פסח ראשון בצבא ישראל: לפני קום “צבא הגנה לישראל”, ירושלים – תש"ח    🔗

ירושלים נאבקה קשות על קיומה הכלכלי והצבאי. אויבים שתו עליה מכל עבר. ההרים אשר סביב לה הפכו קיני מרצחים ומשכן אורבים לדמנו. השגת כל פרוסת לחם וכל כלי מים היתה בעייה. אין להזכיר מה קשה היתה אספקת שאר המיצרכים לתושבים בעיר הנצורה. וחג הפסח, חג החרות הראשון בארצנו המשוחררת (מדינה טרם הוכרזה, צה"ל טרם הוקם), קרב ובא. היישארו הלוחמים, המגינים על ירושלים ללא מצות ובלא יין לפסח? מחסני האספקה לתושבים ולצבא התחילו מתרוקנים. עם התגברות סערת הקרבות גדל מספר החיילים בירושלים ובסביבתה – ומניין יימצא לכולם צרכי החג? הרב השתתף בישיבות עם מושלה הצבאי של ירושלים בימים ההם, דב יוסף, ודיונים נרגשים וסוערים נערכו על בעייה זו. נציג הרבנות לא יכול היה להסכים כי לצבא או לחלק ממנו לא ינתן מצות ויין לחג כי אם לאזרחים בלבד.

בשורות ההגנה שפעלה אז בעיר, ובעמדות שבשכונות הספר היו רבים שומרי תורה ומצווה אולם לא רק לאלה היתה הדאגה כי אם לכל מי המשרת בהגנת העם והבירה הנצחית.

סוף־סוף חדרה הכרה זו בקרב כל האחראים לענינים הכלכליים והצבאיים של העיר: לא ייתכן שמגיננו יילחמו על שלום העיר ותושביה, ולחם חמץ בפיהם…

ונמצא מוצא. כמות בלתי מבוטלת כלל של מצות, כ־1500 חבילות, נמצאה כרזרבה במחסני בית חרושת בגבעת שאול. חלק מזה ניתנה לאוכלוסיה האזרחית, לאחר הפגנות בפרוזדור וועד הקהילה והשאר – לפלמ"ח ולמגיני ירושלים בחטיבות השונות. ובראש רשימת המזון שניתן לחיילים בכלל, ולכובשי קטאמון בפרט, כ"מנות קרב" נכתב ברורות: מצה. ולאחר סעודה כשרה כדת ב"לחם עוני" – העשירו לוחמינו את עירנו העברית במספר שכונות נוספות בדרום ירושלים ששוחררו מידי האויב.

עוד מטפלים בהכנת המצות עבור הלוחמים לליל הסדר – נמצא שאין עלי “חסה”. אין – מרור מניין? הייתכן להסב ל"סדר" ואין חסה? והנה – לא אלמן ישראל. נודע כי בחצר הבנין ששימש ביה"ד הצבאי בימי המנדאט (בקרית שמואל) גדלה “חסה”, גוייסו מספר חיילים שטיפלו בליקוט ה"חסה" תוך זהירות מיוחדת בכל עלה ועלה לבל יאבד, חלילה. וברכה שרתה ב"חסה" זו, שהספיקה לכל “הסדרים” בצבא.

והיה צורך להכשיר את הכלים שבמטבחי הלוחמים. בלא מסורת מימים עברו ובלא “פקודות קבע” כאשר עתה, אלא כטירונים ממש ניגשו אנשי הרבנות, שהפכו אחרי כן עם קום הצבא, לרבנות הצבאית הראשית, למלאכה קשה וחשובה זו. בחורי ישיבה נתגייסו לשם כך. לאחר שיעורים מיוחדים בהלכות הגעלת כלים ושאר דיני פסח פשטו עשרות בחורים בבסיסי לוחמינו וטיפלו בהכשרת הכלים לפסח.

נתעוררה בעייה חדשה: המים, להגעלת כלים, הם בצמצום רב וניתנים בירושלים במשורה. הבנזין היה יקר המציאות עוד יותר. על כן נאלצו להקל בהכשרת הכלים. בדקו ומצאו כלי מטבח חדשים ורבים משלל האוייב ובהם צויידו המטבחים לפסח.

כדי לשמור על כשרות המטבחים, במשך ימי הפסח, במחנות ובבסיסים בשכונות ירושלים גוייסו נשים מתנדבות מקרב האזרחים. נשים ממאה שערים, שערי חסד וכו' ישבו בימי הפסח ליד שער יפו, ברוממה ועוד וסייעו בשמירה על הכשרות.

ראשי הרבנות הצבאית התרוצצו אנה ואנה בעיר לאישור הוראות ראשונות בעניני הפסח במחנות הלוחמים, רגלי הלכו מיחידה ליחידה וממטבח למטבח להודיע פרטי ההוראות ולהקפיד במילויין. היו אלה הוראות ראשונות שבמרוצת הזמן השתכללו והפכו הוראות קבע לכל יחידות צה"ל.

לא בנקל עלה בידי הרב להיענות לקריאה דחופה ממוצא עלית. פלוגה של חיילי ההגנה חנתה שם ובקשו “פסח כשר”. מיתקני המטבח ב"ארזה" נהרסו בהפגזות האוייב. וקשה מכל היה להגיע לתלפיות, מקור חיים ורמת רחל. לא נמצאה דרך אחרת מאשר להסביר לקצין בריטי את דחיפות עניין “הכשרת המטבח לחג הפסח”. מוחו של הקצין הבריטי, מוח של גוי, תפש את העניין בקושי רב ובמכוניתו העביר את הרב למקור חיים. לא היה קץ להתפעלותם של הלוחמים, הדתיים והלא־דתיים כאחד, מהופעתו המפתיעה והמשמחת של הרב בתוכם, תוך סכנת נפשות.

ניתוקה של רמת רחל מירושלים העמיד בסכנה חמורה את אספקת החלב לתושבי ירושלים, שהיתה מרמת רחל. בהגיע הרב לשם הוכשרו הרפת והמחלבה והודות לזה אופשרה אספקת חלב למניקות ולילדים.

במחנה צבאי גדול בירושלים – נערך “הסדר” המרכזי. מכל העמדות, המישלטים והבסיסים רוכזו חיילים במידה ובמספר שמותר היה להוציא מכל מקום, בלא שהדבר יפגע מבחינה צבאית ובטחונית, והובאו למקום זה. הורים רבים באו בליל החג וחיכו בפתח המחנה כי היתה זאת להם הזדמנות יחידה כמעט לראות את בניהם הלוחמים ואנשי־מגן.

מפה לאוזן נמסר וחיש פשטה הידיעה: ב"סדר" מרכזי זה בירושלים ישתתף גם בן־גוריון (בלי תוארים רשמיים עדיין). ואמנם בשעות אחרי הצהרים הגיע בן־גוריון ב"פרימוס" מיוחד מתל־אביב, ונתקבל כ"אורח חשוב מעולם אחר".

מתקופת מצרים לא נערך “סדר” בחיפזון כזה. וככה אכלו שם כזית מצה: רוביהם בידיהם ועליהם חגור מלא. מספרים ביציאת מצרים ומצפים בכל רגע להוראה: “לזוז” ולצאת לקרב. כשהגיעו ל"השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין" עיניהם של רבים זלגו דמעות וכולם חזרו וקראו בכל לב: “השתא עבדי – לשנה הבאה בני חורין”. לחיילים שעמדו נכונים לצאת לקרב מזגו את יינם במים… לוחם צעיר בשורות הגדנ"ע שאל ארבע הקושיות. בן־גוריון קם, נרגש ונלהב, ונשא דברו על עמידתה של ירושלים נוכח התקפות האוייב וצמאון ישראל לחירות ולעצמאות. בן־גוריון נישא על כתפיים והכל קראו “יחי עם ישראל”, “תחי ההגנה”!

באמצע ה"סדר" – פתח האוייב בהתקפה מצד שכונת הדמים שייך ג’ראח שבצפון ירושלים. הוראה דחופה נתקבלה: להחזיר חיילים למישלטיהם ולעמדותיהם. הרב התיר בו במקום החזרתם של החיילים במכוניות. מתוך התרוממות רוח ובדריכות למלחמת חרות של ימינו יצאו החיילים עמוסי רשמים מ"סדר", לזכר יציאת מצרים.

מהמחנה, ומכל בית בירושלים, בקעה שירת “לשנה הבאה בירושלים הבנוייה” ולוחמי ישראל עמדו הכן על חומות ירושלים להדוף צר ואוייב.

 

ב. סדר של פסח – מול הר הבית – תש"ט    🔗

פסח תש"ט – ראשון הוא במדינת ישראל ומגיניה: צבא הגנה לישראל. כפיצוי מה לאבדן ירושלים העתיקה ולניתוק מאונס משריד חמדתנו, הכותל המערבי, ובשל קירבת המקום להר הבית – נערך בתש"ט סדר של פסח במרומי הר ציון. החיילים שחנו שם קיבלו את דבר השתתפותו של הרב “בסדר” שלהם בשמחה גדולה. מערת קבר דוד המלך וסביבתה היו עוד כבימי הערבים. הציורים והכתובות הערביות על הכתלים, פסוקים מ"הקוראן" המוסלמי, הסידורים הפנימיים וכו' – הכל כבימי הישמעאלים.

במאמץ גדול, שנעשה ע"י מפקדת הגדוד שחנה על הר־ציון ובסביבה, נשלח לשם ציוד מיוחד לכלים כשרים לפסח. הר ציון וסביבתו היה עוד “מחוץ לתחום” לאזרחים. רבים מבני ירושלים שמסורת בידם לומר סדר “קרבן פסח” ליד הכותל המערבי, מדי שנה בשנה, בכל ערב פסח הפילו תחינתם להרשות להם לעלות להר ציון בערב הפסח – ולא הורשו מטעמים צבאיים.

במערת קבר דוד המלך ובחדר הסמוך הוכנו שולחנות ארעיים. מקום מיוחד הוקצה למטבח. בגדוד זה שחנה שם היו חיילים רבים מירושלים שהקפידו שלא לאכול קטניות (אשר הותרו אז במיוחד מחמת מחסור במיצרכי מזון) ושיהיו כלים כשרים למהדרין. הכל באו על סיפוקם בכלים חדשים וב"מצה שמורה" שהובאה במיוחד ל"סדר" זה.

בהשראת מקום מנוחתו של דוד מלך ישראל, אולי בפעם הראשונה מאז גלה ישראל מארצו, במערת הקבר העתיק שבשלטון עצמאי של מדינת ישראל – הסבו החיילים אל שולחן הסדר. לאור נרות ישבו ושקעו בהרהורים. זה הרהר בחוג בני משפחתו המסובים בזה הרגע בביתם, וזו לו הפעם הראשונה לשבת הרחק מהם. “רחוק אני מהורי ומקרובי וגם קרוב אליהם מאוד” – חש לא אחד מהחיילים בלבו שנתמלא הרגשת גאוה על הזכות שנפלה בחלקו להסב ל"סדר" זה, במקום הקדוש הזה.

אחר הפליג בדמיונו לימים בהם היה קבר דוד המלך ברשות הישמעאלים, ובכל אסרו־חג נאלצו היהודים לעמוד כעניים בפתח, להידחק ולשלם “דמי כניסה” ולסבול בדומייה בזיון מהערבים “בעלי” המקום.

לאחר תפילת “ערבית” התחיל הסדר. חייל בן 16, החייל הצעיר ביותר במדינה, נתכבד ב"מה נשתנה". התחילו מקיימים מצוות “והגדת”. כתום ה"הגדה" פתחו החיילים בסיפור רשמיהם ממבצעים שהשתתפו בהם. חייל חייל וסיפורו. על ניסים גלויים בימינו ולעינינו.

בסיום ה"סדר" קם מפקד הגדוד ונאם לכבוד היום ולכבוד המקום. עינינו ולבנו צופות למקום מקדשנו ולירושלים העתיקה שעוד שוב נשוב אליה. הרב ייחד את הדיבור על גאולת ישראל בימי מצרים, ובימינו, על זכותו הגדולה של צה"ל בשחרור ירושלים בכלל, ומקום קדוש זה בפרט, לפני ימים לא רבים.

מאות החיילים יצאו במחול מתוך שמחה מהולה בתוגה. שמחה – על קבר דוד ששוחרר ותוגה על הר הבית ששמם ואויבים הילכו בו.

עד סמוך לעלות השחר הדהדה בחלל, ועוד לחוצות ירושלים העתיקה הגיעה, שירתם של לוחמינו:

– דוד מלך ישראל חי וקיים!

 

ג. פסח על גדות ים סוף – תש"י    🔗

זו היתה חוויה בלתי נשכחת: לערוך “סדר” של פסח – באילת. להסב ולספר ביציאת מצרים במקום כה קרוב לאותו מקום בו התרחשו המאורעות הנזכרים ברטט על ידי כל העם בכל הדורות ובכל הארצות.

לפי שבשנה זו – תש"י – חל ערב הפסח ביום השבת הוקדמו, כמובן, כל ההכנות לערב השבת. בבוקר יום השישי הגיע הרב לאילת. חיש נתכנסו מפקד הגדוד וסגל קציניו והמפקדים מכל המישלטים והבסיסים בסביבה – ותוכנן “סדר” לכל פרטיו. משלא נמצא אולם מתאים בצורתו ובגודלו לעריכת ה"סדר" הוחלט לערכו תחת כיפת השמים ולאורם של לפידים. הלפידים הוכנו ביום השישי והודלקו לאחר צאת השבת מן האש המצוייה בתנור.

פסח על חוף אילת

שתי “בעיות” אחרות היו כאן: העדר מים מתוקים להכשרת הכלים לפסח, העדר “חסה” (מרור). בעייה ראשונה נפתרה ע"י הגעלת הכלים בבנזין שהוצק לתוך כל אחד מהכלים והובער. הבעייה השניה – העדר “חסה” – נראתה רחוקה מפתרון. נשלחה הוראה דחופה ולא עברו שעות ספורות והנה מטוס שנשלח במיוחד להביא אורחים ל"סדר" ועמהם – ה"חסה"…

עם צאת הכוכבים סודרו שולחנות בצורת חי"ת על גבעה סמוכה לחוף אילת. ה"סדר" התחיל בשעה מאוחרת כי היה צורך לחכות לבואם של החיילים שהגיעו ברגל מכל הסביבה.

לאחר יום תמים שכולו רוחות סוערות וסופות חול – זימן אלקים ים רוגע ומזג אוויר נוח. אור הלבנה ממעל והלפידים אשר סביב האירו את פניהם של החיילים שהפיקו עונג ושמחה למראה הסדר הממלכתי הנערך כאן. זה הביט אל הירח הניבט בים והרהר: ודאי, כך היה גם באותו לילה בו יצאו אבותינו ממצרים. גם אז נשקף ירח זה במימיו של ים סוף.

חייל שני הצמיד אליו את רובהו ואת מבטו תקע באניית הקרב הבריטית החונה ממול, בחוף עקאבה.

הרב פתח בהסברת החג, סמליו ותכליתו. הוא התעכב במיוחד על “עשר מכות” שהוכו המצרים אז, ביציאת ישראל ממצרים, ועל מיבצע “עשר מכות” שהוכו בימינו בצאת מצרים מישראל…

לפי שב"סדר" זה השתתפו חיילים יוצאי גלויות וארצות שונות חולקו פרקי ה"הגדה" ונאמרו לפי נוסחות שונות. חיילים מעולי מארוקו ומעולי רומניה, יוצאי פרס ותימן, עולי עיראק ופולין, לוב ויוגסלביה, טוניס וטורקיה – קראו את פרקי ה"הגדה", כל אחד בניגון המיוחד לבני גלותו.

ב"סדר" זה לא היתה ה"הסיבה" (לצד שמאל) אפשרית ועל כן הופעלה ההלכה שיישען איש על ברכו של השני, ככתוב בתלמוד.

כתום ה"סדר" יצאו כל החיילים בשירה ובמחולות עד לגדות ים סוף. שם עמדו ושרו בהתלהבות רבה את הפרק “בצאת ישראל ממצרים” ואמרו “הלל”. לשיא השמחה ורון הלב הגיעו בשררם שם את השיר: “שירה חדשה שיבחו גאולים לשמך הגדול על שפת הים”.

 

ד. פסח על הגבול הסורי – תשי"א    🔗

בחורשת זיתים עבותה, על גבול ישראל־סוריה, סמוך לגדה המערבית של הירדן, חנתה פלוגת צה"ל. הימים ימי קרבות ומתיחות ללא הפוגה. חיילים לא יכלו לעזוב אף לשעה קלה את עמדותיהם ואת נשקם ולהסב ל"סדר" מרכזי. היה צורך לערוך במישלט המרכזי “סדר” בשדה הפתוח בתנאי קרב.

יריעות אוהלים רבים חוברו יחדיו ונמתחו ממעל ושימשו “קורת גג” לראשיהם של מאות החיילים המסובים. שולחנות לא היו. כיצד לעשות? הוחלט להכין “שולחן אדמה” – וכך היה. תעלות ארוכות נחפרו מארבעה צדדים. בתעלות ישבו והאדמה בתווך היתה “שולחן”, שכוסה מפות לבנות ועליהן פוזרו פרחי בר צבעוניים ונאים.

עיני כל המדינה היו בימים ההם נשואות למקום זה, בו עמדו חיילינו בכבוד והגנו על כל שעל מאדמת ארצנו. עיני החיילים פקוחים היו לעבר הגבול ומשמרות האוייב, גם בשיבתם ב"סדר".

בשעות הבוקר, בערב החג, ירדו גשמים. חששו החיילים שברדת הגשם גם בלילה תושבת שמחתם וכל ה"הכנות" יהיו לשוא. ה"שולחן" עלול להיות מוצף מים, יריעות האוהל יזילו דמעות וכו'. אך בלילה, עם תחילתו של ה"סדר", ניטהרו השמים מעננים וירח במלוא אורו טייל ברקיע.

מאחר שיום ראשון של חג היה השנה – תשי"א – ביום השבת ובכדי לאפשר טלטול כלים של חג בשבת מרשות לרשות – נמתח “עירוב” (מחוטי טלפון) סביב המחנה ומקום ה"סדר".

מטעמי הסוואה היה הכרח להצניע באורות ולעמם את פנסי הרוח שהודלקו בשדה. רק פנס אחד ליד הרב, עורך הסדר האיר במלוא אורו. על כן קרא את כל ה"הגדה" בקול רם והחיילים כבמקהלה רבתי ענו אחריו פסוק בפסוק.

על אף אמצעי הזהירות המוגברים שנקטו בהם שם, בעניני תאורה וכו', נתנו דרור לקולם ולרחשי לבם. נתנו קולם בשירה אדירה. מפקד “הפלוגה המסייעת”, שמבית חסידים מוצאו, הלהיב את המסובים בצרור ניגונים חסידיים ולבסוף אף יצא עמהם במחול חסידי נלהב.

החיילים יוצאי תימן ברוב התלהבותם פתחו בשיר “הלל” במיבטאם ובניגוניהם המיוחדים. נתלהטו יוצאי מארוקו ופתחו גם הם בפיוט משלהם הנאמר בליל פסח (“אמרו רבותינו”) הכל עשו אזנם כאפרכסת לשמוע פרק “הלל” מפיו של חייל מיוצאי חבאן בנוסח תימני־בדווי. הטון והניגון תחילתם רווי עצב ותוגה וסיומם – הבעת תקווה ועוז אמונה ובטחון.

באמצעיתו של ה"סדר" נשמעו צרורות יריות מעברים שונים. חיש נשלחה מחלקה של חיילים לעמדות מגן. שעה קצרה נשמע הד חילופי היריות שקולן נתמזג עם הד קולם של עורכי ה"סדר". אלה ואלה היורים והמסובים לסדר, היו חדורי תקווה ואמונה שישראל יחזק ויגבר.