א.    🔗

מנגד היתה העיר. גגות מרועפים באדום, חתכי רחובות מאפירים, אילנות גדלי צמרת וכלונסאות של חשמל נחו בערבוביא אלו אצל אלו, עטופים בענן אד של יום וקולות כבושים, כמין חצאי־קולות ובנות־קולות כובשים ובוקעים ועולים מהם. לא היה זה אד של חרושת המעשה ולא ענן עשן ארובות, אף אותם קולות לא היו קולות של קורנסים מקישים, של רכבות מתגלגלות ושל חשמליות מתרוצצות, כדרך שרגיל היה לראות בכרכי העולם, אלא כעין ענן של עתיק יומין משזר בחולין של חיי יום־יום היה פרוש על העיר והקולות העולים הימנה עמומים ומרוסקים כעולים מתוך הבור וכעולים לתוך החלום.

מבטו של יחזקאל שפיצר היה מכוון לעיר החדשה ואליה היו אזניו קשובות ואם כי העיר העתיקה קרובה אליו יותר לא נתחמד להסתכל בה, כל שכן לזוּן עיניו במראותיה. חומת אבן זו שהיא ערטילאית ומעלה עשבים דלילים, וכיפות אלו ומגדלים אלו וצריחים מחודדים ופעמונים כבדים של נחושת ושתי־וערב של כסף וכתלים מטים שטיחם מתקלף ותקרות שמעזיבתם מתפוררת – הללו השרו עליו דכאון־רוח ויחזקאל שפיצר לא נתאווה כלל למשוך עליו דכאון־רוח באותה שעה ובאותו מקום. אדרבה, הוא ביקש להתעודד ברוחו וכשהוא מסתכל בעיר החדשה ומכוון מבטו לשכונת בית ישראל ונזכר ששם מחכה לו אשתו ומחכים לו בנו ובתו הקטנים, לבו מתחזק והוא מצפה ליום שיראה אותם.

הכביש המהלך מן ההר אל העיר שותק שלא כרגיל. זכור הוא יחזקאל שפיצר ימים שהיו הוא וחבריו שרויים על ההר לבנות שם בניניה של אוניברסיטה ולרצף כבישים שעל ההר. זכור הוא ניגונים שהיו שרים בתוך כדי עבודתם ואף עתה מבלי שהוא יודע, שפתיו מזמזמות אותם ניגונים והוא מתמה שכך היו שרים אז בעוד הם בונים ואינם יודעים בשביל מי הם בונים, שהרי עתה הבנינים שוממים וריקנותם מפחידה.

אתמול נכנס לאולם הקריאה הגדול שבבית הספרים. ספר אחד עוד היה מונח על אחד השולחנות, אך הריקנות שעמדה באולם כאילו טפחה על פניו מן התקרה הגבוהה עד לרצפה המאובקת. זכור הוא שקט שהיה שרוי באותו אולם כשהוא בשלוותו. רשרוש דפים של ספרים כשהם מתעלעלים וקול שרטוט של עטים כשהם מהלכים על גבי הניירות וקול צעדים מאופק וקול לחש מרוסן. פעם אחת נקרא לתקן מנורה של חשמל בגבהו של הכותל וכשעלה על הסולם ועמד עליו, ראה לפניו עשרות ראשים רכונים על ספריהם, בלוריות פרועות וקרחות מבהיקות, רעמות סרוקות וציצית ראש מכובנות והספרים פתוחים לפניהם וגליונות של נייר מונחים אצלם ועטים ועפרונות מוטלים עליהם. אותה שעה נזכר ימים שבנה בהם את הבית הזה וחשב על יוסי שלו, שאולי אף הוא עתיד להגות בספרים כמותם באותו אולם ובאותו מקום. כיון שכך, עשה מלאכתו, שהיה צריך לעשות שם, מתוך כוונת הלב ומתוך חביבות יתירה, שמחיבת המקום נתחבבה עליו מלאכתו ונתחבב עליו עולמו והיה שמח שיש לו חלק בעולם הזה להאיר ליושביו במאור החשמל שהוא מתקין ומתקן.

עכשיו שראה את האולם בשממונו נתאנח ועלתה מחשבה בלבו לחשוב, היכן הם הסטודנטים שהיו כאן עד שלא ניתק ההר מן העיר ועד שלא הוטל עליו המצור. מהם נשפך דמם במלחמות שעל דרכי הארץ ומהם נהרגו כשביקשו לעלות אל ההר, הם ומוריהם ורופאים של בית החולים. היו האנשים שעל ההר עומדים ועיניהם רואות איך פולחים הכדורים את האבטובוס שעל הכביש ואיך טובחים את נוסעיו. רתחו דמיהם וקמו עיניהם ורתתו כל אבריהם ואף על פי כן לא זזו ממקומם. מה אירע להם שלא זזו ממקומם. יחזקאל שפיצר היה אותה שעה מעבר ההר מזה אצל כלובי החיות, אזניו שמעו את קול היריות שנשמעו כל כך קרובות ועיניו ראו כיצד נתרעדו החיות בכלוביהן על כל יריה ויריה והיו מנהמות ומקפצות, משל כאילו נזכרו ברובים של ציידים שמרדפים אחריהם ביערות. טבח גדול היה שם והדם טרם נמחה מעל פני הכביש והתנועה מן העיר אל ההר ומן ההר אל העיר נפסקה והאנשים שעל ההר נתונים במצור. אם רצונך לומר, הרי זה מצור בתוך מצור שהרי אף ירושלים עצמה היא במצור, אחר שפיסקו אויבים כל הדרכים המוליכים אל העיר.

 

ב.    🔗

כמה שנים, שנה אחרי שנה, היה יחזקאל עובד בהר. אין לך חדר בהר או אולם או פרוזדור שאין בו מנורת חשמל אחת או מנורות הרבה, מוסיף עליהן המכונות השונות שבחדרי המעבדות שאף הן מונעות בכוח החשמל. אין לך יום שלא יהיו צריכים לחשמלאי ואין לך מקום שלא תהא לו ליחזקאל שפיצר דריסת רגל בו. כאן הוא מתקן חוט ושם מתקין אקומולטור או קונדנסטור, כאן מתקן דטקטור או גנרטור ובמקום אחר מתקין גלונומטור או אינדיקטור, נוספו עליהם בזמן האחרון התקנת רגולטור או טרנספורמטור. וכשם שהכל צריכים ליחזקאל, כך הכל מכירים אותו ושמחים בו ומסבירים לו פנים, הכל לרבות פרופיסורים ומורים ואפילו אלו שמבקשים להיות מורים ואין מניחים אותם ובינתיים הם יושבים באולם הספרים ומכינים להם הרצאותיהם שמא יתעשתו עליהם למנותם מורים. כשהוא על ההר הרי הוא לבוש בגדי עבודה שלו וידיו עסוקות תמיד וכל כולו מכונס בכיסי מכנסיו הרחבות ששם שמורים לו צבת ומלקחיים ובתיבה של עץ ששם שמורים לו שאר כלי מלאכתו וחוטים מחוטים שונים; חוט אמינטון וחוט ארד, חוט ברזל וחוט וולסטון, חוט מגולוון וחוט של חמרן, חוט טנטל וחוט יוטה, חוט כסף וחוט כרומין, חוט כותן וחוט מנגין, חוט משי וחוט נחושת, חוט ניקל וחוט נעורת, חוט פלטינה וחוט פליז, חוט פשתן וחוט ראוטן, חוטי ערב וחוטי שתי. וכן צנצנות מכל המינים שהם מלאים שמנים שונים למכונות השונות. שמן אלה ושמן בדוד, שמן לטרנספורמטורים ושמן למזיזים, שמן מינרלי ושמן עטרן, שמן סיכה ושמן ענבר, שמן פרפין ושמן שרף וכן שאר דברים הצריכים לו לחשמלאי בשעת עבודתו. ברם, בימי השבתות כשיחזקאל שפיצר יוצא לטייל ברחובותיה של ירושלים והוא מלובש בגדי שבת שלו ועמו יוסי בנו הקטן וחדוה בתו הקטנה ואשתו המלובשת אף היא בגדי שבת נאים וכשהוא פוגש באנשים מן ההר הוא דורש שלומם ואף הם משיבים לו שלום. אלא מתוך שהם הכירוהו על ההר, אף הם יש והם עונים לו שלום ושבת שלום הר דוקטור. וכשהם עושים כך אין לך שעה של קורת רוח ושל צחוק מרובה לו לאשתו ולבנו.

כיצד נתקבע יחזקאל בהר? תחילתו עובד היה בבנינים החדשים שניבנו על ההר, כשנגמרו הבנינים לא נגמרה עבודתו, שנתחבב על הנגיד ועל הפקידים ולא נתנוהו לילך והרי הוא עובד שם במשכורת חדשית קבועה, כל שכן שלא הלך משם כשהתחילה המלחמה ועכשיו שנשאר ההר במצור, אף הוא בין הנצורים. בכל שעה שאין הוא עסוק במלאכתו הרי הוא על המשמר.

אנשים חדשים עלו על ההר כדי להצטרף לשומריו. צעירים הם מיחזקאל שפיצר ולמודים בנשק, אך הם אינם יודעים את ההר, את מבואיו ומוצאיו כדרך שיחזקאל יודע אותם. אף עכשיו שההר ריק מאנשיו, אין לך כמעט יום שלא יהא יחזקאל נכנס לתוך האולמים ולתוך המעבדות ומסתכל בהם, כאומר לכלים ולספרים המחכים לבעליהם וכמי שמנחם את הענוגה, אמנם נעזב נעזבתם לשעה - אבל, אותי, את יחזקאל שפיצר החשמלאי, הן תכירו. והוא מסביר להם פנים ומבטיחם נאמנה כי עתידים בעליהם לשוב אליהם ועתידים אנשים עוטי חלוקים לבנים לנפח לחייהם אל תוך השפופרות והצנורות שבמעבדה ועתידים צעירים וצעירות להיות רכונים על גבי הספרים באולמות. מדי יום ביומו הוא סובב סובב והולך לכל פנות ההר וכשהוא מגיע בסיבוביו אל ספסל האבן הרחב שבגן בית הספרים הוא יושב באותו ספסל וקורא את מצבת הנחושת הקבועה עליו לזכר הנדיב. כשהוא יושב הוא מרגיש בקרירותם של האבנים והוא יודע שהרבה מן הצעירים שהיו יושבים על אותו ספסל, כבר לא ישובו וישבו על הספסל הזה.

משום מה נתחבב עליו ספסל האבן השרוי בין העצים. בימים האחרונים הוא מרבה לשבת עליו וכשהוא יושב עליו הוא רואה את כל העיר רבוצה לפניו. אמנם, זה לו שנים רבות שהוא מצוי על ההר, אבל מה שהוא רואה עכשיו לא היה רואה כל אותו זמן. יש ובשעות הצהרים תתעטף העיר ויתעטפו חומותיה וגגותיה בעטיפין אפרוריים, כחלחלים וערפליים, רק אילן אחד פה וגג אחד שם יזונו עצמם בחמה שזורחת לה מבית סתריה ומקפחת ישר על ראשם מבין קרעי ענן ברום ויש שהשמש תטביל באורה את העיר כולה, על קרבה וכרעיה, ואז היא נראית כמעולפה וככלה היוצאת מתחת חופתה, לבנה ונקיה וברה. או יש כי לעת לילה יעלו כוכביה של ירושלים ברקיע של ירושלים ואורותיה של ירושלים יוצתו בחלונותיה של ירושלים וגבר ים האורות והכה גלים ונראתה העיר כולה כטבעת ענק משובצת אבנים טובות ומרגליות, או לפנות ערב בשעה של שקיעה, אין שקיעה דומה לחברתה ובכולן גלגל חמה נראה כלהבה שאינה פוסקת והוא מצית באישו האדומה ראשי אילנות ומשלח דליקה על ראש מגדלו של שנלר עד שניתק ונופל אל מאחורי בניניה של העיר.

שעות מרובות יושב יחזקאל שפיצר על ספטל האבנים ומזין עיניו ממראותיה של ירושלים. אנשים צעירים הם השומרים על ההר ולעצתו אין הם שואלים. הם חושבים שהם יודעים הכל. ניחא, יהא כך. הוא מקבל פקודות שמפקדים עליו ושאר זמנו הרי הוא ברשותו ויכול הוא לישב על ספסל האבן ולשלח את עיניו לחפשי שיהיו הולכים למקום שהם מבקשים.

 

ג.    🔗

עם תקופת ניסן נתארכו הימים וארכו, אך ליחזקאל דומים היו ארוכים הרבה יותר ממה שנתארכו באמת. לשעבר כשהיה עולה על ההר מדי בוקר לעשות מלאכתו, אינו מספיק לגמור אותה ואינו מספיק לבלוע כריך שכרכה לו אשתו וכבר הגיעה שעתו לעזוב את ההר ולשוב לעיר וכשהוא בא לביתו, עד שהוא מתרחץ ומחליף בגדיו, כבר עבר יומו ואילו עכשיו שהוא מצוי על ההר ואינו יורד ממנו, יש זמן בידו לעשות מלאכתו ולקיים שעות של שמירה בעמדתו ועדיין יומו רווח לו וכמה וכמה שעות יש בידו שאין לו מה לעשות בהן.

באותן שעות הוא מפסיע והולך בכל שטחו של ההר. יורד לבין משעוליו ומתעלם בשביליו החוצצים ביי האילנות. המפקד שעל ההר, בן־תשחורת פרוע בלורית וכן חבריו המפקדים הצעירים מסתכלים בעין ביטול על החשמלאי הזקן. יחיו להם מאה ועשרים שנה כל הצעירים הללו. בעוד טרם העלו הללו בדעתם להוולד כבר היה יחזקאל שפיצר מן העובדים על ההר. אין יודע את ההר כמות שהוא יודע אותו ואף ההר עצמו דומה כאילו יודע הוא את יחזקאל מיודעו מאז.

אתמול סובב יחד עם אחד הצעירים בשמירה" על יד מעבדת משה. שרטוט של מפה היה בידי חברו להכיר בה את הסביבה, אבל מה שלא ראה זה במפתו ראה יחזקאל בעיניו ובדמיונו. כל פנה וכל קרן זוית, כל זיז של אבן וכל אילן הוא יודע ומכיר. אף את משה, שבנה את המעבדה ועשה בה עבודתו, הוא רואה שם. אף על פי שאינו שם – פניו שרויים שם. אותיות מרובעות שעל כותל המעבדה מבחוץ מכריזות שכאן “מעבדת משה”, אך מה יודעים החיילים הצעירים הללו מי הוא ומה הוא משה זה, אם זהו משה רבינו או להבדיל אותו מדען זקן שפניו פני תינוק, מעוטרים זקן רחב היורד על פי מדותיו וראשו עטור רעמת שערות לבנות. יחזקאל רואה לפניו את דמותו של משה כמות שהיא. הוא רואה אותה עתה כשם שהוא רואה עתה את עץ האורן השולח זרועותיו לארבע רוחות השמים שאף הוא היה נטוע שם ונעקר מטעמי בטחון עם התחלת המלחמה.

דומה הוא יחזקאל שפיצר כאילו עליו הוטלה דאגתו של כל ההר, שהרי מכל האנשים שעל ההר מועטים המה היודעים את ההר כמוהו.

ביותר נתן דעתו על החיות שבהר. אם על האנשים הטילו מצור – מדוע סגרו עמהם את החיות. זוכר הוא יום שקבע נורות של חשמל בכלובים המרושתים שבהם עתידים היו לשכן את החיות והעופות שבאו שמותיהם בתנ"ך. מאז שהתקין שם חשמל לא הספיקה לו השעה לגשת ולראות בחיות עצמן. אמנם כמה פעמים הבטיח לבני ביתו שיקחם ביומא דפגרא לבקר את גן החיות, אלא שלא נזדמנה השעה ונדחה הבקור מיום ליום.

אנשי האוניברסיטה שאספו את החיות לגן שעל ההר לא ראו באצטגנינות שלהם שעתידים ההר וכל הנמצאים עליו להיות נתונים במצור ועתידים בני אדם שעל ההר להיות מפרישים ממזונותיהם הלחוצים לזון את החיות. הם שלא העלו זאת על דעתם, לא הספיקה להם השעה לתקן תקנתם של החיות ואילו עכשיו שהמצור מצור ויחזקאל נתון בו, ראויות הן החיות ליתן דעתו עליהן. מהלך הוא בין כלובי החיות ושומע צפצופם של בני עוף וקרקורם של תרנגולי בר למיניהם. רואה הוא את הקופים המקפצים על האילן שבכלובם מבד לבד ופושטים כפותיהם לפנים ולצדדים כעניים בפתח ומסתכל הוא בנחשי העקלתון הנתונים בתוך תיבה של זכוכית כשהם טועמים וניזונים בעפר ומתפתלים על גחונם.

מיום ליום הלכה מנת המזונות הקצובה ונפחתה וכשנפחתה לבני אדם נפחתה אף לחיות. האנשים שעל ההר מפרישים מזונותיהם לחיות ואם הזנים כך אוכלים ואינם שבעים, כל־שכן שהניזונים כך.

אותו לילה לא פסק קול גניחה מצד גן החיות ולבוקר מצאו את שני הקופים כשהם מתים. כיצד מתו שניהם בלילה אחד? האם נדברו למות ומתו? האם טעו ונתנו לפניהם לאכול מה שלא היו צריכים לאכול, או אולי לא מתו אלא מחוסר מזון. אותו יום נמנע יחזקאל מלהתקרב לגן החיות. מימיו לא נתקרב למת. אמנם יש שהיה רואה פגרי כלבים מוטלים ברחובה של עיר ואף אז הין קרביו נהפכים בקרבו, אבל פגרי כלבים הרי הם פגרי כלבים ואינם דומים להללו כשהם פושטים טלפיהם הקדמיות הצנומות וכפם קמוצה וזנבם מתדלדל ונתלה, ומטלטל והולך אילך ואילך. שלמה הקורדי הוציא את הקופים מכלובם וכרה להם קבר בהר וכל אותו יום לא היה יחזקאל יכול לטעום אפילו טעימה של כלשהו.

מאז אותו יום היה דכאון בא עליו כל אימת שהוא מתקרב לגן החיות, ואולם, כשהוא שומע קול נהימתו של האריה המפסיע והולך מדודות בכלוב הברזל הגדול, הוא חש מעין התעוררות ורוחו שבה אליו. יתר על כל החיות הקפידו האנשים של ההר להזין את האריה, אם משום כבודו של מלך והוא מלך החיות ואם משום שכך נצטוו מפי האנשים שבעיר. הכל שקודים להכין לפניו מזונותיו ואף על פי כן הוא מנהם מתוך קופה מלאה מזון ומגביר קול נהימותיו מיום ליום. אפשר הוא מצטער בצער בני מלכותו שהם רעבים ואפשר הוא חש שאין מזונותיו מוכנים לו כדרך שהיו בכל ימות השנה עד שלא הוטל המצור על ההר ועל כך הוא מנהם.

 

ד.    🔗

המצור הולך ונמשך. כשנשארו עוד שני ימים בלבד לפסח, פשטו הגעגועים בכל ההר. בעלי משפחות נתגעגעו למשפחותיהם ורווקים לבית אבותיהם ולמשקיהם. בדמיון האנשים נצטייר ליל סדר ארוך ומלא אורה ושמחה, מאכלות עריבים וכל מיני מטעמים. תחילה היו הגעגועים מצמתים את הלב ומכווצים אותו ואילו אחר כך הצמיחו רוח אחרת בין האנשים שעל ההר. כיון שנתהדק המצור וכיון שראו שאין להם תקוה לרדת מן ההר התחילו מכינים עצמם לחוג את החג במסיבת רעים על ההר, מתוך חדותא ומתוך התרוממות הנפש. אנשים היו מסתובבים בעמדות השמירה ושרים מנגוני הסדר ורבים היו המתנדבים שעמלו בקישוט אחד האולמות הגדולים לשם עריכת סדר ליל פסח.

אותם ימים היה יחזקאל מתהלך על ההר והוא מלא געגועים _¹ ממחשבות שונות. פרוש היה ומתבודד בפינתו יותר משאר כל הימים וניכר היה בו שאיזו מחשבה גומלת במוחו.

הבחורים היו עליזים ומתרוננים מתוך הכנותיהם ל"סדר". כשהיו פוגשים בחשמלאי הזקן היו סונטים בו על חומרת פניו ואילו יחזקאל היה מברך אותם על עליזותם ועל לעגם כאחד. הם בשלהם והוא בשלו. כמה ימים בזה אחר זה הוא עסוק במלאכתו בתוך אחד מחדרי בית הספרים. הוא מוציא את תיבתו וכלי מלאכתו ומתעסק בהם, מלחים ומחבר, מקשר ומאחד חוטים ושפופרות וצנורות ותיבות לכדי מנורה גדולה. בערב פסח עלה על הגבוה שבגגות ומבלי שאיש יראנו חיבר שם את המנורה לזרם החשמל והעמידה למול פני העיר כשהוא מתכונן להאירה לפנות ערב. יראו כל אנשי ירושלים ויראו בני ביתו כי חג לאנשים גם על ההר.

כשסיים מלאכתו באומנות יתירה שנתמחה בה נתן מבט אחד על העיר שלמרגלותיו וראה את מרבדי הדשא ששיטחו עצמם בינו לבין העיר וראה את שכונת גנת האגוז המבצבצת באבי הנחל ואת הכביש המאפיר שמיקשוהו האויבים ופיסקו ממנוּ כל מעבר.

אותו יום רבה היתה התכונה על ההר. כל האנשים עמלו בהכנות לפסח, מהם מגעילים ומכשירים את הכלים ומהם מכתשים חרוסת, מהם מרבצים את האולם הגדול ומהם מקשטים את קירותיו וכשנכנסו להסב ב"סדר" היתה השמחה רבה והחג שרוי על כל פנים וממלא את האולם.

אותה שעה הבחינו האנשים במנורת החשמל הגדולה שבראש הגג. היה כל אחד עומד ומסתכל בה ומצרף מהרהורי לבו לנצנוצי מנורת החשמל הגדולה ואף אורותיה של ירושלים ענו לעומתם בנצנוץ צנוע של אלפי אורות חגיגיים.

השולחנות היו ערוכים ומפות לבנות פרושות עליהם ועל גבי המפות בקבוקי יין לרוב, מצות ומרורים, חרוסת וביצים שלוקות. כשנכנס להסב ב"סדר", ישבו להם הצעירים שנשלחו מן ההגנה שבעיר אצל שולחן אחד ואצל שולחן אחר ישבו בעלי המשפחות הקשישים, אלה שהם עובדים קבועים בהר בכל ימות השנה ושומרים עליו בשעת הדחק, אף הרופאים והאחיות שנשתיירו על ההר ישבו להם בפינה שלהם. כל אנשי ההר פרט לאנשים שהיו בעמדות השמירה, היו אותה שעה באולם הגדול והמקושט שאורו של יחזקאל מאיר על גגו מבחוץ ואורות גדולים מאירים בו מבפנים ואילו יחזקאל שפיצר עצמו לא היה שם. גם כששלח המפקד לחפש אחריו לא מצאוהו לא בחדרו ולא בעמדה שהוא רגיל לשמור בה.

אותה שעה היה יחזקאל שרוי בגן החיות. שומר החיות שטרוד היה לטרוח יחד עם כל אנשי ההר להכין את ה"סדר" כהלכתו, שכח כי הגיע זמנם של חיות לאכול מזונם וכשעבר יחזקאל באחד מסבוביו המרובים בהר בסביבות גן־החיות שמע נאקותיהן וגניחותיהן ונהימותיהן המשונות של החיית הרעבות. הוא ירד לתוך הגן וכשראה במה הדברים, נטל אותן קופות של מזונות שהיו מזומנות אצל כל כלוב והשליך בפני החיות שתאכלנה.

יושב היה מול כלובו של הארי ומגיש לו מזונותיו ועל כל נתח ונתח, הארי מנענע רעמתו ועיניו מעלות ריר לבן ואפו מרחרח והוא שולח בו לשון. ליל התקדש החג עתה, היה יחזקאל חושב לעצמו, היכן הם בני ביתי ומי עורך להם את הסדר?… הארי נוהם. הוא רוצה עוד. קח. יחזקאל מסתכן ומכניס ידו לבין רשתות הכלוב. מימי לא חלמתי שאסב ב"סדר" עם מלך החיות. כשאספר לבני ביתי יצחקו. עוד נתח. קח ואכול. ועכשיו – “מה נשתנה”! נו, ר' אריה! מה אינך רוצה?… ר–ר–ר… קח עוד נתח. חסל סדר פסח כהלכתו…

לפתע נשמע קול פסיעות וקולות קוראים:

– יחזקאל, אדון שפיצר, יחזקאל!

– כן, הנני, אני כאן.

הצעירים הגיעו בחיפושיהם אחריו עד לגן החיות והבהילוהו לאולם ה"סדר". מקום קבעו לו בראש המסובים, בין המפקד העליז לבין הדוקטור הקפדן. האוירה היתה מרוממת, האנשים שהיו בעמדות באו אף הם להסב עם חבריהם ואחרים יצאו למלא מקומם. המפקד העליז גילה כשרון של מנגן והשירה גברה ועלתה. רוחו של יחזקאל היתה טובה עליו, הוא הוסיף ושתה כמה כוסות להוסיף על ארבע כוסות כמצוות הלילה. כוס לשלום ההר וכוס לשלום העיר וכוס למפלת שונאינו וכשכל המסובים שתו לכבוד מנורתו של יחזקאל, לא היה אף הוא יכול לפרוש מן הצבור, כמובן.

ההתלהבות עלתה כשהגיעו המסובים ל"שפוך חמתך", ואחד החיילים יצא, כמנהג הלילה, אל הדלת לפתחה לאמירת “שפוך חמתך”. כשפתח את הדלת לרווחה נישבה רוח אביב צוננת אל פניו המשולהבים של יחזקאל ועיניו בקשו להעצם. ואולם… לפתע, בעוד הדלת פתוחה נכנס לתוך האולם אריה, הוא־הוא האריה מלך החיות שלפני שעה מועטת עמד לפניו והיה מאכילו בכלובו. איך יצא משם ואיך הגיע לכאן?…

האריה עמד בטבורו של האולם. עיניו יורות אימה, קול שאגתו מחריד את אמות הבית ומקפיא את הדם בעורקי המסובים. קמה בהלה. האריה הוסיף ושאג שנית. אנשים קפצו אל החלונות, השליכו קערות וכפות ומזלגות. הפכו איש את אחיו. וכשהמפקד הצעיר שלף אקדוחו וכיוונו למול האריה השוצף, יצא יחזקאל שפיצר אל האריה, ליטף רעמתו ואמר לו בצחוק:

– פה פה, ר' אריה, כך עושים?… להפחיד יהודים בשעת ה"סדר"…

האריה הסתכל עליו וחייך לו. עיניו מלאו רוך וחמלה. הוא חזר ונהם נהימה קלה ושקטה, כניגון של “מה נשתנה” ואז אחז יחזקאל בציצית ראשו ואמר:

– עכשיו בוא נחזור הביתה…

בעוד יחזקאל נוהג באריה להוליכו לכלובו, הקיץ מתרדמתו ומצא עצמו מיסב בהרווחה בכסא ההסבה שלו והבחורים מרקדים סביבו בניגון של “חסל סדר פסח”. הוא פקח עיניו ועצמן לסירוגין כשהוא מפלבל למול האור החזק. אחר כך קם ממקומו באיטיות כשכל אבריו כבדים ולאים ויצא אל ספסל האבנים שבגן.

אורותיה של ירושלים נצנצו לעומתו בקצב ניגונו של “חסל סדר פסח”, למול המנורה הגדולה ששלחה אורה אליהם מעל ראש הגג.

קריעת ים סוף. שטיינהרט