אַרְבָּעָה יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ, חָרָשׁ־עֵצִים, צוֹרֵף־זָהָב, חַיָּט וְאִימָם. כְּשֶׁיָּרַד הָעֶרֶב הָיוּ מְצוּיִים בְּיַעַר גָּדוֹל וְרָחָב שֶׁהַסַּכָּנוֹת מְרֻבּוֹת בּוֹ: שׁוֹדְדִים, חַיּוֹת־טֶרֶף וְכַדּוֹמֶה. וּמִשּׁוּם כַּךְ הֶחְלִיטוּ שֶׁהָאֶחָד מֵהֶם יַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר שָׁעָה שֶׁהָאֲחֵרִים יָנוּחוּ וְיִתְּנוּ שֵׁינָה לְעֵינֵיהֶם.
הָרִאשׁוֹן לַעֲמִידָה עַל הַמִּשְׁמָר הָיָה חָרָשׁ־הָעֵצִים. כְּשֶׁרָאָה אֶת הָאֲחֵרִים שְׁקוּעִים בִּשְׁנָתָם וְנוֹחֲרִים בְּהַרְוָחָה, חָשַׁשׁ שֶׁמָא תִּפֹּל גַם עָלָיו הַתַּרְדֵּמָה; וּכְדֵי לְהַרְחִיק אֶת הַתְּנוּמָה מֵעֵינָיו הוֹצִיא אֶת כְּלֵי מְלַאכְתּוֹ, גָדַע אִילָן רַךְ, הֵסִיר אֶת עֲנָפָיו, וּמִגִּזְעוֹ פָּסַל דְּמוּת נַעֲרָה, דַּקַּת גִּזְרָה וִיְפַת תֹּאַר, יָדַיִּם עֲדִינוֹת וְרַגְלַיִם חֲמוּדוֹת.
לְאַחַר שֶׁנִגְמְרָה מִשְׁמַרְתּוֹ, הִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל צוֹרֵף הַזָּהָב לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר. אַף הוּא חָשַׁשׁ שֶׁלֹא תִּפֹּל עָלָיו הַתַּרְדֵּמָה, וּכְשֶׁהִבִּיט סְבִיבוֹ נָפַל מַבָּטוֹ עַל נַעֲרַת הָעֵץ מְלֶאכֶת יָדוֹ שֶׁל חָרָשׁ־הָעֵצִים. הוּא הִשְׁתּוֹמֵם עַל מְלֶאכֶת הַמַּחְשֶׁבֶת הַנָּאָה שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּכְדֵי לְהַרְחִיק תְּנוּמָה מֵעַל עֵינָיו, הוֹצִיא אַף הוּא אֶת כְּלֵי מְלַאכְתּוֹ, וְקִשֵּׁט אֶת הַנַּעֲרָה בְּכָל מִינֵי תַּכְשִׁיטִים, עֲגִילִים, צְמִידִים, נְטִיפִים וּרְבִידִים.
הַחַיָּט שֶׁהָיָה הַשְּׁלִישִׁי לַעֲמִידָה עַל הַמִּשְׁמָר, עָמַד תָּמֵהַ וּמִתְפַּלֵּא, וְהֵחֵל מַלְבִּישׁ אֶת הַדְּמוּת הַזֹּאת מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ בִּבְגָדִים נָאִים, בְּצָעִיף וּבִנְעָלַיִם שֶׁל מֶשִׁי. כְּשֶׁגָמַר אֶת מְלַאכְתּוֹ הִגִיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל הַאִימָם שֶׁהָיָה שָׁקוּעַ בְתַּרְדֵּמָה עֲמֻקָּה. פָּקַח עֵינָיו וּמִיַּד רָאָה אֶת נַעֲרַת הָעֵץ הָעוֹמֶדֶת בְּפָנָיו. נִרְאֶה הָיָה לוֹ כִּי כָל הַיַּעַר הוּצַת בְּלֶהָבָה אַחַת. הוּא עָצַר נְשִׁימָתוֹ וְכִמְעַט לֹא הֵעִיז לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ.
כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת דְּמוּתָה הַמּוּשְׁלֶמֶת שֶׁל הָאִשָּׁה וְאֶת יְפִי פָּנֶיהָ, הוּא כָרַע עַל בִּרְכָּיו וְהֵלִיט אֶת פָּנָיו בְּמָתְנֵי הָעֵץ שֶׁל גוּפָה. הוּא לִטֵּף אֶת הַמָּתְנַיִם לְאַט בְּכַפּוֹת יָדָיו, כְּאִילוּ חָשׁ תַּחְתָּן אֶת הַבָּשָׂר הֶעָדִין וְהָרַךְ. כְּאִלוּ מֵאֵלָיו נִפְתַּח פִּיו לִתְּפִילָה, וְאֶת יָדָיו הֵרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאָמַר:
“אֱלֹהֵי הַמְּרוֹמִים, אַל תַּעֲלִיב אֶת עַבְדְךָ הַנֶּאֱמָן בִּפְנֵי חֲבֵרָיו הָעוֹבְדִים בִּמְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת, הַעֲנֵק עָלַי אֶת חַסְדְךָ, וּשְׁלַח אֵלַי אֶת הַפֶּלֶא מִמָּרוֹם. תֵּן נִשְׁמַת חַיִּים בָּעֵץ הַזֶּה, וְצֶבַע הַעֲנֵק לַפָּנִים וְחוֹם לַיָּדַיִם הַלָּלוּ. הָנִיעַ אֶת הָרַגְלַיִּם וַהֲפֹךְ אֶת הָעֵץ לְבָשָׂר, הַשָּׂמֵחַ בְחַיָּיו, תֵּן לָשׁוֹן בַּפֶּה הַזֶּה, וּשְׂפַת אֱנוֹשׁ, לְמַעַן יוּכַל לְסַפֵּר תְּהִילָתְךָ וּלְהוֹדוֹת לְשִׁמְךָ הִגָּדוֹל לְעוֹלָם וָעֶד”.
וּבִהְיוֹת וְהוּא הָיָה אָדָם צָעִיר, בַּעַל לֵב טָהוֹר, שָׁמַע הָאֱלֹהִים אֶת תְּפִילָתוֹ וְהֶעֱנִיק לוֹ אֶת הַחֶסֶד שֶׁלֹא נִשְׁמַע כָּמֹהוּ. מִיָּד הֵחֵלָה הַדְּמוּת לָנוּעַ, וְהַבְּגָדִים עָלֶיהָ הֵחֵלוּ מְרַשְׁרְשִׁים; הַפָּנִים וְהַיָּדַיִם הֶאֱדִימוּ בְמִקְצָת, וְשַׂעֲרָה צָמַח וְגָדַל. הַדְּמוּת הֵחֵלָה מְהַלֶּכֶת כֹּה וָכֹה, אַף כִּי תְּחִילָה הָיְתָה נְבוֹכָה בְּמִקְצָת, מִן הַפֶּה הֵחֵלוּ מְהַדְהֲדוֹת מִלִּים, תְּחִילָה כְנִסָּיוֹן לְמַלֵּל וּלְאַחַר מִכֵּן כְּדֵי לְהַבִּיעַ מַחֲשָׁבוֹת וְרַעְיוֹנוֹת.
כַּאֲשֶׁר בָּקַע אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בֵּין גִזְעֵי הָעֵצִים, הֵקִיצוּ הַנִּרְדָּמִים מִשְּׁנָתָם, וְאַךְ רָאוּ אוֹתָה, וְהִנֵּה אַף הֵם הוּקְסְמוּ מִמֶנָּה עַד כְּדֵי טֵרוּף הַדַּעַת, וּכְחוֹלֵי תַּאֲוָה הֵחֵלוּ לָרִיב זֶה בָּזֶה לְמִי שַׁיֶּכֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת.
“אֲנִי הֲחִילוֹתִי בִּיְצִירָתָהּ”, אָמַּר חָרָשׁ הָעֵצִים. “תְּבִיעוֹתֵיכֶם אֵינָן בָּאוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן כְּלָל וּכְלָל”.
“אֲנִי קִשַּׁטְתִּי אֶת הָעֵץ חֲסַר־הָעֶרֶךְ בְּתַּכְשִׁיטֵי זָהָב. הִשְׁקַעְתִּי בָּהּ אֶת כַּסְפִּי וְאֶת רְכוּשִׁי”, אָמַר צוֹרֵף הַזָּהָב. “לָכֵן הִיא שַׁיֶּכֶת לִי”.
“אֵיזֶה עֶרֶךְ יֵשׁ לְתַּכְשִׁיטֶיךָ לְעוּמַת בְּגָדַי?” אָמַר הַחַיָּט “רַק הַשְׂמָלוֹת הֵן הַמַּעֲנִיקוֹת יוֹפִי לְנָּשִׁים, וְאַף אֲנִי הִשְׁקַעְתִּי אֶת כַּסְפִּי וּרְכוּשִׁי; וְלָכֵן הִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת שֶׁלִי”.
הַאִימָם לְעוּמָתָם אָמַר: “דַבְּרוּ בִתְּבוּנָה וָדַעַת, מָה עָלוּל הָיָה לִהְיוֹת עֶרְכּוֹ שֶׁל כָּל זֶה, אִילוּ לֹא הִכְנַסְתִּי בָּהּ רוּחַ חַיִים? לֹא הָיָה זֶה אֶלָא בּוּל־עֵץ בִּלְבָד. אֲנִי הַיּוֹצֵר, וְאֵין כָּל מַחֲלוֹקֶת עַל זְכוּתִי”.
וַאֲזַי עָבַר דֶרְוִישׁ בַּדֶּרֶךְ. חָסִיד תָּמִים, אָדָם כָּחוּשׁ מֵרֹב סִגּוּפִים, וְעָטוּף בִּגְּלִימָה שֶׁל חוֹזְרִים בִּתְּשׁוּבָה. הֵם מִנּוּ אוֹתוֹ לְשׁוֹפֵט עֲלֵיהֶם. אוּלָם, – אַךְ הִבִּיט הַדֶּרְוִישׁ אֶל פְּנֵי הַנַּעֲרָה הַיָּפִים, וְהִנֵּה נִתְעוֹרְרוּ בּוֹ יְצָרָיו, וְכִמְטֹרָף הִכְרִיז עַל תְּשׁוּקָתוֹ: “שׁוֹטִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם”, הוּא אָמַר, “אֵיזֶה הֲבָלִים הִנְכֶם מְסַפְּרִים עַל עֵץ וְעַל רוּחַ חַיִּים? הֲרֵי זוֹ אִשְׁתִּי. וְכָל אֲשֶׁר הִיא נוֹשֵׂאת עַל גּוּפָהּ מִיָדִי בָּאוּ לָה. הִתְחוֹלְלָה קְטָטָה כָּל שֶׁהִיא בֵּינֵינוּ, וְלָכֵן הִיא נִמְלְטָה מִמֶּנִּי; וְדַוְקָא עַתָּה הָלַכְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיהָ, כְּדֵי לְהַחֲזִירָהּ לְבֵיתִי. הִנֵּה הִיא! כַּאן מְצָאתִיהָ! אַל תַּעֲשׂוּ שְׂחוֹק לְעַצְמְכֶם בִּפְנֵי הַבְּרִיּוֹת!”
תּוֹךְ מְרִיבָה קוֹלָנִית הִגִיעוּ הַחֲמִשָּׁה עִם הַנַּעֲרָה הָעִירָה, מִיָּד פָּנוּ אֶל מְפַקֵּד הַמִּשְׁטָרָה. אוּלָם, – הַלָּה הִתְאַהֵב בָּהּ בְּאַהֲבָה תַּאַוְתָנִית גְּדוֹלָה פִּי אֶלֶף מִכָּל חֲמִשְׁתָּם, וְהוּא צָעַק: “נוֹכְלִים שֶׁכְּמוֹתְכֶם! הֲרֵי זוּ אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָחִי. שׁוֹדְדִים רָצְחוּ אוֹתוֹ וְגָזְלוּ מִמֶּנּוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. הִנֵּה הִיא! וְאַתֶּם הִנְכֶם שׁוֹדְדֵי הַדְּרָכִים!”
וְהוּא הֵבִיא אוֹתָם מִיָד אֶל הַקַּאדִי. אַךְ רָאָה הַקַּאדִי אֶת הַנַּעֲרָה בְּפָנֶיהָ, וְהִנֵּה נֶעֶצְרָה נְשִׁימָתוֹ, עַד שֶׁבְּקוֹשִׁי יָכֹל הָיָה לְמַלֵּל אֶת דְּבָרָיו, “אַתֶּם טוֹעִים כֻּלְּכֶם”, הוּא אָמַר. “הַנַּעֲרָה הַזֹּאת גָּדְלָה בְּבֵיתִי. הַנַּעֲרָה הַזֹּאת הִיא שִׁפְחָתִי. אֲנָשִׁים רָעִים פִּתּוֹ אוֹתָהּ לִבְרֹחַ הֵיְּמֶנִי. יְהֵא שֵׁם אֱלֹהִים מְבֹרָךְ! הִנֵּה הִיא חָזְרָה. זוּ שֶׁבְּלִבִּי פְּנִימָה הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לְשׁוּבָהּ”.
הַשִּׁשָּׁה, לַמְרוֹת יִרְאָתָם מִפְּנֵי הַקַּאדִי, לֹא הִרְפּוּ הֵימֶנָּה. הֵם הִתְפָּרְצוּ בִּסְּעָרָה אֶל הַקַּאדִי,
“אַף כִּי הִנְנִי חֲסַר עָצְמָה, כְּדֵי לְהוֹצִיא מִיָּדֶיךָ אֶת שְׁלָלְךָ”, זָעַק הָאִימָם. “אֱמוֹר נָא מַה שֶׁתָּשִׁיב כְּשֵׁיָבֹא הַיּוֹם וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב בִּפְנֵי שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ, הָאֵל הָעֶלְיוֹן?”
מִמִּלְחֶמֶת הַדְּבָרִים הִתְפַּתֵּחַ מַאֲבָק. כֻּלָּם נָטְלוּ נִשְׁקָם בִּידֵיהֶם, אֶלָא שֶׁאֶחָד מִן הַצּוֹפִים אָמַר: “כַּךְ וַדַּאי שֶׁלֹא תּוֹכִיחוּ אֶת זְכוּתְכֶם, אִם יַד הָאֱלֹהִים בַּדָּבָר, יוֹכִיחַ הָאֱלֹהִים. הָבָה נֵצֵא תַּחַת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם וְקִרְאוּ אֶל הָאֱלֹהִים. אָנוּ כֻּלָּנוּ נַעֲנֶה “אָמֵן” יַחְדָּיו, וַאֲזַי אָנוּ מְקַוִּים כִּי הַתַּעֲלוּמָה הָזּוּ תָּבֹא עַל פִּתְרוֹנָה”.
וְאָז יָצְאוּ כֻּלָּם אֶל הַכִּכָּר שֶׁבְּמֶרְכָּז הָעִיר, מִתַּחַת לְכִּפַּת הַשָּׁמַיִם, וְהָאִימָם הֵרִים אֶת כַּפּוֹת יָדָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה, וּבְקוֹל בּוֹכִים הִתְפַּלֵּל לֶאֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר:
“אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אַתָּה הַמַּשְׁקִיף עָלֵינוּ מִמְּרוֹמִים הוֹכֵחַ כַּיּוֹם הַזֶּה, אֶת אֲשֶׁר אֵין לְאֵל יָדֵינוּ לְהוֹכִיחַ, מִי הוּא הַזַּכָּאִי. אָמֵן”
וְכָל הָעָם עָנָה ‘אָמֵן’ פֶּה אֶחָד.
וְהַנַּעֲרָה, שֶׁהָיְתָה עֲיֵפָה, מֵאָז הִוָּצְרָה, נִשְׁעָנָה אֶל גֶזַע שֶׁל עֵץ. וַאֲזַי, מִבְּלִי מֵשִׂים, פָּתַח הָעֵץ אֶת סְגוֹר לִבּוֹ, וַעֲנָפָיו חָבְקוּ אֶת הַנַּעֲרָה; וְשׁוּב סָגַר עָלֶיהָ הָעֵץ, וְלֹא נוֹדָע כִּי בָאָה אָל קִרְבּוֹ.
וַאֲזַי עָמְדוּ כֻּלָּם דוּמָם. הֵם רָאוּ כִי מִן הָעֵץ בָּאָה וּבָעֵץ נִבְלָעָה; כְּכָל דָּבָר עֲלֵי אֲדָמוֹת הַחוֹזֵר אֶל הַמָּקוֹר אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ נוֹצָר.
באור המלים הערביות הנזכרות בספר:
אִימָם – הכהן המנהל את התפילות במסגד המושׂלמי. הקוראן מציין את אברהם אבינו כאימם. יורשׁיו של מוחמד אף הם נשאו את התואר הזה, המציין גם את נושׂא המשׂרה שׁל ראשׁ הכנסיה הדתית.
דֶּרְוִישׁ – זו מילה פרסית, שׁמשׁמעותה אדן־הדלת, או אלה הפושׁטים יד, וחוזרים על הפתחים לקבץ נדבות. בארצות האישׂלאם מהווים הדרוישׁים מעמד מיוחד שׁל מנהיגים רוחניים.
וָזִיר – משׁמעותו נושׂא משׂרה מכובדת מטעם השׁליט. הוזיר היה אישׁ הבינים בין המלך לבין העם. הקוראן מציין את אהרן כוזיר שׁל משׁה. התואר וזיר היה ניתן לפעמים לשׂרים שׁל מחלקות שונות בממשׁלה, כגון שׂר הכספים, שׂר המשׁטרה וכדומה, וראשׁ הוזירים היה כעין ראש הממשׁלה, הנושׂא בעול המדינה כולה.
מוּכְתָּר – ראשׁ הכפר, זקן הכפר.
מוּפתי – יועץ בעניני הדת המושׂלמית, ומחוה דעה. מבחינת ההלכה כל אדם מלומד, המייעץ בעניני דת, ושׁדעתו מכובדת על הצבור. המופתי הראשי בקושׁטא היה ראש הכנסיה הדתית שׁל המדינה, כשׁם שׁהוזיר הגדול היה ראשׁ השׁלטון החילוני.
קַאדִי – שׁופט הנותן החלטות לפי החוק המושׂלמי הדתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות