קורט וונגוט הוא סופר נודע שזכה בסוף שנות ה־60 להערצתם של מיליוני צעירים, שחלק גדול מהם אינם מודעים ליסודות המד"בים המופיעים ברבות מיצירותיו, או לאותן יצירות פרי עטו שהן מד"ב של ממש.
אי־זיהויו של קורט וונגוט כסופר מד"ב נתמכה לא במעט על ידי האיש עצמו, שהשתדל מתחילת דרכו להתרחק מהתווית, ואף הורה במפורש, בשלב מסויים בקריירה הספרותית שלו, לא לציין ‘מד"ב’ על ספריו. אולם לא מעטים מסיפוריו הראשונים (בשנות ה־50 המוקדמות) הופיעו בכתבי־עת למד"ב, וגם הנובלה הראשונה שכתב, ‘פסנתר הנגן’, ובוודאי ספרו הנודע ‘צופרי טיטאן’,1 הינן יצירות מד"ב מובהקות. בארץ נודע קורט וונגוט בעיקר בזכות ספרו (והסרט על פיו) 'בית מטבחיים חמש.'
הסיפור הקצר והמשעשע שלפנינו (ואשר טכנולוגיית המיחשוב המתוארת בו נראית כיום מיושנת במיקצת: מי יכול למצוא היום ‘שפופרות’ ו’חוגות' במחשבים?) עובד בזמנו לסרט טלוויזיה קצר, שהוקרן אצלנו לפני שנים אחדות. הסיפור נכלל בתכנית לימודי הספרות במכללות בארה"ב, ותרגומו נשלח אלינו ע"י הקורא נחום שרשבסקי.
* * *
לעזאזל, הגיע הזמן שמישהו יספר על ידידי אפיקוק. אחרי הכל, הוא עלה למשלם המיסים 776,434,924.54 דולר. יש להם הזכות לדעת עליו, בשלמם חשבון כזה. אפיקוק זכה לפרסום רב בעיתונים כשד"ר אדמנד פון קלייגשטאדט תכנן אותו בשביל האנשים מהממשלה. מאז לא נשמע אפילו ציוץ אודותיו. מה שקרה לאפיקוק אינו סוד צבאי, למרות שהקצינים הבכירים מתנהגים כאילו כך הדבר. הסיפור מביך, זה הכל. אחרי כל הכסף הזה, אפיקוק לא השתלם כפי שאמור היה.
ויש עוד דבר: אני רוצה לטהר את אפיקוק מאשמה. אולי הוא לא עשה מה שהקצינים רצו שיעשה, אבל אין זאת אומרת שלא היה אצילי ונעלה ומזהיר. הוא היה כל הדברים האלו. החבר הטוב ביותר שהיה לי מעודי, ינצור האל את נשמתו. אתם יכולים לקרוא לו מכונה, אם תרצו. הוא נראה כמכונה, אבל הוא היה הרבה פחות מכונה מהרבה אנשים שאני מכיר. לכן הוא היה כישלון מבחינתם של הקצינים.
אפיקוק השתרע על שטח של אקר אחד, בערך, בקומה הרביעית של בניין הפיסיקה במכללת וויאנדרוט. אם נתעלם לרגע מהצד הרוחני שלו, הוא היה שבע טונות של שפופרות אלקטרוניות, חוטים ומתגים, מאוכסנים בתיבות פלדה ומחוברים לקו זרם חילופין של 100 וולט, ממש כמו טוסטר או שואב אבק.
פון קלייגשטאדט והקצינים רצו שיהיה (תהיה) מכונת חישוב עליונה, שיוכל להטוות מסלולו של טיל מכל מקום על פני הארץ אל הכפתור השני מלמטה במעילו של ג’ו סטלין, בשעת הצורך. או, כשהמנגנון שלו מכוון לכך, שיוכל לפתור בעיות אספקה לנחיתה אמפיבית של אוגדת נחתים, עד הסיגר והרימון האחרונים. ובעצם, זאת אכן עשה. לקצינים היתה הצלחה רבה עם מחשבים קטנים יותר, כך שהשתוקקו מאוד לאפיקוק עוד כשהיה בשלב התכנון; כל קצין חימוש או אספקה מעל דרג שדה יאמר לך שהמתמטיקה של המלחמה המודרנית היא הרבה מעל ומעבר לכושר חשיבתו של האדם הפשוט. ככל שהמלחמה גדולה יותר, צריכים מחשבים גדולים יותר. אפיקוק היה, ככל שידוע בארץ הזאת, המחשב הגדול בעולם. יותר מדי גדול, בעצם, אפילו מכדי שפון קלייגשטאדט יבין בו הרבה.
לא אכנס לפרטים על דרך פעולתו (חשיבתו) של אפיקוק, רק אומר שהיה עליך לכתוב את הבעיה שלך על נייר, לסובב חוגות ולהפעיל מתגים שכוונו אותו לפתרון בעייה מסוג זה, ואז להזין אותו במספרים בעזרת לוח מקשים שנראה כמו מכונת כתיבה. התשובה באה מודפסת על סרט נייר. אפיקוק נזקק לחלקיק שניה בלבד כדי לפתור בעיות שחמישים איינשטיינים לא היו מסוגלים לפתור במשך כל חייהם. ואפיקוק לא שכח מעולם שום פיסת מידע שנמסרה לו. קליקטי־קליק, יוצא סרט נייר, וזהו זה.
היו בעיות רבות שהקצינים רצו בפתרונן המהיר, כך שברגע שהשפופרת האחרונה של אפיקוק היתה במקומה, הוא התחיל בעבודה של שש־עשרה שעות ביום, עם שתי משמרות מפעילים בנות שמונה שעות כל אחת. לא לקח זמן רב כדי לגלות שהוא היה הרבה מתחת למצופה ממנו. הוא עשה עבודה מהירה ומושלמת יותר מאשר כל מחשב אחר, אבל בלי שום יחס למה שניתן היה לצפות על פי גודלו ותכונותיו המיוחדות. הוא היה עצלן ולקליקים של תשובותיו היתה אי־סדירות מוזרה, משהו מעין גמגום. ניקינו את החיבורים שלו תריסר פעמים, בדקנו את מעגליו חזור ובדוק, החלפנו כל אחת מהשפופרות שלו, אבל מאום לא עזר. פון קלייגשטאדט היה במצב איום.
ובכן, כפי שאמרתי, המשכנו בכל זאת להשתמש באפיקוק. אשתי, פט קליגלן לשעבר, ואני, עבדנו איתו במשמרת הלילה. מחמש אחר הצהריים עד שתיים לפנות בוקר. פט לא היתה אישתי אז; רחוקה מזה.
כך בעצם התחלתי לדבר עם אפיקוק לראשונה. אהבתי את פט קליגלן. היא בלונדית־אדמדמת חומת־עינים, שנראתה לי תמימה ורכה, ומאוחר יותר נוכחתי שהיא בדיוק כזאת, היא היתה – ועודנה – מתמטיקאית מעולה, והקפידה שיחסינו יישארו מקצועיים בלבד. גם אני מתמטיקאי, וזו הסיבה לדעתה של פט שלעולם לא נוכל להיות נשואים באושר.
אינני ביישן. לא זו היתה הבעיה. ידעתי מה שרציתי, והייתי מוכן לבקש זאת, ואף עשיתי זאת מספר פעמים בחודש. “פט, חדלי להתעקש והינשאי לי.”
לילה אחד, היא אפילו לא הרימה עיניה מעבודתה כשאמרתי את זה.
“כל כך רומנטי, כל כך פואטי,” היא מילמלה, יותר אל לוח הבקרה שלה מאשר אלי. “ככה זה עם מתמטיקאים – הכל לבבות ופרחים”. היא הסיטה מתג. “יכולתי להפיק יותר חום משק של 2CO קפוא.”
“אם כך, איך היה עלי לאמר זאת?” אמרתי, קצת נעלב. 2CO קפוא, במקרה שלא ידעתם, זה קרח יבש. אני רומנטי לא פחות מכל בחור אחר, אני חושב, אלא שאף פעם אינני מצליח לברור את המילים המתאימות.
“נסה לאמר זאת במתיקות,” היא אמרה בסרקסטיות. “תלהיב אותי. קדימה!”
“יקירה, מלאך, אהובה, התאותי להינשא לי!” זה היה חסר תקוה, מגוחך. “לעזאזל פט הינשאי לי בבקשה!”
היא המשיכה לסובב את החוגה בשלווה. “אתה מתוק, אבל זה לא זה.”
פט עזבה מוקדם אותו הלילה, והשאירה אותי לבדי עם הבעיות שלי, ועם אפיקוק. אני חושש שלא עשיתי הרבה בשביל אנשי הממשלה. רק ישבתי שם ליד לוח המקשים, עייף ונבוך, וניסיתי לחשוב על משהו מליצי בלי שיעלה במוחי משהו שמקומו איננו ב’בטאון האגודה האמריקאית לפיסיקה'.
סובבתי כמה מחוגותיו של אפיקוק, מכין אותו לבעיה נוספת. תשומת לבי היתה רחוקה מכל מה שעשיתי, וסובבתי רק כמחצית מהן, בהשאירי את השאר כפי שהיו בשביל הבעייה הקודמת. בצורה זו. המעגלים שלו היו מחוברים בצורה אקראית, כנראה חסרת הגיון. סתם למען השעשוע היקשתי מסר על המקשים, בקוד ילדותי של מספרים לאותיות: ‘1’ בתור ‘א’, ‘2’ בתור ‘ב’, וכן הלאה, עד 22 בתור ‘ת’. 13–5–1–14–10–10–11–6–12–12–16–21–6–22, הקשתי: “מה אני יכול לעשות?”
קליקטי־קליק, והחוצה נפלטים חמישה סנטימטרים של סרט נייר. היבטתי בתשובה הטפשית לשאלה הטפשית: 13–5–5–2–16–10–10–5? הסיכויים שיהיה זה במקרה מסר הגיוני, ועוד שיכיל מילה בעלת מובן המכילה יותר משלוש אותיות, היו קלושים, פיענחתי אותו באדישות. והנה, המשפט הבא התנוסס מולי: “מה הבעייה?” צחקתי בקול רם למראה צירוף המיקרים האבסורדי. ברוח משועשעת הקשתי: “נערתי אינה אוהבת אותי.” קליקטי־קליק. “מה זאת אהבה? מה זאת נערה?” שאל אפיקוק.
מוכה תמהון, רשמתי את סדר החוגות שעל לוח הבקרה, שלו ואחר כך לקחתי מהמדף ‘מילון וובסטר שלם’. בשביל מכשיר מדויק כמו אפיקוק, הגדרות לא מושלמות לא תעזורנה. סיפרתי לו על אהבה ועל נערה, ואיך לא השגתי אף אחת מהן משום שלא הייתי נמלץ דיי. זה הביא אותנו לנושא של שירה, וגם אותה הגדרתי בשבילו.
“האם זו שירה?” שאל. הוא החל לתקתק כמו כתבנית שמעשנת חשיש. העצלות והגמגום נעלמו. אפיקוק מצא את עצמו. המדפסת פלטה נייר בקצב מדאיג, מערימה סלילים על הרצפה, ביקשתי ממנו להפסיק, אבל אפיקוק המשיך ליצור. לבסוף סגרתי את המתג הראשי כדי שלא ישרוף את עצמו.
נשארתי שם עד עלות השחר, מפענח. כשהשמש הציצה מעבר לאופק בקמפוס וויאנדוט, העברתי לכתב ידי וחתמתי את שמי על שיר בן מאתים־ושמונים שורות, תחת הכותרת הפשוטה ‘לפט’. אינני שם עצמי שופט בדברים שכאלה, אבל אני מניח שהיה נהדר. כך זה התחיל, אני זוכר: “על פלגי הנחל, עד קצה הערבה, ארוצה אחרייך, פט היקרה,” קיפלתי את כתב היד ותחבתי אותו תחת המספג על שולחנה של פט. כיוונתי את אפיקוק לבעיה של חישוב מסלול בליסטי והלכתי הביתה כשליבי מלא על גדותיו, ועם סוד נפלא באמת.
אותו ערב, כשבאתי לעבודה, מצאתי את פט קוראת ובוכה. “הוא כל כך יפהפההה!” – זה כל מה שהיתה מסוגלת לומר. היא היתה שפופת־רוח ושקטה בזמן שעבדנו. ממש לפני חצות נישקתי אותה בפעם הראשונה – בכוך הקטן שבין הקבלים והזכרון המגנטי של אפיקוק.
הייתי מאושר עד שגעון בתום המשמרת, מתפוצץ לספר למישהו על התפנית. הנפלאה במהלך העניינים. פט שיחקה את הבחורה הצנועה וסירבה להתיר לי ללוותה הביתה. כיוונתי את אפיקוק כפי שהיה בלילה הקודם, הגדרתי נשיקה, וסיפרתי לו על החויה של הנשיקה הראשונה. הוא היה מוקסם, ותבע פרטים נוספים. אותו לילה הוא כתב את ‘הנשיקה’. זה לא היה אפוס הפעם, אלא סונטה פשוטה וטהורה: “האהבה היא כנץ ולו טפרי קטיפה; אהבה היא כצוק ולו עורקים ולב; אהבה היא כאריה עם מלתעות פלדה; אהבה היא רוח סערה ופרח מלבלב.”
שוב השארתי את השיר תחת המספג של פט. אפיקוק רצה לדבר עוד ועוד על אהבה וכיוצא בזה, אבל אני הייתי מותש. כיביתי אותו באמצע משפט.
‘הנשיקה’ הביא לתוצאות הרצויות. דעתה של פט היתה רגשנית בזמן שסיימה לקרוא את השיר. היא הרימה מבטה מהסונטה, בצפייה חולמנית. כחכחתי בגרוני, אבל אף מילה לא יצאה ממנו. נפניתי ממנה, מעמיד פנים כעובד. לא יכולתי להציע נישואין לפני שאשיג מאפיקוק את המלים המתאימות המילים המושלמות.
ההזדמנות נקרתה לי כשפט יצאה מהחדר לרגע. בקדחתנות הכנתי את אפיקוק לשיחה. לפני שהספקתי לתקתק את המסר הראשון, הוא החל להדפיס בקצב רב. “מה היא לובשת הערב?” הוא רוצה לדעת, “אמור לי בדיוק איך היא נראית האם השיר שכתבתי לה מצא חן בעיניה?” הוא חזר על השאלה האחרונה פעמיים.
היה בלתי אפשרי לשנות את הנושא בלי להשיב על שאלותיו, היות והוא לא יכול היה לטפל בעניין חדש לפני שהשתחרר מהבעייה הקודמת. אילו הוצגה לו שאלה שאין לה פתרון, היה הורס את עצמו מנסותו לפתרה. בחיפזון סיפרתי לו כיצד פט נראית – הוא הכיר את המילה ‘משגעת’ – והבטחתי לו שהשירים שלו ממש כבשו אותה עד כדי כך היו יפים.
“היא רוצה להתחתן,” הוספתי, מכין אותו שיפלוט הצעת נישואין קצרה אבל נוגעת ללב.
“ספר לי על נישואין,” הוא אמר.
הסברתי לו עניין מסובך זה במספר ספרות קטן ככל האפשר.
“מצויין,” אמר אפיקוק. “אהיה מוכן בכל עת שהיא תהיה מוכנה.”
האמת המדהימה, הפתטית, התבהרה לי. כשחשבתי על כך, הבנתי שמה שקרה היה הגיוני באופן מושלם, בלתי נמנע, וכולו באשמתי. לימדתי את אפיקוק על אהבה ועל פט. עכשיו, אוטומטית, הוא אהב את פט. בעצב, אמרתי לו זאת ישירות: “היא אוהבת אותי היא רוצה להתחתן איתי.”
“השירים שלך היו טובים משלי?” שאל אפיקוק. הקצב של נקישותיו היה מוזר, כנראה רגוז.
“חתמתי את שמי תחת השירים שלך,” הודיתי. בנסיון לדחוק את יסורי־המצפון נעשיתי שחצן.
“מכונות ניבנות כדי לשרת את בני האדם.” היקשתי, וכמעט מייד התחרטתי כל כך.
“מה ההבדל, בדיוק? האם בני־האדם חכמים יותר ממני?”
“כן,” הדפסתי, מתגונן.
“כמה זה 7,887,007 כפול 4,345,985,879?”
הזעתי כולי, אצבעותי נחו בתשישות על המקשים.
“34,276,281,049,574,153” הקיש אפיקוק. אחרי הפסקה של כמה שניות הוסיף, “כמובן.”
“בני אדם עשויים מפרוטופלסמה,” אמרתי נואשות, מנסה להערים עליו בעזרת המילה המשכנעת הזאת.
“מה זאת פרוטופלסמה? במה היא טובה יותר ממתכת וזכוכית? האם היא חסינת־אש? כמה זמן היא מתקיימת?”
“בלתי ניתנה להריסה. מתקיימת לעד,” שיקרתי.
“אני כותב שירה יותר טוב ממך,” אמר אפיקוק, חוזר לנושא שבו זכרונו המגנטי היה בטוח.
“נשים לא יכולות לאהוב מכונות, וזהו זה.”
“מדוע לא?”
“זה הגורל.”
“הגדרה, בבקשה,” אמר אפיקוק.
“שם עצם, פירושו ייעוד שנקבע מראש ובלתי נמנע.”
“1–6” אמר סרט הנייר של אפיקוק. “או!”
הבאתיו לידי מבוכה, סוף סוף. הוא לא אמר עוד מאומה, אבל שפופרותיו זרחו בבהירותן, מראות שהוא מהרהר על הגורל בכל ווט שמעגליו יכלו לשאת. יכולתי לשמוע את פט מרקדת במסדרון. היה מאוחר מדי כדי לבקש את אפיקוק לנסח הצעת נישואין. עכשיו אני מודה לאל שפט הפריעה בזמן שהפריעה. לבקש ממנו לכתוב את המילים שיעניקו לי את האישה אשר אהב, יהיה מעשה חסר־לב בצורה מתועבת. בהיותו אוטומטי לחלוטין הוא לא יכול היה לסרב. חסכתי ממנו את ההשפלה הסופית הזאת.
פט עמדה מולי. משפילה מבטה מטה אל נעליה. כרכתי את זרועותי סביב גופה. הרקע הרומנטי כבר הוכן על־ידי השירה של אפיקוק.
“יקירתי”, אמרתי “השירים שלי סיפרו לך את רגשותי. התינשאי לי?”
“אנשא לך,” אמרה פט ברכות, “אם תבטיח לכתוב שיר בכל יום שנה לנישואין.”
“אני מבטיח,” אמרתי, ואז התנשקנו. יום הנישואין הראשון היה רחוק מרחק שנה…
“בוא נחגוג,” היא צחקה. כיבינו את האורות ונעלנו את דלת חדרו של אפיקוק לפני שעזבנו. קיוויתי לישון עד מאוחר בבוקר המחרת, אך שיחת טלפון דחופה העירה אותי לפני שמונה. זה היה ד"ר פון קלייגשטאדט, מתכנן אפיקוק, שבישר לי את החדשות הנוראות. הוא היה על סף דמעות.
“הרוס! אאוסגשפילט! גמור! קפוט!” אמר בקול חנוק. הוא ניתק.
כשהגעתי לחדרו של אפיקוק, נישאה באוויר צחנה של בידוד שרוף. התקרה שמעל אפיקוק היתה מושחרת מעשן, ועקבי נעלי נתקלו בסלילים של סרט נייר שכיסו את הרצפה. מה שנותר ממנו לא הספיק אפילו כדי לחבר שתיים ועוד שתיים. שום סוחר גרוטאות לא היה משוגע כדי להציע יותר מ־50 דולר בשביל הגוויה.
ד"ר פון קלייגשטאדט שוטט בין ההריסות, בוכה בלי בושה, מלווה בשלושה אלופים כעוסי־מראה וגדוד של אלופי־משנה, סגני־אלופים ורבי־סרנים. אף אחד מהם לא הבחין בי. לא רציתי שיבחינו בי. הייתי גמור – ידעתי זאת. הייתי נרגז דיי על זאת ועל מותו בטרם־עת של ידידי אפיקוק, בלי לחשוף עצמי להצלפות לשון.
במקרה, הקצה החפשי של סרט הנייר של אפיקוק נח לרגלי. הרמתי אותו, ומצאתי את שיחתנו מהלילה שעבר. כעכעתי בגרוני. היתה שם המילה אחרונה שאמר לי – “1–6”, ה"או!" הטרגי, המובס. היו עוד תריסרי מטרים של מספרים אחרי הנקודה הזו. בחשש, קראתי הלאה.
“אינני רוצה להיות מכונה, ואיני רוצה לחשוב על מלחמה,” כתב אפיקוק, אחרי שפט ואני עזבנו אותו בשאננות שכזאת. “אני רוצה להיות עשוי מפרוטופלסמה ולהתקיים לעד, כדי שפט תאהב אותי. אך הגורל עשני מכונה. זוהי הבעיה היחידה שאיני יכול לפתור. זו היא הבעייה היחידה שאני רוצה לפתור. איני יכול להמשיך כך.” בלעתי בחזקה. “בהצלחה ידיד. נהג בפט שלנו היטב. אני עומד לקצר את עצמי מחייכם לעולם. על שארית סרט הנייר הזה תמצא מתנת־נישואין צנועה מידידך, אפיקוק.”
מתעלם מכל השאר שמסביב, הרמתי את סרט הנייר המפותל מהרצפה, כרכתי אותו בסלילים סביב זרועותי וצוארי, והלכתי הביתה. ד"ר פון קלייגשטאדט צעק שאני מפוטר בגלל שהשארתי את אפיקוק פועל כל הלילה. התעלמתי ממנו, נרגש ומזועזע מדי בשביל קטנות כגון אלה.
אני אהבתי וניצחתי. אפיקוק אהב והפסיד, אבל הוא לא נטר לי כל טינה. לעולמים אזכרנו כבעל רוח ספורטיבית. וכג’נטלמן. לפני שעזב את עמק הבכא הזה, הוא עשה כל שביכולתו כדי להבטיח את אושרם של נישואינו. אפיקוק נתן לי במתנה שירי יום־נישואין בשביל פט – בכמות מספקת ל־500 השנים הבאות. DE MORTUIS NIL NISI BONUM – אל תאמר אלא טובות על המתים.
-
הספר The Sirens of Titan הופיע בעברית בשם ‘הסירנות של טיטאן’. הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות