1.    🔗

לבד. בבית. בהמתנה לטילי סקאד עירקיים. דווקא כאן, בתל־אביב, שרוב תושביה עזבוה בחיפוש אחר מקלט בטוח יותר. בבית של שש־עשרה דירות שאני מאכלסן היחיד. איכשהו, דווקא כאן ועכשיו, מבודד מכול וכאילו אף־על־פי־כן בלבם של דברים אחרים, ואולי גם כדי לנסות ולמלא שעות ארוכות, קרות ושוממות (אמצע ינואר, גשם וקור), אמרתי אעורר את הצד “הגוֹתי” הרדום שבי ואנסה לגעת בדבר שזה מזמן הוא מתגרה בי בחידתו הנוראה ובאימתו הגדולה עוד יותר: הראש הגרמני.

להתקרב, לגעת, לנסות להבין, אולי זה יאיר איזה דבר עלום שבי, אולי זה יקטין, ולו במעט, שנאה קשה אחת, על מנת לשפוך מעט בהירות על המבוך הרגשי האפל המתקשר אצלנו עם כל דבר גרמני.

מסכת הגז לידי וספר “הניבֶלוּנגים” לפני – אני מרחיק את התמונה וכצופה בה מן הצד, תמונה שראויה בהחלט למכחולו של מייסטר גרמני, עם הצירוף האופייני כל כך של תרבות ומוות, שהגניוס הגרמני העלה אותו לפסגות.

וכמו כדי לתת חיזוק לרגש הזוועה הזה שבי, מצאתי את עצמי אמש, בהישמע קול האזעקה לטילי סקאד, ממחיש את הזוועה, בהופכי את גופי למיצג גרוטסקי משוכלל, גרמני כל כך: ראשי במסכת גז, ביד שמאלי, ומול פני, ספר־שורש־המוות הגרמני “הניבלונגים”, ובימיני, בין המסכה והספר, זכוכית מגדלת (שתאפשר לעיני העייפות לחדור מבעד לאדים המערפלים את עיני המסכה); כך נשקפתי בראי חדר האמבטיה ששימש לי כחדר האטום; כך החלו המחשבות, שיבואו להלן, לנגח זו את זו ולתבוע בהירות.

 

2.    🔗

העיוות. העיוות שבעינו העולצת של המייסטר. האלכימאי. השטן של השווקים. הפרופסור של “המלאך הכחול”. של ההר הקירח. של שוליית הקוסם. של סיפורי האחים גרים.

לא פני הליצן, שהעצב והרחמים הם בו רכיבים מרככים; נלעג ופתטי ובה־במידה אנושי ונוגע ללב. כנגדו הכחול הקפוא של עיניה של ברוּנהִילדה – שום רחמים לא ימיסו אותו.

וההומור – המדד האמיתי לכל דבר אנושי – גם הוא אחר. בבדידותו של החדר האטום, דומה היה שאני “רואה” איך מצטרפים המראה הפוטוריסטי של צלם האדם כמסכת גז, עם מראות הזוועה הפַּגַניים, אך גם האורגיאסטיים, של עולם הניבלונגים, לתמונה של משמעות. והלוּם איזה פחד אחר, חדש, שונה (שאגב, קיצר עוד יותר את נשימתי הלחוצה בלאו־הכי), שאינו חסר עם זאת את פליאת הגילוי – הבנתי פתאום, איך מכל הספרים, דווקא ספר זה – “הניבלונגים” – הוא שתפסתי בידי מיד אחרי שהלבשתי על פני את המסכה בדרכי הבהולה אל החדר האטום: זה הספר האחד שאני מכיר, שבשיא ההרג והזוועה, משתחרר ממנו משהו הדומה להומור בשיחם־ושיגם ובקריאות־הקרב של הגיבורים ההולכים אל מותם. ומה אופייני: הדמות היחידה שנשארת קטנה, וכמעט אנושית, בתוך הילולת הדמים הזאת, היא… מלך ההוּנים. הקוד החולש על הספר חד ופשוט: יכול אתה להיות בוגד ומפר אמונים, ובלבד שתלך עם זה עד המסקנה האחרונה – ואז אתה בכלל הגיבורים.

 

3.    🔗

הסרקזם המנותק והקר של המפקד הנאצי המצוי למראה הזוועה, כפי שהוא מצטייר לנו מן העדויות במשפט אייכמן ומסרטו של לנצמן “שואה”, וכן מסרטי תיעוד נאציים, נשמע לעתים קרובות מדי כפרפרזה על הקריאות הרטוֹריות של גיבורי הניבלונגים. ואין זה משנה אם קראו או לא קראו את הספר הזה. הפילוסופיה של הגימור. גימור שאין למעלה ממנו, שאין שלם ממנו, שאין סופי ממנו. אין דבר רגיל יותר מן הסופי ברוח הטבטונית. עצם המונח “הפתרון הסופי” כבר כולל בו את כל המסקנות, עד האחרונה שבהן, וכמין קוד המובן היטב על ידי כל גרמני בסולם ההיררכי של פקידי הביצוע; ילוד טבעי של הרוח הגרמנית הגדולה, לא פחות תמים ואוטופי מצירופים ידועים אחרים (כגון “השלום הנצחי”, כגון “רוח המוחלט”, כגון “האחדות הדיוניסית”) של הוגים גאוניים כקאנט, הגל וניטשה.

 

4.    🔗

מחשבה פרועה בכמה מובנים. מצוקות קרובות יותר אל הוויית החדר האטום, הדחקתי אל פינות התודעה. אבל, כבר אז ידעתי, שאם אך אסיר את המסכה מעל פני, ואשב לכתוב את שנאתי (כפי שאכן אני עושה זאת כעת), אנסה להפוך את שנאתי להבנה. ואם אפשר – גם לנגיעה בלבם של הדברים. לא הייתי מסונוור שנאה עד כדי כך שלא אדע, שלא רק עניינים שבאקטואליה הושיבו אותי אל הכתיבה הזאת: חלקם של הגרמנים בפיתוחו של הנשק הכימי, שטרם הופעל אבל איומו מרחף מעל לראשינו, ושל ראשי הסקאדים ההולמים כמעט לילה לילה על עירי תל־אביב; שעצם התעקשותי לדבוק בדירתי התל־אביבית ולא להצטרף זמנית עד יעבור זעם אל אחי בקיבוץ או אל בִּתי בירושלים, קשורה לא רק בידיעה שהראש הגרמני יש לו חלק בנשק הזה הרודף אותי עד כאן, עם איום של “סופניות” האצור בכל דבר גרמני – כי אם גם, פשוט, זכרם של אבי ואמי ואחותי שניספו בשואה. מכוחה של מין כימיה נסתרת, על גבול הפתולוגי, הגורמת לי לראות את מלחמת המפרץ כ"קשר גרמני", אני מגלה, מתוך סיפוק מסוים, שלא השנאה והנקם הם המריצים את עטי, כי אם התחושה, הכוזבת כמובן ועם זאת רוויה במין יופי מפעים, שאם אך אשיג קצה של קצה של הבנה בנושא הסבוך הזה, אגאל את העולם מן הרוע. האשליה היא כידוע אם כל תקווה.

 

5.    🔗

אתחיל בסיפור קטן. איובה, ארה"ב, 1980.

ביקור בחוות חזירים (מאורגן על־ידי “הסמינר הבינלאומי של סופרים”) בהדרכתה של אשה ממוצא גרמני, מנהלת החווה.

ניקיון של בית מרקחת. מדורים מדורים, החל בחזירה מיניקה אחוזה בסד, ראש גוף רגליים וזנב, באופן שלא תוכל לזוז ובכך להפריע לשמונת גוריה הצמודים לשמונת פטמיה ביניקה נוחה, ובזווית מדויקת ומחושבת; באופן כזה, אף פטמה אינה מתבזבזת ואף חזרזיר אינו בטל. אותו סדר מוקפד וחסכוני שולט גם בכל שאר המדורים, מן החזירון היונק דרך כל מדורי גידולו, האבסתו, ביתורו, ועיבודו למוצרי בשר, שומן (סבונים ותמרוקים קוסמטיים), עור (אהילים וארנקים), שיער (מברשות בכל הגדלים). הכול כמעט ללא עבודת ידיים.

בגמר הסיור, סיכמה מארחתנו מנהלת החווה, שנראתה עקרת־בית רגילה למדי, במילים אלה: “As you could see, we make use of everything, except the squeal.” (“כפי שראיתם, הכול כאן מנוצל, מלבד הצריחה.”)

 

6.    🔗

עלי להבהיר. לא עברתי את השואה. עיני לא ראו את הזוועה. שמעתי, כמו אחרים, על ניצול השערות ושיני הזהב. וגם על “הסבון” ועל האהילים מעור אדם כמובן שמעתי, אף כי עד כמה שידיעתי מגעת, לא הוכח באופן חותך שאכן נעשו משומנם ומעורם של אבותינו. הורי ואחותי אמנם נספו בשואה, אבל בצורה בלתי מסודרת להחריד (אמי ואחותי נורו בדרך, אבי מת מטיפוס המעיים בטרנסדניסטריה). את מכונת המדורים המדויקת לא עברו בדרך אל מותם. כמו רבים אחרים, ראיתי סרטים וקראתי ספרי עדות בנושאי השואה, כן ביקרתי ב"יד ושם". במחנות ההשמדה לא ביקרתי, מאותה סיבה עצמה שלא ביקרתי עד כה בגרמניה: מתוך התנגדות פנימית (רגשית, לא עקרונית) לדרוך על אדמת גרמניה, לשמוע את המוסיקה המתועבת לאוזני של חיתוך הדיבור הגרמני, כדי בסוף לראות את הנורא מכול מקוטלג ומתויג מדורים מדורים.

אין כאן הבעת עמדה. חשוב, אף הכרחי, לשמר את התקופה השחורה ההיא בזכרון האנושות, בכל צורות השימור האפשריות. אבל רגשית, הפיכתה של הקשה בזוועות שידעה ההיסטוריה למשהו “יפה”, מסליד ומקומם אותי. עומדת לנגד עיני חוות החזירים התמימה באיובה: מטופחת מאוד, מסודרת מאוד, מופתית מבחינת חלוקתו הפנימית של החלל. בקיצור: יפה! (עם סימן קריאה). ומיד עולה בדעתך שורה אחת מתוך האלגיה הראשונה של רילקה: “היפה הוא/ תחילתו של הנורא.” כשאני חושב על כך עוברת בי צמרמורת: היפה השלם מדי מפחיד אותי. סופו שהוא מכשיר את הנורא, סופו שהוא מלביש את הנורא במין הוד קדומים פולחני ובונה עליו אובֶּלִיסקים. יעידו הפירמידות המתנשאות על פגריהם של רבבות אדם. יעידו מזבחות המאיה. יעידו הקתדרלות – זה הרהב המפואר שצריחיו פולחים את השמים בחוצפה אינסופית. הרוח הנוצרית שבנתה אותן, היא זו אשר בשם דת האהבה לימדה את העולם לשכלל את המוות, ואף לקדש אותו. הגניוס היווני, זה שאיתר את הפיתוי המסוכן ביותר האורב לאדם – ה"היבריס" – ובנה עליו את הטרגדיה, פירק בעזרתה את עוקצו הנורא, בהופכו את הפּוּריוֹת לאֶאוֹנִידוֹת. העולם הנוצרי – וצאצאו החוקי: המערב העשיר – לא הסיק את המסקנות. הוא לא הצליח, עד כה לפחות, לגלות בתוך רוחו מערכת מפרקת כזאת.

 

7.    🔗

ככל שגבהו הקתדרלות גבהה השנאה, וגברה אי־הסובלנות. וככל שיפו הקפֶלות, השתכללה הרצחנות. אני מודה, יופיָם ונקיונם של מפעלי הנצחה, מפחידים אותי. שדה האבנים הפשוטות, אבני גוויל, של טרבלינקה לקח את לבי, בצניעותו, בשתיקת האבנים שלו. מה ענווּ בתי־הכנסת הצנועים של היהודים, עם התפילות הלא ממושטרות, לעומת היכלות הרהב של הנוצרים. הזיקה הזאת, הקשר הסמוי הזה, שבין ההדר והאימה, השגב והפחד, היופי והמוות, מבשרי אֶחזה אותם כל אימת שרגלי דורכת על ספה של קתדרלה.

 

8.    🔗

אידיוסינקרֶזיה פרטית? רבים וטובים הם עדי. “מי שפגע בו חץ היופי – כבר הוא מסור בידי המוות” (פון פלטן). “מוות בוונציה” (תומס מאן) מספר את זה. ה"רינג" של ואגנר רועם את זה. אין זה מקרה ששלושתם גרמנים אותנטיים. התרבות הנוצרית של הלחם והיין טיפחה את תרבות המוות; הגרמנים הם שהוליכו אותה אל הפסגות. אולי צריך לומר: אל מצולות שאול.

האם סטיתי מן הנושא? אם כן, אז יהיו עוד. כך, אני מקווה, יימנע ממוחי המסודר (מדי) מלהטיל את אזיקיו על החוויה הנכתבת כאן.

 

9.    🔗

בעת ההיא עוד לא ידעתי דבר על גברת ברוּנהִילדה. על הצורה רבת ההוד והזוועה שבה היא מגישה את ראשו של אחיה, כשידה מחזקת בשערותיו, בשכר גילוי הסוד על אודות האוצר הגנוז. ידעתי כמובן את שמה של בריגיטה (אלזה קוך?), אותה אשה נוראה שהיתה משסה את שני כלביה ביהודי מסכן זה או אחר, ומתבוננת בשלווה של בוז איך הם קורעים אותו לגזרים; ואחר כך, בחדריה, “שטופת געגועים ודמע”, היא סורגת סוודר לאהובה הרחוק בחזית הרוסית. וגם על בריגיטה של השיר הנפלא והנורא (“פוגת המוות”) של פול צלאן ידעתי משהו. שערה אינו תמיד בלונדי, אבל עיניה תמיד כחולות.

אלה היו עיניה של המנהלת הגרמניה של חוות החזירים באיובה. כחול קר, אדיש, אטום. לא ממורט ככידון, לא שקוף ולא זוהר. כחול פשוט, טבעי, כמו רקיע קֵיצי רדום באירופה, נקי מן האור הטרופי המסנוור. נקי מאובך, ואדים. לא מבליט ולא מסתיר דבר. כמו סרבל מוסכים, שאינו מודיע אלא זאת שיש עבודה לעשותה.

את הכחול הסופני הזה אנו מוצאים אגב בעיניהם של קדושי איקונין – ללא יחוד ועל כן בלתי מחיק. שקיפות האוויר, איכות האור, הרוח והגשם – אין לאלה כל השפעה עליו, כמו גם ריגשת הלב. כחול ראשוני, נצחי, מלפני היות הכחול בעולם. אפריוֹרי – אם להשתמש במושג חביב כל כך על הרוח הגרמנית.

 

10.    🔗

האם אני מגזים? אני מקווה שכן. טבעו של הנושא יכתיב כאן את גובה הטון. אין כחול מן הכחול של “הציפור הכחולה”, לבן וצח מפרח ה"איידלווייס", חידתי ועלוּם מן האוצר הגנוז. ואין דבר שמעורר יותר את ה"גַייסט" הגרמני מהילולת הדם הניבלונגית. אל מול ה"סופיות" הגרמנית, על אלף ביטוייה, השמים נמוכים מדי. ניטשה ידע את הסוד. ברוח אירונית, ארסית ונלהבת כאחד, הבקיע אל תוך לבה של הטֶבטוניות, שוֹבה ושבוי על ידה, בהכרזתו המהדהדת: “אַמוֹר פַאטי!”. השיכרון הדיתְרַמבי הדיוניסי היה נחקק בזיכרונה של התרבות כמין סוס פרא תמים, לולא נאכף על־ידי החומרה השכלתנית האפוֹלינית, להיותה מהלכת בנתיבי הביניים של האפשרויות האנושיות המוגבלות.

אבל קריאת הדם הניטשאנית אל השיכרון הקדמון, התגלתה חזקה וקנאית בניסוחיה, גם כאשר, מצד תוכנה, אסרה קרב על כל אמירה מוחלטת. הגרמנים של המאה שלנו, קשובים למוסיקה של דמו, וערלים לדברו, ראו בו את מְבַשרם; את ניסוחיו עיוותו, את הקוד הנסתר רק הם הבינו: בין הקניבל הדיוניסי והאינקוויזיטור הקדוש הרימו את הסכר הבלתי־עביר של הנצח הקר, הכחול: את רוח המופשט. ניטשה מעולם לא סינתֵז אותם ולא הוריד אותם אל האנושי; הם רעדו תחת ידיו כדרך שלוחות גיאולוגיים של קליפת כדור הארץ מתנגשים במצולות האוקיינוס; הזעזוע מרעיד את המצולות, אך מעט מאוד משתנה במבנה הבסיסי. כי את מידת הפיוס והחסד לא ידע גם לא האיש הגרמני הזה בעל הכוונות הטובות!

המערב הלטיני פירש אותו לקולא, לתועלתו, ולאהבת החיים שלו. יהודים טובים, כמו ברנר (יחד עם חבריו: צייטלין, גנסין, בּאוּם ואחרים) חיברו את ניטשה, המורד באתוס של זמנו, עם תורת האהבה והחסד הטבעיים של טולסטוי (החוג הניטשאני־טולסטויאני בעיר הומֶל) כניסיון תמים ובלתי־אפשרי להתגבר על מצוקתם הקיומית על־ידי חיבורם של שני דברים שאינם מתחברים מעצם טבעם: רוח הדין עם מידת החסד. באינטואיציה גאונית ובהכנעה יהודית שלימדה את עצמה לאורך הדורות להסמיך את “קבלת הדין” אל מידת החסד, חשו שהם חייבים לשאול ממקום אחר מה שחסר לחלוטין בעולם הניטשאני: מידת החסד. לשון אחר: נשמה. ההומאניזם ההכרזתי של גתה אינו יכול לחפות על חולשתו של החלק השני – ההומאניסטי – של יצירתו “פאוסט”. סתגלן ומתחנף אל רוח הזמן החדש, אבדה לו העוצמה הראשונית, “הבִּיבלית”, של החלק הראשון. התאווה, שאינה יודעת גבול, לפצח את הקוד של היקום באמצעות הדעת, אינה פחות שטנית מן התאווה למצות אותו באמצעות החושים. השטן כבר שוכן בלבו של פאוסט, עוד לפני שהעכברים כירסמו את הצלב שעל ספו. האחד, כמו האחר – המוות מתנוסס עליו כדגל. האחד, כמו האחר, דבר אין לו עם המוסר האנושי הפשוט. ואין מה שיגשר בין השניים, גם לא הגשר האיידֶטי של הוּסֶרל, שאחד מקצותיו תלוי באויר, כמו סולמו הירושלמי של הפסל (עזרא אוריון). החוזה עם השטן נחתם ברגע שהדוקטור הכריז: הכול־או־לא־כלום. חידת היקום – או התאבדות.

 

11.    🔗

הכחול השקט, הקר והבוטח בעצמו, שניבט מעיניה של אותה עקרת־בית חביבה, שם על מדרגות היציאה מחוות החזירים, בעת שסיכמה את הסיור באמירה הבלתי־נשכחת (“וכך, כפי שראיתם, אנו מנצלים פה את הכול, מלבד הצריחה!”) – הנעימה השגרתית, “הפרופסיונלית”, של דבריה היא שזעזעה אותי. גופי רטט, וידי החזיקה במעקה. ובראשי הלך והתרקם משפט שאחזור עליו פעמים אין ספור בשנים שיבואו. וזה המשפט: “כאשר הגוף רוטט כמו נשמה”. קודם־לכן, כשעברתי במחלקת הסבונים והתמרוקים לא יכולתי שלא לחוש בתת־מוחי הקודח, כי את סיפורם של אבי ואמי אני רואה כאן, את סיפורו של עמי, שלי. מדור אחרי מדור, מסד היניקה הסטרילי ועד אל התצוגה הציורית של הסבון האהיל והמברשת.

וכאשר עלינו, ויצאנו אל האור הטבעי, ועדיין עורי מרחף, התלבטה בי תחושה מוזרה, שמכונת המוות ההיא עודה פועלת, והיא רק הוקפאה זמנית בתנאים מוזיאליים, וכי הזמן נשבר ללא תקנה, וכל שהיה הוא שיהיה, לא באיזה עתיד בלתי מוגדר, כי אם פה, מעבר לסיבוב…

ידי החזיקה במעקה המדרגות היורדות. (להפתעתי, התברר שלא עלינו מן השאול, וכי המבנה הפוטוריסטי שבתוכו הובלנו עובר כמטר מעל לפני הקרקע הבוצית של המערב התיכון בחודש דצמבר, והשמים שמעלינו, שמי עופרת קרים ושווי־צבע נשארו נייטראליים לגמרי.)

חברי הסופרים זקפו צווארון וכפתרו את מעיליהם, וחיפשו משהו זה על פניו של זה, ואני חיפשתי על פניהם לראות האם עבר עליהם מה שעבר עלי. היה ביניהם סופר יהודי מהולנד, שהצניע את מוצאו היהודי ככל שרק ניתן, מה שלא כל כך עלה בידו, כי אשתו הנאה והאוהבת, תֵיאה (השם שהזכיר לי את תיאו אחיו של וינסנט ומסירותו עד מוות לאחיו, מה שהגביר את הערצתי אל האשה המיוחדת הזאת) – הולנדיה גויה, שהיתה מנצלת כל הזדמנות כדי להבליט את בקיאותה בחגים יהודיים ובביטויים יידיים, ואף עבריים (כגון “מקום”), שהובאו להולנד על־ידי גולי ספרד והשתרשו בעגה הלשונית המיוחדת של אמסטרדם.

 

12.    🔗

ובכן, בעלה, סכִירבֶּק, סופר יהודי הולנדי – יחידי מבין סופרי ארצות רבות שהתכנסו כאן, שכתב לא בשפת ארצו, גם לא בשפת מוצאו, כי אם – מה אופייני – במין שפה קוסמופוליטית, מין ג’יבריש, קוקטייל לשוני אירופי, כמגשים כבר הלכה למעשה את מה שהפוליטיקאים עדיין רואים כחזון לעתיד לבוא: אירופה כיחידה מדינית כלכלית תרבותית אחת. היהודי הטוב הזה – שאכן אדם טוב היה, חם וקצת ילדותי, שאפילו הצנעת מוצאו לא בבוטות נעשתה כי אם בהקטנה, כדבר חסר־חשיבות (עם אולי צל של חרדה, שמא בשל מוצאו לא יפרשו אותו נכון, למשל, שמא ייאמר עליו שהוא כותב “אירופית”, מפני שהוא גולה חסר מולדת) – ובכן, האיש הטוב הזה, כבן נאמן של עם החי מחוץ לזמן, ניסה גם הוא על פי דרכו לשבור את מושג הזמן, כדרך שעשו זאת בגדול יהודים מתבוללים אחרים, גאוני עולם, איינשטיין, פרויד, מארקס, כל אחד בתחומו: האחד בזמן הקוסמי, השני בזמן החווייתי, השלישי בזמן הדיאלקטי. אנרכיסטים ומתקני עולם.

צריך אדם להיות נגוע באותה רגישות חולנית של גולה נרדף ומקולל כדי שיוכל לחוש בכל כובדה של התלות ההדדית המשלימה של צדו האחד (האנרכיסט) בצדו האחר (מתקן עולם). כל האחרים צופים, חוזים, ומתכננים אירופה מאוחדת כפרויקט לעתיד־לבוא; לא כן סכירבק היהודי. לסכירבק היהודי, שובר הזמנים, אירופה המאוחדת כבר כאן, חיה וקיימת, והוא, בתכלית הפשטות, כבר שר את שפתה בספריו.

(אגב, שאלתי אותו על כוס בירה בַּדווייזר, אם שמע על ו' ההיפוך, המהפכת בעברית המקראית את העתיד לעבר, והוא הביט בי בתמיהה ואמר שלצערו עברית אינו יודע. ורק אשתו נפש טובה הכריזה בתמימות ובגאון: “יא יא!” [“כן כן!”]. אני נוטה להאמין, שאשה זו, מרוב שאהבה אותו ידעה את לבו.)

 

13.    🔗

נחזור אל האינפֶרנו שלנו – חוות החזירים – וסוף דבריה של המנהלת הגרמניה החרוצה. הסתכלתי על סכירבק. סכירבק הביט בתיאה. אחר כך הביט בי. אחר כך העיר משהו מבדח על הארוחה הדשנה שמחכה לנו כגמול על סבלו של החזיר. אבל תיאה – היא הביטה בו בחמלה ובאהבה, ושילבה את ידה בזרועו כתומכת בו.

האם גם הוא מעד ליפול, כמוני?

ובכן, יצאתי מן האינפרנו אל האויר הצח. הפוּרגטוֹריום לא חיכה לנו, תודה לאל. והרקיע, חורפי וחסר־צבע, לא התעניין בנו במיוחד. האנשים התעטפו כל אחד בפקעיות ההבל הלבן שנשפו אל תוך האור הקפוא. השביל אל אולם קבלת־הפנים, שם חיכתה לנו סעודת מלכים, היה נקי ומרוצף. אבל מנהלת החווה לא הניחה לנו. היא תבעה את תשומת הלב של כולנו, ובעודה מסירה מראשה את המטפחת הכחולה (שבה נראתה כמי שיצאה מתוך תמונה של וֶרמייר) שקשרה בה את שערה לאחור, ומגופה המלא את החלוק בצבע קוֹבַלט, שהיה גם צבע קירות המבנה מבחוץ, פסקה את שתי רגליה הנתונות במגפי גומי, ברקיעה עמומה, עד כי דומה היה שהנה ייצאו מבין רגליה שני כלבי הדם של פרויליין בריגיטה (אלזה קוך?). וכשאמרה מה שאמרה היו שתי ידיה נשענות מכאן ומכאן על אגנה הרחב בפטרונות אינסופית של מי שיודע שהשמירה על השער האחרון, שכל באיו לא ישובון, נתון בידיים נאמנות, ושכולנו, צליינים לרגע על אדמה שבירה ובוגדנית, עתידים לשוב אליה כלקוחות; ועיניה, הפקוחות במנוחה גמורה, רואות ולא רואות ועם זאת יודעות, שכולנו פה אנשים רציניים היודעים לכבד את הסדר הטוב.

נמתין ונקשיב לדבריה, שנהגו במבטא גרמני קל (דור שני בארה"ב) ובקול מונוטוני, בלי אבק של גאווה: “As you could see, we make use of everything except the squeal.”

 

14.    🔗

למה כה קשה להיפרד מן התמונה ההיא?

אשה אחת, לא מרשימה במיוחד, שערה המאפיר קשור מאחורי ראשה, פניה אפורות ובצקות, אגנה רחב ורגליה כבדות וחזה נתון בשכמיית עור בהירה תפורה מחלקים ועטורה צמר כבשים על הדשים ועל האימרה סביב, ניצבת בפיסוק רגליים על המדרגה העליונה מבין שלוש מדרגות האבן היוצאות מן המדור האחרון של חוות החזירים, ומעבירה את הכחול הקר של עיניה על הניצבים מסביב ואומרת כלאחר יד את פסוקה המסכם; – מה הרגע המדויק שזה קרה – הרגע שבו מצאתי את עצמי נאחז לחיים במעקה הברזל הקר, כשלנגד עיני שני כלבי דם שחורים כפחם יוצאים לאט מבין רגליה לקול צליפת ה־squeal המתנפצת בלחישת שריקה מתוך עיניה הכחולות של האשה אדירת הממדים! ואז, גווע בלחישה רכה, כמו ביקיצה מתוך חלום.

יותר מדי פרטים גודשים את התיאור הזה. כמו כדי לכסות על איזה שורש אפל. לא חליתי, ולא נפלתי. קפיצת העור על בשרי גם היא לא ארכה אלא שנייה אחת או שתיים. ואיש לא השגיח בכך (מלבד, אולי, תיאה סכירבק, על פי מה שלאחר מכן, בעת הסעודה, הביטה בי ארוכות במין בדל־חיוך של הזדהות). הכלבים הדמיוניים נגוזו, והקתדרלה האנושית שבה להיות אשה גדולת ממדים פסוקת רגליים כבדות נתונות במגפי גומי על המישורת שבראש המדרגות, ידיה על מותניה, והכחול חסר ההבעה של עיניה קולט את כולנו, ואף לא אחד במיוחד; זה היה אז, דווקא כאשר הדברים שבו לתפוס בעיני את ממדיהם הטבעיים, שקלטתי את נצנוץ הבוז בתוך הכחול המנותק של עיניה, ואת ההומור המסוים, המעוות, הגרמני כל כך, במבנהו המשוכלל של המשפט, מבעד להטעמה האוורירית, הכמעט־מיסטית, בהגיית המלה squeal ופרימתה לעיצורים נגררים. – ואז – שתיקה רעה – נכאה ונקמנית – המשאירה את ה"צעקה" הסוררת ומוגת הלב, שהעזה למלט את עצמה מן “השיטה”, שתחסל את עצמה אי־שם מעל לראשינו.

 

15.    🔗

מה עצוב – אך גם אופייני – שכדי לכתוב את הדברים האלה על הראש הגרמני (וכן על הגרמני שבתוכנו), אני נזקק לצלילי המיסה של גרמני אחר, שיתנגנו לי ברקע, אם מקובל עלינו שהעיר זלצבורג היא אכן גרמנית. אמדֶאוּס. הכוח שמכונן את רוחי לקלף ולקלל. לאהוב, בדרך שבה “דת האהבה” מתקסמת ממראה הדם הניגר על הצלב. האבסולוטיזם של הרוח הגרמנית – שום “בינוניות” ויימארית לא תצלח לרתום אותה באמת ובתמים אל עגלת הדמוקרטיה, תוצר של “מוסר העבדים”, החורקת על פי עצם טבעה, ולא רק בעליות. האבסולוטיזם של הרוח הגרמנית, המאיים כבעבר, להפוך את ה"אֶספרי" הצרפתי הנקבי, לליצן החצר שלו!

לבי לבי לרוח הצרפתית היפהפיה והחופשית המתפתה שלא בטובתה לזירות לא לה, ומזדעזעת כל אימת שצביטה טֶבטונית גסה באחוריה מקיצה אותה אל האמת! הבו לי את הרוח הצרפתית כאשר היא שבה ומוצאת את עצמה בקאמי הים־תיכוני, בסארטר של “בדלתיים סגורות” ו"זבובים", לעומת סארטר האחר – זה אשר במבנים הדיאלקטיים הגותיים שלו, מתאמץ לשוא, בלשון מתוקה וקפריזית, היאה לאוהבים, להסתייף בפלדה הממותחת של הניסוחים הגרמניים!

 

16.    🔗

אשר לנו, יהדותנו, גלותנו, ניסיוננו המגוחך לחזור אל ההיסטוריה – ניסיון שעתיד באורח בלתי־נמנע להפוך את גלותנו בארץ המובטחת לקשה מכל הגלויות – העיוות הגרמני המלווה כל אלה מבפנים ברצינות תהומית ומבחוץ בבוז ממית – על כך עוד ידובר בהמשך; הלא גם לשוננו הטבעית – היידיש – כונתה עד לא מכבר “טַייטש”, גלגול של המלה “דויטש” (כלומר “גרמנית”) במובנו המקורי, ו"תרגום" במובנו המאוחר. כנגד אלה השניים, חומות העברית דקות מדי.

 

17.    🔗

הבעתה! הבעתה היא לשוננו הטבעית, אנו שהמצאנו את הגלות. ראוי לנו לגמגם. כל עוד אנו מגמגמים, אנו אנושיים. המשורר, המבקע את המילים, יודע זאת. מחבר יציאת מצרים שעשה את משה לאיש מגמגם, ידע זאת. כי הגמגום עושה אותו לאחד האדם, ליצור יחסי. יצור יחסי יש לו מוסר, כי יצור יחסי אינו יכול להתקיים בלי יצור יחסי אחר, ומוסר היא מלה אחרת ליחסיוּת האנושית. בעלי הצווים הקטגוריים לא יכלו לקבל זאת. שום אבסולוטיזם לא יקבל זאת: המוחלט, בחסדו של האל או הניסוח (השרירותי – שהרי כל ניסיון לנסח את החוויה הזורמת הוא מיסודו שרירותי), בז לאנושי, למוסר, ליחסי, לאהבה. כמו כלי מקריסטל מורֶנוֹ לזבוב המתלבט בתוכו.

על כן, צמד המילים “דת האהבה” הוא זוג שאין בו אהבה. ניסוחים סופיים מותרים רק לאלים או לתליינים.

 

18.    🔗

נשוב אל עקרת־הבית שלנו. בשעה שעמדה שם על המישורת בראש המדרגות וסיכמה לנו את דעתה על העולם ועל החיים, ועל מקומו של האדם בעולם, באותו משפט מסכם שלה – היא לא חשבה על האבסולוטיזם של הרוח הגרמנית. אדרבא, היא דיברה מתוך לבה של ה־gemutlichkeit – הנינוֹחוּת – של אח מבוערת ובני משפחה מסובים לסעודת הערב הקבועה שלהם בתום יום עבודה ולימודים, שנוצל היטב, וצלצול הצלחות והכוסות על שולחן חסכוני בדיבורים כמו בא להטעימנו טעמו של עולם שמצפונו שקט. דומה, שהאשה הטובה ההיא בראש המדרגות, אף הצניעה בדבריה קריצת עין: כשפתחה את הסיכום במילים “הנה, רואים אתם” היתה – כמו הגוּרוּ (מן הקוֹאַן הידוע) האומר אל תלמידו הנפעם לראשונה למראה המעיין המפכה במורד: “הנה, לא כיסיתי ממך דבר.” והיא כאומרת: הנה, לאחר שראיתם מה שראיתם, מה שאומר עכשיו הלא מובן הוא מאליו!

האם זה הדבר שהמעיד את רגלי? לא קשה לראות אותה יושבת נינוחה ליד השולחן המשפחתי ואוכלת את מנתה בשקט נפשי, ביודעה שעשתה את עבודת יומה בשלמותה (“אנו מנצלים כאן את הכול”). הקישור הזוועתי – הדרמה – לבי הוא שרקח אותם. – הוא שהפך את חוות החזירים הנקיה והמשוכללת לתואם אושוויץ ואת החזירים לתואמי אדם; וכבר השניים משרטטים חזות קשה לעתידו של כדור הארץ השברירי שלנו.

היא עצמה, מנהלת החווה, קרוב לוודאי שלא חשבה אלא על פשוטן של המילים, וכלל לא חשה בעולם האפל שהן כורות מקברו.

כאן, בדיוק בנקודה הזאת, עולה הזוועה. מה יעסיק את מוחו של האיש האחרון – זה שילחץ על הכפתור הסופי? קרוב־לוודאי שתהיה זאת סקרנות אידיאליסטית עזה, נקיה מכל אנוכיות צרה, לפגוש את היופי בצורתו העילאית באמת, שהוא רגע הבריאה או הכליה! השאר הוא טכניקה.

 

19.    🔗

צריך להודות: הכמיהה אל השלם לא זרה לנו. היא נטועה עמוק בלבנו. הלא היא שמאיצה בנו. שמציירת לנו את האופק, כאילו, באמת, איזו פגישה נדירה מחכה לנו שם. יש איזה “רגע” כזה. יש מי שיקרא לה הזדהרות. התגלות. ישועה. אבל למה ללכת גבוה. ראו איך אדם הולך אל תיבת הדואר שלו! ראה אדם קרב אל פינת הרחוב, צעדיו המתקצרים בציפיה, והוא בסך־הכול בדרכו אל המכולת! זה תמים, זה מגוחך, זה נוגע ללב. מתוך נוחות מובנת אנו מדחיקים כמה הכרות פשוטות. הנה אחת: אנו עושים את מעשינו הקטנים, היומיומיים, כאילו יש קשר ביניהם לבין הנצחי. ותכניות, כאילו היינו בני־אלמוות. או זאת: אנו קובעים לנו משימות ותכליות בענייני יומיום, כאילו יש מאחוריהם איזו תכלית כוללת. אין מה לעשות: שם, בחביון הלב, כולנו לא ממש רציונליים.

למרבה המזל, אנו מודעים בדרך כלל לפער שבין הכמיהה אל השלם והסיכוי להשיגו הלכה־למעשה. הלא זה הפער שמתוכו קם ונולד ההומור הטוב, זה המפייס ומשחרר. מי שאינו מכיר בפער הזה – אם משום הסירוב הפאוּסטי לחיות חיים שהם פחות מן השלם, אם משום חסרונם של כלים לקלוט בהם את החיים האנושיים היחסיים – סופו להוליך את עצמו ואת התלויים בו, אל האבדון. ואז – ראה גיבורי הניבלונגים, אשר, צעד אחד לפני האחרון, בתוך מרחץ הדמים, הם מגלים את ההומור: אבל זה כבר הומור אחר, מעוות, מפלצתי. מסוג ההומור שלא ידע את הנשמה, שלא עבר את המסננת החוננת של היחסיות האנושית. אני רואה את סטרנג’לאב. אני רואה את פאוּסטוֹפֶלֶס.

גדולים מן החיים, ללא ספק. אבל במונחים אנושיים – שני אינפנטילים. משותף לשניהם: הבוז הממית.

 

20.    🔗

אין זה מקרה שכה קשה לראש הגרמני לעכל מצבים של “כאילו”. אשנבך (“מוות בוונציה”) לא יוכל אלא למות אל מול היופי המושלם, המסתער על עולמו כמגיפה. כיוצא בזה טריסטן בסיפור אחר של מאן. קוֹלהאס יניח את ראשו על הגרדום בסיפוק, לאחר שקיבל את הסוסים שבעבורם העלה את חבל פוֹמרניה באש; והסיפור עצמו, כמו סוס מלחמה ותיק בהריחו את המוות, מתעלה ליופי נדיר. הסופיות הזאת! הסופיות הנהדרת הזאת! איכה תשכון יחד עם הבינוניות של החיים הקטנים? אך טבעי הוא, שמי שאינו מוכן להשקיף על האנושי, אלא ממרום קצות הקשת הדרוכה – בקצה האחד רוח הפסגות, ובשני הטירוף האורגיאסטי – לא יוכל אלא לבנות מזבחות למוות.

מה יפים המזבחות ההם! אנו נסחפים בפולחנם. מוחאים להם כף עלי במות ובאולמי הקונצרטים. מתפלספים על “הרוח הפרומיתאית” של האיש שגרר אנייה על פני הרים כדי להקים בית אופרה בקצה העולם. אנו רועדים מהתרגשות. וככל שיגדל מוראנו תגדל התלהבותנו! – פן נראה, פן נכיר, פן תתגלה לנו האמת הנוראה: שהמזבחות הללו לנו הם מחכים.

ינואר 1991 (ימי מלחמת המפרץ)