הדבר היה לפני חמשים שנה. ילד קטן הייתי, אבל סקרן ובעל תאבון לדעת הכל וגם להסכית לשיחת הגדולים ואפילו להתערב בשיחתם אם הדבר לא היה מוחוור לי, או סתם לחזור על הדברים אם היו מופלאים ממני.
בשנת תר"ס הזמין אבי ז"ל חייל ל"סדר חג הפסח". בכלל היו החיילים מונעים עצמם לבוא לבתים פרטיים לשבות את שבתם בסעודה הוגנת הראויה לשמה. הם היו מעדיפים להשאר בקסרקטיניהם בשבת מלצאת לרחובות העיר. אחדים היו עושים זה משום שהיו מתביישים במדיהם, כי חבריהם לנשק, הגוים, לא היו מצוינים במדות טובות והשם חייל היה לשם גנאי, ואחרים לא היו רוצים להגביל את חופש המעשה שלהם, כשהם מסובים לשלחן אחרים יהודים אדוקים שבזמן ההוא. יוצא מן הכלל הזה היה חג הפסח, בו אפילו הנמנעים בכל ימות השנה דחקו עצמם לבוא לבית יהודי כדי לערוך את הסדר בצותא. הדבר היה מוטבע בנפשו של כל חייל וכל בודד לשבת לשלחן רבים ולהסב עם משפחות, כי מתחילה כשניתן הפסח לישראל היו חוגגים אותו “שה לבית שה לבית” ואין הפסח נאכל ביחיד אלא בחבורה.
אותו הפסח שבו היסיב אתנו החייל שאבי הזמינו נשאר רשומו אצלי עד היום הזה.
בצהרי יום של ערב פסח ההוא, הסביר לנו, הילדים, אבינו ז"ל שהערב ימהר מאד עם אמירת ההגדה ובקש מאתנו לא לשאול אותו קושיות יותר מהמקובל ולא להתפנק יותר מדאי כי אורח לנו חייל ואולי הוא רעב ואנו אומרים: “כל דכפין ייתי וייכול” ואם כן צריכים להאכילו מיד, כי לא כתוב כאן “לבוא ולהגיד את סדר ההגדה”. מובן שהסכמנו בלי סירוב למרות שקשה היה לנו הדבר כי אהבנו מאד את נגונו של אבינו וגם את הסברותיו.
הגיע ליל סדר. אבינו חזר מבית הכנסת מלווה מאתנו, הילדים, בבית היתה אורה ושמחה, קבלו את פנינו אמנו ז"ל והילדות שבבית בשמחת חג ובחדות מועד. אנחנו היינו אחד עשר ילדים וילדות בבית – רגעים אחדים אחרי כן נכנס החייל וברך אותנו בפנים צהובות. ראינו מיד שלא כשאר החיילים החייל הזה. אבינו לא שהה הרבה התעטף בקיתולי וסידר את הקערה עם הסימנים, הראה מקום לחייל על ידו ואותי הזיז למטה הימנו, ומיד קידש ואנחנו יחד אתו. אחרי הקידוש נשתנו הדברים תכלית שנוי לגמרי, חששו של אבינו נתבדה, כי לא בלבד שלא היה רעב אלא אדרבה הוא עוד הכניס אותנו במערבולת הביאורים השונים לכל פסקי ההגדה מתחלה ועד הסוף. דבר אחד שנקלט במחי מאז ואשר אולי הדבר הזה היה הגורם שכל המשפחה שלנו התישבה בארץ ישראל הנני לרשום כאן. החייל שאל: בפסקה “עבדים היינו” אנו אומרים “ואלו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", מה אכפת לנו אם היינו משועבדים לפרעה או אם הננו משועבדים לאוסטריה גרמניה ורוסיה וכו'? אלא הוא אמר, פסקה זו מתורצת בחברתה. להלן אנו אומרים: “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו' ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו” כל עקרה של יציאת מצרים היתה, להכניס בנו את הרעיון, שאנו זקוקים לקבל את הארץ, “למען הביא אותנו” – להשפיע עלינו – “לתת לנו את הארץ” – שאנחנו נדרוש את הארץ שהובטחה לנו, ואלמלא יצאנו ממצרים לא היתה בנו הרגשה זו, והיינו נשארים כולנו עד סוף כל הדורות במצרים, ולא היינו באים ארצה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות