לקתה מידת הדין והצדק. – “תחזקנה ידי כל אחינו”… – קול ממחנה-הלאומיים בה' הידיעה
על רשעותה של איטליה נגד תורכיה בדבר טריפולי התריעה העתונות שלנו לא מעט. בן-יהודה נתפעל ביחוד מ“קולה של ירושלים”, זו העיר שבן-אמוץ ניבא בה לשלום וענתבי חתם בה על “המחאה הגדולה”… ולא מחמת חשבונות של תועלת עצמית דנה עתונותנו את איטליה ברותחין. חס וחלילה! אמנם, היו גם כאלה, שכאן מצאו להם מקום לקשר את החזיון הנוכחי עם פוליטיקה יהודית, לאמור: תורכיה חטאה שלא פתחה לנו את שעריה ונענשה. רק בנו מוצאת עותומניה אוהבים נאמנים וכו'. ואולם רוב העתונות שלנו עסקה בזה בעלמא, לשם " מצוה“. אפילו ה”ג’ואיש כּרוניקל“, כלי-מבטאה של היהדות ממערב-לונדון, שמצא לנכון לעשות מספד מר על סטוליפין המומת, על סטוליפין ה”מרגיע“, צעק הפעם על ה”קרוּאֶלטי" של איטליה. רגש-הצדק נפגם. היאך! “כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש מן הדבר הזה” – הזכיר ד“ר ברנפלד לקוראיו במאמר לא-קצר ב”הצפירה". היכן הוא היושר האירופי? אין יושר באירופה.
היושר האירופי איני יודע, מי מצחיק ביותר: אותו יושר או מי שמתריע על היעדרו. משל למה הדבר דומה? כאילו היו באים להתריע על הברד ועל הארבה. אירופה, החיה כולה מ“שוד-עניים ומאנקת-אביונים” – באים לדרוש יושר ממנה! כמה אי-יושר, כמה צביעות בדרישות-היושר הללו בכבודן ובעצמן! וכמה טיפשות, במחילה, באותן התפילות ל“נביא”, שיקום וימלא את הארץ יושר…
אין יושר ואין צדק באירופה. בוודאי אין, ומכבר, מכבר – עוד בטרם התנפלה איטליה על טריפולי…
וירשו לי הערה צדדית בנדון. אותו רגש-הצדק, שכל-כך מרבים להזכיר אותו, הנה אצל העתונות גופה, ואפילו אצל זו שלנו – הישנו? כוונתי לאותו רגש-הצדק, שבאמת אין לפניו, כמו שאומרים, כל חשבונות, אלא רוח הוא באנוש, “ציווי מחלט” – הישנו?
הנה לפני חדשים אחדים היה מאורע אחד, שרגש-הצדק של הכל ודאי שהיה צריך לשבוע רצון ממנו. “בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל”. אמנם, הדבר אף על פי שנעשה על-יד אחד מזרע-ישראל – ספק זכאי, ספק חייב – אין זה מעשה ישראלי לאומי; אמנם, הדבר לא לבד שלא הביא ולא יכול להביא לנו תועלת מוחשית, אלא שעוד איים עלינו בצרות ופגעים רבים, שבנס ניצלנו מהם. אבל כל זה הרי אינו שוב הוכחה כלפי שביעת-הרצון של רגש-הצדק. הלא לפניו כל חשבונות לא יבואו. ולמה, איפוא, דיברה עתונותנו כמעט פה אחד, שהיהדות רחוקה ממעשים כאלה (אותה היהדות, שבתורתה כתוב: לא תחיה כל נשמה ממחנה-האויב!)? ואם מטעמים מובנים לא יכלו הרבה מעתונינו להביע את שמחתם הצודקת בגלוי, למה, לכל הפחות, לא התאפקו ולא נמנעו מדיבורים יתירים?
הבה, למצער, אתאפק אני מדיבורים יתירים.
––––––––
היחוסים שׁבין היהודים הגֵרים יושׁבי פולין לפולנים האזרחים בפולין המדינה היו – כידוע לכל קורא – ענין לענות בו בעתונותנו לפני חדשים אחדים. לא רק הפרוגרסיסטים והראדיקאלים הפולנים צעקו: היהודים הם אבן-נגף על דרכנו, היהודים מעמידים בסכנה את מדינתנו, כי אם גם העתונים הסוציאלאים דיברו בפה ובפה: כן, בוודאי, יש לכם הזכות לחיות אצלנו… ואפילו לדבר בלשונכם… אבל… בכל זאת … אין דבר… הפרוצס ההיסטורי יביא לידי כך, שתיטמעו בינינו… ובכן… למה לכם באמת ההתבדלות והז’ארגון שלכם? ומה שרע מזה: אותם הדברים בעתונים הסוציאלאים כתבו, לרוב, יהודים, שמספרם אינו מעט בפ. פ. ס. (מפלגת הסוציאלאים הפולנים). ואף עתונותנו שדיברה בכל הענין הזה, נשמע לפעמים בקולה מעין הודאת בעל דין. כלומר, הרי אנו באמת אסון לפולין… כמובן, לא באשמתנו… אבל צריך להבין גם אותם…
גדר מזה וגדר מזה. ואולם – יהיה מה שיהיה – לפני ההמון היהודי בפולין יש, סוף-סוף, רק דרך אחת: דרך-החיים. אנו צריכים לחיות ולהגן על קיומנו העצמי, על קיומנו כטוב בעינינו…
ואמנם, יש אשר בתוך החשיכה האיומה השרויה על חיי יהודי פולין – וגליציה ביחוד – בתוך קורי-העכביש הנאלחים, אשר יפרשו על ההמון היהודי הרביים והצדיקים מצד אחד והמתבוללים וה“גויים” הפנימיים מצד שני, בוקעים וחודרים בעת האחרונה קרני-אורה. הצדיקים והמתבוללים הולכים לעתים קרובות מאד יד ביד; שהר אליבא דידן אין לאום יהודי אלא רק דת: דת קדושה, שצריך להחזיק בה בכל האמצעים שבעולם, בכדי ליהנות ממנה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, או דת נבערה, שצריך להשליך עליה שיקוצים, כי היא-היא המטילה איבה בינינו ובין עם-הארץ ומעכבת את הגאולה…במיפקד-העם, שהיה באוסטריה אשתקד, הלכו הרביים לימין המתבוללים במלחמה נגד השפה היהודית… וליאו בלמונט, הסופר הפולני והיהודי המומר, הולך לקרוא שיעורים על דת-ישראל בווארשה…
ברם, כאמור, טיפוס של יהודים חדשים הולך ונוצר בגליציה, למרות הכל. הנה זה לא כבר הסתדרו בגליציה עוזרי בתי המסחר, הרבים באותה המדינה, ואף, כמו שהובא כבר ב“האחדות”, התחילו להוציא לאור ביהודית עתון פרופיסיונאלי – ודגלם גדל פועלי-ציון! בגליציה, שהתעשיה אינה מפותחה שם, ואף בזו שישנה אין היהודים לוקחים חלק גדול, עסוקים הרבה מבני ההמון היהודי בשירות בבתי-מסחר, וכמובן בתנאים היותר קשים – שעות-עבודה בלי שיעור, שכר מינימאלי וכו' – והסתדרות כזו, שהיא בנויה על יסודות סוציאליים-לאומיים, כלומר על הצרכים והדרישות הפנימיים, הנובעים מעומק החיים העצמיים, ואינה מתחשבת לא עם האנטישמיות של הפפ“ס ולא עם הפלפולים התוריים של הז’פ”ס, אם גם עוזרי בתי-מסחר יכולים להיחשב על מעמד-הפרוליטאריון, אם לא – הרי יכולה היא להיות גורם חשוב בהטבת חייו, בשחרורו מכבלי המסורת והרקבון הנפשי ובהתקדמותו האנושית של חלק גדול מיהודי גליציה.
מעשים כאלה הם התשובה היחידה והיותר נכונה לכל ה“הָמָנ”ים המודרניים, הצוררים מכל הכיתות והסיעות, הרוצים לבלענו…
––––––––
כשבאים אנשים, ואומרים: צעירים בני גיל ידוע אַל להם לקרוא ספרים ידועים ואַל להם להתוודע לרעיונות ידועים, העלולים להזיק להם באותו גיל, אף על-פי שסוף-סוף לא ימָלטו הצעירים מהם – יכול אני לחלוק, אולי, עליהם בדבר חששותיהם מפני נזקים בכיוצא באלה, אבל מבין אני אותם, את נימוקיהם ואת טעמיהם. ואולם אם בא אדם ואמר: צעירים בני גיל ידוע צריכים להתחנך דוקא על ברכי רעיונות ידועים, אף על-פי שהמורים הקבועים אינם מודים באותם הרעיונות ואף על-פי שהתלמידים כשיגדלו ודאי יעזבו אותם – את זה, בכל רצוני הטוב, לא אוכל להבין.
ואומר כזה הוא הסופר זלמן אֶפשטיין במאמרו בחוברת “השילוח” האחרונה על הגימנסיה ביפו.
המאמר ההוא אינו נוגע בפצעי הגימנסיה הנאמנים, שאפילו איש כמוני, הרחוק מהגימנסיה ממש כמר אפשטיין, יודע מהם, כגון: הוראת כל המדעים בעברית, בעת שאין ספרי-לימוד ואין טרמינולוגיה מדעית קבועה; אי-ההתאמה לתנאי-המקום; הערבוביה של בני גלויות שונות; ההכרח והמעמסה של לימוד שש שפות; ואולי יש להוסיף, בין הפצעים, גם זה שהכל “דואגים” לה, לגימנסיה הארצי-ישראלית, ועיני כל ישראל צופיות לתלמידים שתוציא, ויש ויש, איפוא, לחשוש לעין רעה… ראיה לדבר – מאמרו של מר אפשטיין אשר לפנינו.
לא, מאמרו של מר א. אינו ובודק במומים הממשיים. אדרבא, גומר הוא את ההלל על המורים ועל עבודתם, כאילו באמת הכל הוא בגימנסיה על צד היותר טוב ואין צורך כלל בכוחות חדישים, שיבואו לעזור לחלוצים שלנו בצעדיהם הראשונים, המלאים צורי-מכשול. התהילות והתשבחות הנמלצות עושׂות רושׂם, כאילו בעליהן לא קימץ בהן ולא סָפר אותן, בכדי שתהא לו על-יד זה הרשות להיחשב כאוהב גדול ולדבר “כל אשר עם לבבו” בדבר “ההתנגדות העצומה מצד החרדים”. כלומר: אותם המורים, שהגדילו כל-כך לעשות בהוראת המדעים וכו', צריכים היו לבלי להעמיד על עצמם בשאלה שעוררו החרדים ולהזמין בני-סמכא, “גדולים וטובים מהם”, בנוגע לחיבור הפרוגראמה, בנוגע ללימודי הדת, בנוגע לה“שאור שבעיסה ולהמלח של היהדות”…
אני לא אצטט את המאמר ולא אכָּנס בוויכוחים. את הצד המעשי של הדבר – כמה שעות קבעו ללימוד-התלמוד וכמה צריך או אפשר היה לקבוע – ודאי יבררו מנהלי הגימנסיה שידעו להגן על עבודת היצירה ועל החיוב שלהם בפני סופרים נכבדים היושבים בפטרבורג ורואים חלומות ביפו. ובנוגע לצד התורי שבנדון, לכל אותם הדברים על החינוך הדתי – הוי, כמה היה כל זה לזרא בימינו, ימי הריקודין הקדושים כנגד הדת הישראלית הקדושה! מר אפשטיין בעצמו “יודע מראש, שבשביל ספירות ידועות הוא דובר על אוזן לא שומעת”, ואולם הוא אינו יודע, שהגימנסיה ומנהליה דוקא אינם מאותן “הספירות הידועות” ולחינם הוא מאיים באיזה תרגום מ“שפת ירושלים לשפת פאריז, שאז יקבל הכל צורה זרה וכו', שכבר עבר זמנה ושהיא ראויה למנוד-ראש”. אני, למשל, איש פרטי, איני יודע לתרגם לשפת פאריז את שפתו הירושלמית של מר אפשטיין, ואף על-פי כן הרי אני נד ונד לו בראשי. צורת דרישותיו, אמנם, אינה כלל “הזָיִית ומכוסה בעב הענן והערפל” בעיני, אלא, להפך, פשוטה בתכלית הפשטות. מבין אני, פשוט, שלאומיי-המשי שלנו מטיפוסו של אפשטיין, למרות כל קידותיהם לכבודה של אירופה ותרבותה, אוהבים את ניגון-הגמרא כשהוא לעצמו, ומה תעשה להם? אהבת נעורים! את החיים העתידים של בניהם הם שוכחים, מחמת זקנה או אֶכּסטאזה דתית, ובראותם בדאבון-לבם את המשומדים והמתבוללים בפטרבורג – פרי הרחוב הפטרבורגי – הם מתגעגעים למין חינוך, שיקשר, כביכול, את החניכים אל היהדות שלהם באלפי נימים קדושות וכו' וכו' על-ידי… לימוד חומש ורש“י. אלה הם דבריהם “בפשטות ובבירור”. אמנם, מודים האֶפשטיינים בעצמם, שׁכשׁיגדלו בניהם ויכָּנסו לבית-מדרשׁ גבוה, “יקבלו את מרותה של האמת המדעית” “למרות המקובל מקדמת דנא”, אבל כל זמן שבניהם הם בגימנסיה, צריכים המורים – למרות כל דעותיהם, הואיל והם כבר יצאו מ”בית-המדרש הגבוה“… – לזרוע על תלמי לב תלמידיהם חומש עם רש”י ותלמוד, בכדי שׁישׁארו יהודים נאמנים לבית-הכנסת הלאומי…
אוי לכם, יהודים נאמנים לבית-הכנסת הלאומי! הטרם ראיתם את כוחה של היהדות שלכם, של חומש ורש"י, של החדרים והישיבות, על מרות ואלפי חבריכם, שיצאו כמותכם מן הגיטו לרחוב-הגויים? שלנו גדול משלכם. בחברינו הצעירים, הבריאים בגופם ומפותחים ברוחם, שיתנו לנו הגימנסיות בארץ-ישראל, בטוחים אנו, כי אם יהיו אנשים הגונים ואם רק לא יקָרעו על-יד תנאי-חייהם בעתיד מצרכי-עמם, יהיו יהודים ממילא, יהודים לא גרועים מכם, גם אם לא ילמדום עירובין ופסחים, וגם אם לא ידרשו באזניהם השכם והערב על אלוהי ישראל…
אבל, אהה, הנה אנחנו מדברים על אוזן לא שומעת.
[“האחדות”, כסלו, תרע"ב; החתימה: יוסף חבר]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.