלשת הפעמים האחרות כחולק על אלה הקובעים שינוי סדרי הטבע או סדרי החיים ממה שהם כיום. מכל המקומות האלה משמע שלפי דעתו של שמואל לא נבאו כל הנביאים לימות המשיח, כי אם לעולם הבא, שלכן אמרו על ר' חייא בר אבא: ופליגא דשמואל.
עדיף מינה אמרו בשבת ס"ג א' שר' אליעזר האומר שכלי זיין תכשיטין הן לו “אמרו לו לר”א וכי מאחר דכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן לפי שאינן צריכין, שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב… ופליגא דשמואל וכו'“. וכתב על זה רש”י: הא דקתני בטלין לימות המשיח פליגא דשמואל, דלשמואל אין בטלין לימות המשיח. ועל המקרא “לא יחדל אביון מקרב הארץ” כתב רש"י: משמע לעולם, אלמא יש עניות ועשירות שמע מינה נחמות שנתנבאו הנביאים “לא יהיה כנעני עוד בארץ”. (זכריה י"ד) לא לימות המשיח נתנבא שהן מן העולם הזה, דאם כן חדל לך אביון. ואמרו שם בתלמוד דברייתא זו של ר"א, מסייע לה לר' חייא בר אבא, וללשון שניה נחלקו ר"א וחכמים במחלוקת של שמואל ור"ח בר אבא, שר"א כשמואל וחכמים כר' חייא בר אבא.
מזה משמע שלדעת שמואל, לא רק שלא ישתנו סדרי הטבע והעולם לימות המשיח, אלא גם פריקת עול השיעבוד מישראל, שהוא יהיה ההבדל העיקרי בין עולם הזה לימות המשיח – לדעת שמואל, לא יושג אלא בכח הנשק של ישראל ובסיוע שמימי מיוחד בדרכי עולם. ולכן סובר ר"א שאין כלי הזיין בטלין לעתיד לבא מאחר שיהיה צורך בהם לדעת שמואל. ממילא נבואת ישעיה: וכתתו חרבותם לאתים וגו' לא נאמר על ימות המשיח כי אם על עולם הבא או לעת אחרת לעתיד לבא שאינו כלול בימות המשיח.
יש איפוא ללמוד מכאן שפריקת עול שיעבוד המלכיות בכל תקופת ימות המשיח, תהיה בזכות עליונות מתמדת של הכח הצבאי של עם ישראל, וזה יגרום ש"ישלימו עם המלך המשיח כל האומות וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו" – כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שלו בפ' חלק בסנהדרין.
אמנם מתעוררת הבעיה לדעת שמואל, אם כל הנביאים לא נבאו לימות המשיח כי אם לעולם הבא, מנין לו לשמואל בכלל לקבוע את ימות המשיח לפי הנחתו? ונראה כי הוא מחלק בין הבטחת התורה ביחס לעתיד, לבין ימות המשיח כחזון אחרית הימים של ישעיה ויתר הנביאים שנבאו על “היום הגדול והנורא”, כי כבר הבאנו את דברי רב סעדיה גאון ודברי הרמב"ם לעיל שגם התורה מבטיחה את שיבת ישראל לארצו, וקבוץ הגליות שהם הם עיקר ויסוד הגאולה לעתיד. ולדעת שמואל הבטחה זו של התורה סופה להתקיים לימות המשיח ללא כל אותם האותות והמופתים עליהם נבאו הנביאים לעולם הבא. כמו כן ישנן לדעתו נבואות לאחרית הימים שאינן גוררות אחריהן שינויים בסדרי עולם, כגון קבוץ גליות והחזרת הממשלה בישראל שהוא אחד העיקרים בימות המשיח לדעת הרמב"ם כמו שכתב בהל' תשובה פ"ח הל' י"ז: “לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל”. ושנה את זה בפרק י"ב מהל' מלכים הל"א: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה. ושילש את הבטוי הזה באגרת תימן שכתב שם: על זה הענין יהיה הדבר לימות המשיח מהרה יגלה, שכשיחשבו האומות שאומה זו לא תהיה לה לעולם ממשלה, ולא, יגאלו מן השעבוד שהם בו וכו' יפר הקב"ה מחשבותם וכו', שכן אומר ישעיהו בבאור זה הענין: מפר אותות בדים וגו' האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה וחורבותיה אקומם. משמע שאחד העיקרים של גאולת ישראל הוא החזרת השלטון העצמי לישראל, כי לא בכדי חזר הרמב"ם על הבטוי הזה שלש פעמים. וזה אינו קשור לדעת שמואל ולשיטתו.
והנה אחרי הברור הזה של כל הסוגיות הנ"ל יש לתמוה מאד על הרמב"ם שמצד אחד פוסק כשמואל כמו שכתב בסוף פ"ט מהלכות תשובה: אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פי"ב הל א': אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה: “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”, משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי ישראל המשולים כזאב ונמר שנאמר “זאב ערבות ישדדם ונמר שקוד על עריהם”. ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר: “ואריה כבקר יאכל תבן”. וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאיזה דבר היה משל ומה ענין רמזו לו.
ובהלכה ב' כתב: אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
והנה מאחר שפוסק הרמב"ם כשמואל, אינו יכול לסבור כר' חייא בר אבא שאמר בשם ר' יוחנן כל הנביאין כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו'. כי לדעת שמואל לא ישתנו העתים או דרכי הטבע, וסדרי עולם בימות המשיח לא עליהם נבאו כל הנביאים, ולא על תקופה זו נבאו את חזון אחרית הימים, ועל כן אומרת הגמ' בכל המקומות הנ"ל שר' חייא בר אבא פליגא דשמואל: והרי הרמב"ם הביא גם בהלכותיו את שיטת הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקב"ה לבדו, ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח, בזמן שתשוב הממשלה לישראל. אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון. הוא שישעיהו אומר אין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו… אמרו חכמים: כל הנביאים כולן לא נבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך.
נמצא הרמב"ם מזכה שטר לשנים. כי אם הוא פוסק כר' חייא בר אבא שחזון אחרית הימים מכוון לימות המשיח אינו יכול לפסוק כשמואל שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, מאחר וכל הנביאים נבאו לשינויים כבירים בסדרי עולם. נמצאו דברי הרמב"ם סותרים את עצמם. ביותר תמוה הדבר שבאותה ההלכה בפ"ט מהל' תשובה הנ"ל שפוסק כשמואל בסופה, הוא כותב בתחילתה: לפי שבאותם הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר “כי מלאה הארץ דעה את ה'”, ונאמר: “ולא ילמדו (איש את אחיו ואיש את רעהו) [עוד איש את רעהו ואיש את אחיו]; ונאמר: “והסירותי את לב האבן מבשרכם” מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו, שנאמר: “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וכו'”. וכן הסביר הרמב”ם באגרת תימן באמרו: אבל מעלתו תהיה יותר מעולה ממעלת הנביאים, ויותר נכבדת זולת משה רבנו ע"ה, ויחד אותו הבורא ית' בדברים שלא יחד משה רבנו ע"ה, שנאמר בו: “והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט וכו'”.
מכל זה ברור שהרמב"ם מצד אחד מפרש את כל חזון אחרית הימים של ישעיהו, ירמיהו, ויחזקאל, ויתר הנביאים על ימות המשיח ולא על עולם הבא, ולא על תקופה אחרת לעתיד לבא. ומצד שני הוא סובר כשמואל שלא יתהוו שינויים בתהליכי עולם ובסדרי החיים פרט לשיעבוד מלכיות, דבר שהוא מנוגד לכל הסוגיות בתלמוד הנ"ל שלדעת שמואל כל הטובה הצפונה לעתיד לבא, לא על ימות המשיח נאמרה.
והרי כל האסמכתא של שמואל הוא מהמקרא “לא יחדל אביון מקרב הארץ”, ועל סמך זה הסיקו בשבת שגם יהיו עניים ועשירים, ואפשר יהיה לקיים מצוות צדקה וגמילות חסדים בין עשיר לעני, ופריקת עול מלכיות תהיה לדעתו בכח הנשק שיעזרנו האל להתגבר בהם על אויבינו ולהחזיק את השלום באופן מתמיד.
והנה תמיהה זו על הרמב"ם כבר תמה הכסף משנה והלחם משנה בהל' תשובה הנ"ל, והוסיף עוד לתמוה; שאם הרמב"ם פוסק כשמואל למה פסק לענין הוצאת כי זיין בשבת כחכמים כמו שכתב בפי"ט מהל' שבת הל"א: כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת… ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס הרי זה חייב. הרי סובר שאינם תכשיטין לו ובודאי משום שיתבטלו לימות המשיח, וזה בנגוד לדעתו של שמואל ולשיטתו, שהרמב"ם בעצמו נקט בה.
דברי הלח"מ שבאו לחלק לדעת ר' חייא בר אבא, בין נבואה שאין בה הפך ממנהג העולם, כמו ביטול החרבות והרמחים שאין זה הפך הטבע, וכן שאר כל הנבואות הדומות לזו שהן אפשריות בתוך גדרי הטבע שהן נאמרו לימות המשיח. לבין אותן הנבואות לעתיד המשנות סדרי הטבע שלא נאמרו אלא לעתיד לבא. אין תירוץ זה הולם את סוגיות התלמוד הנזכרות בפסחים ובסנהדרין הנ"ל, שמהן ברור כי לדעת החולקים על שמואל, נאמרו כל הנבואות כולן, גם אלו המשנות כביכול את סדרי הטבע, לימות המשיח כגון התירוץ של רב חסדא על המקרא “והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'”. וכבר הרגיש בזה הלח"מ בעצמו. גם המדרש בשמות רבה פט"ו (המובא בתורת האדם לרמב"ן) שמנו שם עשרה דברים שעתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבא, הראשונה שהוא עתיד להאיר לעולם, שנאמר “לא יהיה לך עוד השמש וגו”. גם כן הולך בשיטת הסוגיא בפסחים ובסנהדרין והכוונה היא שם לימות המשיח. כמו כן אין תירוצו של הלח"מ הולם את דברי הרמב"ם בעצמו כי לדעתו לא נבאו כלל הנביאים, ולא היתה להם אפשרות לנבא, על שום ענין מעולם הבא, והרמב"ם מדגיש את זה כאחד היסודות החשובים ביותר בהשקפותיו של הרמב"ם הן ביד החזקה והן בפירוש המשניות, והן באגרותיו הנ"ל.
נוסף על כך נעלם כנראה מעיני הלח"מ דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שלו בסנהדרין בפ' “חלק” שהם מקור נפתח לשיטתו הכללית ביד החזקה. הרמב"ם כותב שם: "אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל ויהיה אותו המלך גדול מאד ובית מלכותו בציון… וישלימו אותו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות וכל מי שיקום עליו יאבדהו ה' יתעלה וימסור אותו בידו… ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה אלא שהמלכות תחזור לישראל וזהו לשון החכמים: אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. ויהיו בימיו עשירים ואביונים, גבורים וחלשים כנגד זולתם. אבל באותם הימים יהיה נקל מאד על בני האדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה…
והראיה על זה מה שנאמר: ובני נכר אכריכם וכורמיהם להודיע שיש שם זרע וקציר וכו'.
מדבריו אלו משמע שהרמב"ם הולך לגמרי בשיטת שמואל שגם שינויים שאינם חורגים מסדרי הטבע גם כן לא ישתנו עקרונית, ויהיו עניים ועשירים. ולא כמו שכתב הלח"מ ביחס לכלי זיין ולעניות ועשירות. וכבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פי"א הל"ב: ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדברים כך, שהרי ר"ע חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבה המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח וכו'. והשיג עליו הראב"ד מסוגית הגמ' בסנהדרין צ"ג ב: ששלחו חכמים לבדוק את בן כוזיבה אי מורה ודאין או לא, וכיון שראו שלא, הרגוהו. ותירץ הכ"מ שהגמ' חולקת על שמואל וסוברת על כן שחייב המלך המשיח להיות “מורח ודאין” ככתוב “והריחו ביראת ה'”, אבל אנו סוברים כשמואל לכן אין צריך להראות אות ומופת.
שלבי הגאולה 🔗
אולם יש להוכיח מהרמב"ם שתהיינה כמה תקופות בדברי ימיו של המלך המשיח, שהרי בעצמו כתב בהלכה ג': בימי המלך המשיח כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל ויתיחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו וכו', ובהל' תשובה הנ"ל כתב: שיהיה בעל חכמה יותר משלמה ונביא גדול קרוב למשה רבינו. וכן כתב באגרת תימן הנ"ל: ויחד אותו הבורא ית' בדברים שלא יחד למשה רבינו ע"ה שנאמר בו והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט וכו'. כנ"ל וכן כתב באגרת תימן להלן: “דע שלא תדע עמידתו קודם היותה, עד שיאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית, אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותו, והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו וכו'. וכן הפליג בשבחו ובעליונותו של מלך המשיח בפירוש המשניות הנ”ל. ואם את כל זה הוא יעשה וחייב לעשות אין לך מופת גדול מזה, ולמה כתב הרמב"ם שאינו חייב לעשות אותות ומופתים?
מזה יש הסיק כי אמנם בראשית צעדיו ותחילת התגלותו אינו חייב לעשות אותות ומופתים, כי אם לכבוש את הארץ ולהקים את ממשלת ישראל העצמאית ולקבץ נדחים, ורק אחרי כן להתקדם לאט לאט לקראת הגשמת החזון כולו. ובתחילה הכל יתנהל פחות או יותר בדרכי העולם המקובלים ורק אחרי שתתיישב מלכותו, ואחרי קבוץ הגליות יתגלה באורו הנכון ברוח קדשו, בחכמתו ובנבואתו. ובזה יווכח לכל העולם שהוא המלך המשיח מזרע דוד. כי לפי דבריו באגרת תימן הנ"ל לא יודע מקודם יחוסו כי אם ע"י מעשיו תיגלה גם יחוסו.
תאור חזון אחרית הימים בדרך משל 🔗
והנה לפי דעתי המפתח להבנת כל שיטת הרמב"ם הוא במה שכתב בפי"ב במלכים: “זה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש וגו' משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו”ם המשולים כזאב ונמר וכו' ויחזרו כולם לדעת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל שנאמר: ואריה כבקר יאכל תבן.
"וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן".
שיטתו זו לפרש את כל הנבואות בדרך משל, עוררה כנראה התנגדות חזקה. והרמב"ם מאריך בענין זה במאמר תחית המתים בפ"ו באמרו: וכן הסתפק עליהם אמרנו שמאמר ישעיה “וגר זאב עם כבש וגו' ואריה כבקר יאכל תבן” שהוא משל. וזה לא אנחנו לבד אמרנוהו אלא כבר קדמונו להבנת זה הענין אנשי התבונה מן המפרשים, כמורי משה ג’קאטילא ואבן בלעם ז"ל וזולתם מן המפרשים, וסוף הדברים יורה עליו והוא אמרו: “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי” וכו'. ולבסוף מסיים הרמב"ם בארנו ראיתנו הגלויה מאמרם: שימות המשיח אין בו דבר משנוי סדר בראשית.
גם ב"מורה נבוכים" ח"ב פרק כ"ט, מבסס הרמב"ם שיטתו זו לפרש את הנבואות בדרך משל וחידה. והולך שם הרמב"ם ומפרש נבואות רבות בדרך זו. ועל דרך זו הוא מפרש גם הנבואות הקשורות עם שינוי סדרי בראשית באחרית הימים, כגון המקרא “והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'” הנ"ל, שהגמ' מפרשת אותו כפשוטו ונחלקו על כן בגמ' אם המדובר בעולם הבא או לימות המשיח. והרמב"ם מפרשו בדרך משל. וכבר האריך בזה גם רב סעדיה גאון בס' אמונות ודעות במאמר ז'. וביחס לימות המשיח הוא כנראה מנסה לפרש את המקראות גם כפשוטם כמו שתתבאר שיטתו בהמשך מאמר זה.
כעת ברורה שיטת הרמב"ם שאין כל סתירה לפי דעתו בין דברי ר"ח בר אבא שאמר: כל הנביאים כולן לא נבאו אלא לימות המשיח אבל עולם הבא עין לא ראתה, לבין מאמרו של שמואל שאמר: אין בין עולם זה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. שאין הטעם משום ששמואל סובר שכל הנביאים לא נבאו לימות המשיח כי אם לעולם הבא, אלא משום ששיטתו של שמואל היא לפרש את הנבואות בדרך משל וחידה כמו שכתב הרמב"ם, ועל כן יש להשוות על ידי כך את דעתו של ר"ח בר אבא ור' יוחנן עם דעתו של שמואל שלדעת כולם חזון אחרית הימים מכוון לימות המשיח, ובימות המשיח לא ישתנו סדרי עולם; ודברי הנביאים המבשרים שינויים אלה בסדרי בראשית, אינם מתפרשים כפשוטם אלא בדרך משל כרמב"ם.
אולם יש להבין איך לכלכל את הדרך הזו של הרמב"ם מאחר והיא מנוגדת לכל הסוגיות הנ"ל. מהן ברור שהתלמוד רואה בנבואות אחרית הימים דברים כפשוטם, ולכן מתנגדת שיטתו של שמואל לשיטת ר"ח בר אבא. שאם לימות המשיח לא ישתנו סדרי עולם יש להסיק שחזון אחרית הימים מכוון לעולם הבא ולא לימות המשיח, ואם הוא מכוון לימות המשיח, יהיה מלווה בשינוי סדרי בראשית וטבע העולם. והרי לא יתכן שהרמב"ם יחלוק מדעתו על כל הסוגיות הנוגעות להלכה ולמעשה כמו שנתברר לעיל.
הפתרון לבעיה זו יש למצוא בסוגיות במס' מגילה י"ז ב', ובירושלמי ברכות פ"ב הלכה ד', בהן מבסס התלמוד בבלי וירושלמי את סדר י"ח ברכות התפילה על פי סדר הגאולה העתידה לימות המשיח. כל ברכה וסדר מקומה נקבע לפי מקראות הגאולה בחזון אחרית הימים כמו שאמרו שם: ומה ראו לומר גאולה בשביעית אמר רבא מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית. ולהלן ממשיכה הסוגיא: ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים דכתיב “ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא”. וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים וכו'. ולהלן הוא אומר: וכיון שנבנית ירושלים בא דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם וכו'".
אמנם אין כל הברכות בתפלות העמידה מכוונות רק לימי הגאולה לימות המשיח ולא נתקנו ממש לפי סדר הגאולה, כמו שכבר הרגיש בזה רש"י שם על המאמר של התלמוד בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא, מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא. וכתב רש"י: ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קיבוץ גליות ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעת.
מכל מקום ברור שסוגיא זו של הבבלי והירושלמי וסדר ברכות התפלה שנתקנו על ידי מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים (או מהם שמונים וכמה נביאים כאמור בירושלמי) שהם אנשי כנסת הגדולה כאמור שם, מוסמכת ביותר לקביעת דעת חכמי התלמוד על סדרה, מהותה, ואופיה של הגאולה לאור ההלכה. לא יתכן איפוא ששמואל יחלוק על עזרא ובית דינו ועל אנשי כנסת הגדולה שהסמיכו את סדר תפילת העמידה על פסוקי חזון אחרית הימים, ועל סדרי גאולה אחרונה זו. שהרי הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה כותב “שעזרא ובית דינו תקנו י”ח ברכות התפלה על הסדר", שהם ק"כ הזקנים והנביאים הנזכרים בבבלי ובירושלמי הנ"ל. ולפי הסוגיות בברכות, בשבת, פסחים וסנהדרין הנ"ל יוצא שלדעת שמואל אין מקראות אלו מכוונים על ימות המשיח. ולא מסתבר לומר שסדר ברכות התפלה הותקנו לא על פי סדרי הגאולה לימות המשיח, כי אם על פי סדרי ההויה לעולם הבא, שישתנו כל סדרי בראשית לפי הסוגיות הנ"ל. ולא עוד אלא שמהירושלמי נראה ברור שהכוונה היא לימות המשיח שמביא את המקרא “שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון”, שהיא שירת שביעית, להודיעך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית. ולכן תקנו ברכת גואל ישראל ברכה שביעית. וכן מה שכתוב עוד שם. נתקבצו הגליות והדין נעשה, הזדים נכנעין, והצדיקין שמחים וכו'. מכל זה ומהבבלי הנ"ל פשוט וברור שהכוונה היא לימות המשיח. ונשאלת השאלה וכי יחלוק שמואל על כל אנשי כנסת הגדולה?
לכן הסיק מזה הרמב"ם ששמואל אינו חולק על סוגיות אלו המוסמכות לפי הלכה. אלא שחידושו של שמואל אינו בזה שמפרש את חזון אחרית הימים כמכוון לעולם הבא, ולא לימות המשיח, שאז לא ישתנו סדרי בראשית כמו שמוכיחות הסוגיות הקודמות הנ"ל. אלא שגם הוא סובר שחזון הנביאים לאחרית הימים מכוון לימות המשיח, ובכל זאת אין זה גורר אחריו שינויים במערכות תבל, מאחר ששיטתו היא שיש לפרש את הנבואות האלה, המתארות שינויים אלו בסדרי בראשית, בדרך המשל והחידה כמו הרמב"ם, ולכן לא נמנע שמואל מלקבוע את ההלכה שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.
אלו הם ראשי הדברים במסכת גאולים זו לדעת הרמב"ם וסיעתו. כמובן שהרבה חולקים על שיטה כוללת זו, ביניהם רב סעדיה גאון, הרמב"ן וכו'. כן ישנה בתלמוד שיטה שלישית ביחס למהותה של הגאולה האחרונה והיא שיטתו של ר' הלל בסנהדרין החשובה מאד לברור פרשה זו, אולם עוד חזון למועד. והרחמן יזכנו לראות באור הישע והגאולה בזה ובבא.
-
חלק מהתמונות שופרו באמצעות הבינה המלאכותית. הערת פב"י ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות